אלה שלא ניתן לשכנע לעולם

נכתב על ידי: אליקים העצני

מי חשב שזה יגיע כל כך מהר? שכל כך מהר יתאמתו כל הטיעונים והתחזיות של הימין וכל עמדות השמאל יתמוטטו, יופרכו מכל וכל?

 

וכיצד השפיעה המפולת על הצד המפסיד? הלא כמעט שני דורות, מאז ניצחון ששת הימים, מתנהל סימפוזיון לאומי, בו עושה הימין כל מאמץ לשכנע את השמאל בצדקת עמדותיו, עד שכבר נמצאו מפקפקים, האם בעזרת ההיגיון ניתן כל עיקר לשנות דעות ולעקור עמדות של מאמינים מושבעים. ואולי, כל הניסיונות להעמיד מאמינים ב-דת השלום מול המציאות הם חסרי תכלית?

 

הבה נבדוק.

 

נפתח בארי שבחבורה, נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות". את מאמרו "לחזור הביתה מקהיר" (25.11.11) הוא פותח בווידוי מדהים:

 

"נלוויתי אל ראשי ממשלה ושרי חוץ ובטחון שנסעו לפגישות בקהיר. בכל ביקור האווירה ברחוב היתה קשה יותר. ישראל שנואה גם בעמאן, גם ברמאללה, גם בעזה.  בקהיר, כך נדמה היה, השנאה גדולה יותר… לא עזרו הוועידות החגיגיות, ההסכמים, המיליארדים שהוזרמו למצרים הודות לשלום. השנאה היתה שלמה יותר, טהורה יותר, דווקא משום שלא היתה מחוברת לשום עובדה במציאות. הם שנאו דימוי, לא מדינה.

 

….התחושה הכללית היא שהמעגל נסגר. תהליך שהתחיל במוצאי מלחמת יום כיפור, הגיע לשיא ב-1977 והתרחב לחלקים רחבים בעולם הערבי בשנות ה-90, הסתיים. היעד האסטרטגי של ישראל בכל השנים האלה היה להגיע לשלום עם כל העולם הערבי. היעד הזה רחוק היום לא פחות משהיה רחוק ב-1977, כאשר משה דיין נפגש בחשאי במרוקו עם חסן תוהמי. אולי יותר.

ממשלת ישראל לא אשמה במה שקורה בשנה האחרונה בעולם הערבי. טוב היה אילו הניעה מחדש את השיחות עם הרשות הפלסטינית, אבל יד על הלב, השיחות האלה לא היו משנות את מצבנו במזרח התיכון."

 

כאן נפסיק כדי להעיר, שבתיאור המצב החד והמדויק הזה חסר רק פרט קטן: מתן הקרדיט הראוי לאותם אנשים שראו כל זאת מראש בזמן אמת, הזהירו ונלחמו בכל מאודם נגד העיוורון והאשליות וספגו מ"מחנה השלום", וברנע בתוכו, קיטונות של לעג ובוז. ייחסו להם משיחיות ופנאטיות, פסלו את כשירותם לחשוב באופן רציונאלי.

 

מכל מקום, האם נוכח התובנות החדשות האלה שינה ברנע גם את מסקנותיו? תשכחו מזה, זה כנראה מעבר לכוחותיו. מפני שבעניינים אידיאולוגיים הגובלים באדיקות דתית, אדם המושרש ומבוצר עשרות שנים במחנה מסוים, אינו מסוגל עוד להפעיל את שכלו הקר. והא ראייה, המסקנה המופלאה והמופלגת, אליה הגיע בסוף נחום ברנע:

 

"הגיע הזמן לחזור הביתה, לחזור מן החלומות על מזרח תיכון חדש שישראל תהיה המודל שלו, לחזור מהחלומות על חומוס בדמשק וכבישי אגרה עד עיראק. ישראל לא תהיה חברה בליגה הערבית.היא תוכל לשגשג רק אם תהיה סינגפור – אי מהודק, מגובש מבחינה דמוגרפית, שמגשים את שאיפות ההתפשטות שלו לא באמצעות שליטה על אחרים, אלא באמצעות ייבוש אדמה מהים."

 

שמעתם? המסקנה היא  –  הפתעה, הפתעה  –  בידוד קיצוני! הלכה לה לבלי שוב הפוביה הכי וותיקה של השמאל: 'גיוואלט, אנחנו מבודדים!'. לפתע, 'יחי הבידוד!" ועדיין ברנע בשלו: הכל בתנאי, שניסוג מיהודה, שומרון וירושלים, כדי "שלא לשלוט על אחרים". ומה  נעשה נגד המחנק במדינת השפלה והסכנה לקיומה ב"גבולות אושוויץ", כהגדרתו של אבא אבן? נייבש את הים!

