סכנות וסיכויים – הפרטה ומיקור חוץ

נכתב על ידי: אהרון רול

      

ישראל נימצאת ברווחה כלכלית יחסית בהשוואה למדינות דמוקרטיות אחרות אך רווחה זו חשרת עבים מתקדרת תדיר מעליה. 

 

ישראל נימצאת ברווחה כלכלית יחסית בהשוואה למדינות דמוקרטיות אחרות אך רווחה זו חשרת עבים מתקדרת תדיר מעליה.  הרווחה מניעה קבוצות אזרחים ומנהיגים להאמין כי ניתן לנהוג בחוסר אחריות לאומית כלכלית ועדיין לצאת יבש.  גישה פסולה זו אשר קנתה לה שביתה בארצות אירופיות רבות והביאה לחדלונן הכלכלי אינה רווחת עדיין למזלנו, בקרב המנהיגות הכלכלית במקומותינו. המחאה החברתית אשר פרצה (נכון יותר לומר 'הופרצה' על ידי גורמי חוץ) בקיץ 2011 לא פרצה מחוסר כלכלי בסיסי, זו היתה מחאה פוליטית גרידא אשר באה להפיל את הממשלה המכהנת, חד וחלק, תוך ניצול ציני וניבזי של מצוקות אמיתיות במוקדים אחרים לחלוטין.  כוחות גדולים בינלאומים של "הסדר העולמי החדש" הם שבחשו, מימנו, הפעילו וגרמו למהפכות "האביב שהפך לחורף הערבי" במזרח התיכון ואנו בישראל בתוכם. 

 

עדיין קיימים שולים עניים במדינת ישראל (זקנים, חולים, מרכזי פריפריה וכדומה), אך רוב האזרחים נהנים ברמות שונות, איש לפי יכולתו, מהפריחה הכלכלית של העשור הראשון למאה העשרים ואחת, העשירונים התחתונים פחות והעליונים יותר, אך כולם נהנים וגם אם הפערים בין העשירון העליון לשאר תשעת העשירונים התרחבו מעט כתוצאת הרווחה הכלכלית הרי שלא כצעקתה.  השוויוניות המודרגת-העובדתית-הסטטיסטית בין כלל העשירונים הינה עובדה מוכחת וההבדלים הינם סבירים בהשוואה למדינות דמוקרטיות אחרות.   בעית מחירי המוצרים והשרותים הגבוהים יחסית במדינת ישראל בהשוואה למדינות אחרות אכן מהווה בעיה אך אל לנו לשכוח כי מחירים גבוהים מלמדים על יכולתם של האזרחים לשלם עבורם עקב הרווחה הכלכלית היחסית, שאם לא כן, לא היו מסוגלים לשלם והמחירים חייבים היו לרדת.  שוק הדירות הינו דוגמא נאותה לנאמר.  האזרחים זועקים חמס ומשלמים דהיינו, האמצעים קיימים בידם כך או אחרת, אפשר כי יד הכלכלה השחורה בדבר.

 

 

 

האיזון שבין מחיר מוצר זול למיקור החוץ

 

יש לשמור על איזון בין רצוננו במחירים נמוכים העומדים לרשותנו עקב מיקורי חוץ בארצות בעלות שכר נמוך יחסית תמורת עבודה, לבין ההכרח לשמור על יציבות המשק הלאומי על מנת שלא להגיע למצב אבטלה גואה אשר תאיין את מחירי המוצרים הנמוכים מארצות המיקור.  אנשים רבים יותר הנפלטים לשוק האבטלה, לא יהיו בידם ממילא האמצעים לשלם עבור המחירים הנמוכים יותר.  מכאן כי קיימת הסכנה ביצירת כדור שלג ההולך וגדל של מחירים נמוכים יותר אך מספר מובטלים גואה אשר אינם יכולים להרשות לעצמם את אותם מחירים נמוכים.  ניתן לצפות כי משק המתנהל באופן כזה יגע לפשיטת רגל בסופו של התהליך.

 

אנו אמנם מחבבים לציין ובצדק את פריצות התקציב של מדינות פושטות רגל כגון יוון, איטליה, ספרד, פורטוגל ואחרות אך שוכחים כי תאורים אלו הינם מעט פשטנים.  הפרטה ותוצאתה ההגיונית הלא היא מיקורי-חוץ חסרי אחריות, כמוסבר לעיל, מקעקעים את תקינות כלכלות המדינות הללו אשר לא השכילו לשמור על תקציב הדוק דהיינו, לוו או הדפיסו כסף, ויחד עם זאת הפריטו את המגזר היצרני עד דלא ידע, מצב אשר גרר אחריו כהמשך לתהליך ההפרטה, כגל שני, תהליכי מיקור-חוץ ללא חשבון ותכלית לאומית ארוכת טווח ואלו כולם הביאו לפשיטות רגל לאומיות.  כמובן כי למשוואה זו עלינו להוסיף גם את חוסר האחריות המופקרת של הבנקים ושאר המוסדות הפיננסים והיד החופשית התמוהה אשר קיבלו לפעול כך מצד הרגולטורים, אך לא נעסוק בכך כאן במאמר זה.

 

 

 

הסיבה כי בעייתיות נושא מיקור-החוץ אינה נימרחת מעל דפי העיתונים הגדולים הינה פשוטה.  התקשורת, רובה ככולה, נישלטת בידי בעלי הממון וטייקונים כלכלים אשר האינטרס הברור שלהם הוא להמשיך בשיטת ההפרטה ומיקורי החוץ על מנת להאדיר רווח גם אם על חשבון יציבות מדינת הלאום.

 

בעולמנו הכלכלי הקפיטליסטי הרי תפקידם של היצרנים ובעלי ההון הגדולים הוא למקסם רווחים יהיה אשר יהיה.  שיקולים  לאומים "צרים" אינם מענינם, כל זמן שמעלים את מפלס שביעות רצון בין משקיעיהם ובעלי המניות.  הם יחפשו ואף ימצאו באקלים הכלכלי השורר כיום בעולם את הסדקים והפרצות על מנת לבזר השקעותיהם ולהוזיל עלויות הייצור על מנת למקסם הרווחים.  ולכן קיים מתח מובנה בין האינטרסים הכלכליים הגלובלים לבין האינטרסים הממלכתים של מדינת הלאום.  ככל שמדינה מתירה העמקת מיקור החוץ מעבר לאיזון המתחייב, כך מעשירים עצמם בעלי הממון יותר ויותר ומכאן מדוע זה לא יחפצו לשנות את האווז המטיל עבורם ביצי זהב.

 

 

 

אוצרות טבע אסטרטגיםן לאומיים כגון קידוחי הגאז ב"לוויתן" ו"תמר", כמו גם מחצבים ישראלים חייבים להשאר בשליטה ממשלתית ישראלית דהיינו 51% שליטה ומעלה.  גם הון אנושי במדינה עניה יחסית באוצרות טבע כשלנו ייחשב למשאב אסטרטגי לאומי.   תחנות כח, תחבורה (עד גבול התובלה האסטרטגית), התפלת מים, נמלים, שדות תעופה וכל משאב אסטרטגי אחר של מדינת ישראל אל לו להיות מופרט ללא מידה ובוודאי שאינו אמור לעבור לידי מיקורי חוץ.  בטווח הקצר אפשר ומפתה להעביר נכסים רבים ככל האפשר לעבר מיקורי החוץ אך בעיתות מצוקה אין ספק כי הדבר מהווה ירייה ברגלינו שלנו.  דוגמת הסכמי אספקת הגאז עם מצרים וכשלון המצרים לספקו עקב חבלות ו/או אקלים פוליטי משתנה והלה שעוד ישתנה, הם ההוכחה לנאמר.

 

אין מניעה להפריט נושאים מסחריים לאומים אשר אינם חשובים כאסטרטגים לקיום הלאומי.  לדוגמא מערכות תקשורת, כל זמן שהתשתית התקשורתית (האסטרטגית) נשארת בידי המדינה.  רפואה פרטית בהחלט אפשרית אך תוך איזון בינה לבין הרפואה הציבורית הנותרת כמרכזית עבור המדינה וניזקקיה. ניתן להפריט חלקים מסוימים במערכת החינוך כל זמן שהמסה העקרית והמרכזית נותרת בידי המדינה המנתבת את הכיוון הכללי בחינוך בהתאם לערכיה, והדוגמאות רבות.