 

ואם כבר, אפשר נשתול בים שני איים, לאחד נקרא "יהודה" ולשני – "שומרון"? ואולי גם מסלול תעופה ( במקום נת'ל בן גוריון שייסגר מחמת הטילים הפלסטינים) והוא ישא את השם ירושלים, תחליף להר הבית ולכותל המערבי? הלא את האדמה השמאל משקץ. מה נותר? אוויר ומים!

 

 

הדוגמה השנייה היא דמות בולטת שלצערנו איננה עוד בחיים – יוסף ("טומי") לפיד ז"ל.

 

ב"מעריב" מ-9.4.93 התפרסם מאמרו "הצווי הטריטוריאלי" שעניינו – התקשורת השמאלנית. צריך לקרוא כדי להאמין:

 

"נתן זך , משורר רגיש, כתב ב"חדשות", כי אני נראה ב"פופוליטיקה" כמו חזיר. יצחק לאור, שחיבר שיר שבו מתנחלים אופים מצות מדם ילד פלשתינאי, כתב שאני נראה כמו מימצא גינקולוגי. יעל דיין אמרה בשידור שאני "נבזה" והשר יוסי שריד.. צעק לעברי "מנוול"… והשאלה היא, מה מניע אנשים האמונים על חיי התרבות והציבור שלנו, להתבטא כלפי בצורה כה אלימה ובלתי תרבותית? מה מוציא אותם מכליהם, מה מוציא אותם מדעתם?…קיצוניות הכינויים שנציגי האינטליגנציה השמאלנית כותרים לי, חורגת כל כך מהנורמות המקובלות, שצריך לחפש להם מניע פסיכולוגי. או אנתרופולוגי. או זואולוגי.

…..

כלי התקשורת הם "שטח המחיה" הטבעי של השמאלנים. הם השולטים בהם והם המכתיבים בהם את הטון. כמס שפתיים לדמוקרטיה, הם מוכנים להעניק לאנשי ימין את זכות הדיבור, מתוך ציפיה לדברי איוולת, המבוטלים בחיוך סלחני מהול בגועל. הם מנהלים את מלחמת בני אור בבני החושך.. מה שיפי הנפש אינם מוכנים לו הוא, שלתוך שטח המחיה שלהם יחדור מישהו החושף, בחיוך סלחני מהול בגועל, את צביעותם המתחסדת, את הסנוביזם האינטלקטואלי שלהם ואת הזלזול התהומי שהם חשים כלפי ערכיו ורגשותיו של יהודי מן הישוב.

חדירה כזו מעוררת אצל השמאלנים את האינסטינקטים הלוחמניים.. כל האמצעים כשרים נגדה. החיות בג'ונגל בועטות בפולש הזר, נושכות אותו ומנסות לסלקו."

 

עינינו הרואות  – לפני 18 שנים השכיל לפיד לתאר ולאפיין ביד אמן את קללת התקשורת העוינת. רק.. שברבות הימים טומי לפיד בעצמו כבר לא היה שם. הוא הספיק לנוע בהתמדה שמאלה, עד ששכחו לו את 'עוונות' עברו הלאומי-בורגני והוא נתקבל כאחד מהם.  

 

המאמר הזה משקף היטב, כיצד בהגיונו לפיד תפס את העניין עד הסוף. אך מה שווה ההיגיון? כוחות בלתי רציונאליים משכו אותו אל התקינות הפוליטית, ה-  ,politically correctness ושם נשאר.

 

את הדוגמה השלישית העניק לנו דר. אלן בייקר, בעבר היועץ המשפטי של משרד החוץ. לאיש היה חלק נכבד בניסוח ההסכמים עם הערבים, ובין היתר הסכמי אוסלו. אלן בייקר התראיין אצל אריאל כהנא מ"מקור ראשון" (16.9.11):

 

"כמובן שכיום האמון שלי בצד הפלשתיני מעורער ואיני רואה בהם צד אמין. כשאני רואה את סא'אב עריקאת משקר בטלוויזיה – ואני יודע שהוא יודע שהוא משקר – וכשאני רואה מה קורה במצרים אחרי חוזה שלום של 30 שנה, כל האמונה שלי שאפשר להגיע להסכמים יציבים ובטוחים מתערערת. אני בדילמה אישית אם אנו יכולים אי פעם לסמוך על סיכומים חתומים, ולא משנה כמה ביטחונות יהיו לנו מהעולם."

 

ושוב מתבקש לשאול: משפטן דגול, בעל תפקיד חשוב בממשלה – היועץ המשפטי של משרד החוץ! – כיצד לא הבין את מה שכל בעל בסטה בשוק מחנה יהודה ידע לדקלם בעיניים עצומות: שקר "השלום",  בלוף ו"עבודה בעיניים" ורק הוויתורים שלנו – ממשיים?! ומדוע, לפחות, איש כמוהו אינו מודה היום בטעותו?

 

תחת זאת, הוא מסכם כמעט באותן המלים שסיכם צ'מברליין את הקטסטרופה שלתוכה הכניס את ארצו ואת העולם כולו. צ'מרליין הוא האיש עם המטרייה, ראש הממשלה הבריטי שבשנת 1938, בהסכם מינכן, מכר את צ'כוסלובקיה להיטלר. בחזרה באנגליה, בשדה התעופה, נופף לקהל בנייר וקרא בהתלהבות אין-קץ: "הבאתי לכם שלום בימינו! יש לי החתימה שלו! יש לי החתימה שלו!"

 

על פי יומני הרוזן צ'יאנו, שר החוץ האיטלקי שהשתתף אף הוא בוועידת מינכן, שני הדיקטאטורים הנוכלים, היטלר ומוסוליני, התפוצצו מצחוק למראה הלהיטות שגילה צ'מברליין לקבל את הנייר חסר הערך שנשא את ההבטחה הכוזבת של שלום-תמורת-שטחים. לא עברו ימים רבים, היטלר הפר את הבטחתו ובלע את פראג, פלש לפולין ואילץ את צ'מברליין להכריז מלחמה, לונדון הופצצה, פריז נפלה, צ'מברליין הודח ע"י הפרלמנט הבריטי ו-ווינסטון צ'רצ'יל מונה תחתיו. אחר כל הדברים האלה שמעו את צ'מברליין המאוכזב אומר: "חבל, הכל היה יכול להיגמר בטוב, אלו רק הר היטלר היה עומד בדיבורו!"…

 

מי ששמע זאת, לא ידע אם לצחוק אם לבכות, וכך קרה גם לנו נוכח דברי הסיכום שהשמיע הדר. אלן בייקר באוזני אריאל כהנא. כאלו שכפל את דבריו של צ'מברליין:

 

"אני עדיין חושב , שאם שני הצדדים היו עומדים במחויבויות שלהם, היה אפשר לפתור את כל הבעיות"…

 

מעניין, איך הסביר צ'מברליין לעצמו, מדוע "הר היטלר" לא עמד בדיבורו. ומעניין, איך מסביר לעצמו דר. בייקר, מדוע הערבים אינם עומדים במחויבויות שלהם כלפינו.

 

הדר. בייקר תאר עוד, כיצד בערב ראש השנה של 1995 "כולנו חגגנו והתנשקנו עם ערפאת ועם כולם. סיימנו לנסח את אוסלו ב' ובאמת כולם חשבו בתום לב, שאנו בדרך לשלום ושהכל יהיה יפה וטוב." 

 

ושוב נשאלת השאלה, איך זה שאחרים – פחותים ממנו במעמד ובהשכלה – ראו את האסון והזהירו מפניו  בזמן אמת, וכאשר אלה חגגו, הם התאבלו?!

 

סביר להניח, שהמזהירים והמתאבלים לא היו כל כך גאונים כמו שאנשי השלום היו והינם טיפשים, תמימים וחסרי אחריות. מה גם, שצ'מברליין לכל הפחות התפטר והלך הביתה. שלא כמחוללי אסונות השלום אצלנו, הממשיכים בפעילותם ההרסנית.

 

נסכם: לא בכל הלבבות ניתן להתנחל, ולא את כל המוחות ניתן לשכנע. יש, שהתחפרו כ"כ עמוק בתוך הדוגמות והדוקטרינות שלהם, עד ששום אירוע המתרחש לעיניהם בעולם הריאלי, שוב לא יזיז אותם כמלוא הנימה מאמונתם.

 

את מאמצי השכנוע יש להשקיע בציבור הרחב, זה שעדיין אינו שבוי נפשית ואינו מחויב אידיאולוגית לע0.

 

בודה הזרה החדשה, הלא היא "דת השלום".

 

 

 

אליקים העצני

הוסף תגובה !

מופעל באמצעות - WordPress | התחבר | פוסטים (RSS) | תגובות (RSS) | עיצוב תבנית - wpdesigner | תרגום והסבה לעברית - מאסטרגייט |