 

מאידך-גיסא,  באורח קטגורי, ברי כי אין להפריט כל שכרוך בענין הרשויות השלטוניות דהיינו, כנסת, משטרה, צבא, מודיעין, מערכת משפט.

 

תשתיות לאומיות מסוימות ניתנות להפרטה חלקית בלבד כגון נמלים, ייצור חשמל, חברות ספנות, התפלת מים, שדות תעופה, מחצבים וכל אותם הנחשבים אסטרטגים לפעילותה התקינה של מדינה אך בהגבלה מרכזית, המדינה לעולם תיוותר זו אומרת המלה האחרונה המשפטית והמעשית בהם.  המצב הרצוי בתחומים אלו הוא כי המדינה היא הבעלים ואילו החברות הפרטיות הינן קבלני המשנה עבורה, או לחילופין המדינה כשותפה בכירה בהתארגנויות יחדיו עם השוק הפרטי כאשר המדינה לעולם מחזיקה 51% ומעלה ממניות השליטה.

 

כל סטיה ממדיניות זו תביא במוקדם יותר מהמאוחר בזליגת מפעלים ותשומות עבודה מארצנו לארצות בהן העבודה זולה יותר.  בעלי ענין מסחרי לעולם כאמור ישאפו למקסם את רווחיהם ושיקולי קיום לאום ולאומיות אינם מענינם.

 

הסיבה אולי המרכזית לכך כי יש להגביל את כוחם של הקונגלומרטים הכלכלים בנינו היא זו הנותנת כי הללו אכן יעבירו עסקיהם עם חלוף הזמן לארצות מיקור חוץ ויפגעו בכך במדינתם ואזרחיה.  כמובן כי בד בבד, צבירת כח רב מדי בידי מעטים חונקת את התחרות שהיא נישמת אפה של המערכת הכלכלית הקפיטל-סוציאליסטית.

 

חשוב לציין, אין פסול עקרוני בהפרטת שרותים שונים לציבור במדה ונעשה באורח מדתי ושקול.  ההפרטה יוצרת את המתח והתחרות בתוך המנגנון  השילטוני בכך שיוצרת תחרות פנימית האמורה להביא להתיעלות המערכת הציבורית אשר ברגיל מגלה עם חלוף השנים רפיון ידיים ואי רצון לשיפורים ההולכים ומדרדרים את רווחת האזרח הסביר.  ההפרטה יוצרת כמובן גם תחרות חיצונית בין יצרנים בתוכנו לבין יצרני חוץ ומאלצת יצרנינו להשתפר ולהוזיל מחירים או להעלם.

 

 

 

אלא שההפרטה יוצרת כפועל יוצא חיה חדשה יחסית הניקראת כאמור מיקור-חוץ דהיינו, העברת תשומות ייצור ומפעלים למדינות בהן עלות העבודה והייצור זולה לעין ערוך מאשר במדינתנו ורכישת אותם מוצרים באורח סיבובי במחיר מוזל אך באמצעים מוניטרים בורסאים ולא מכסף יצרני אשר כאמור פרח לו מעבר לים…. 

 

באין חסמים על המערכות הפרטיות (עקב השיטה הכלכלית הקפיטליסטית המתעבת רגולציה והמשטר הדמוקרטי בו הינה פועלת), אין מניעה מצד היצרן המופרט-הפרטי לתור אחר מוקדי רווח גדולים יותר וכמובן כי ימצאם בארצות מיקור החוץ בהן תשומות הייצור זולות משמעותית מבמקומותינו.  במדה ומגמה זו יוצאת משליטה, הרי טיפין טיפין יזלגו מקומות עבודה חיונים לארצות אחרות ואזרחינו שלנו יוותרו מחוסרי עבודה בקצב ההולך וגובר.  מיעוטם ישכילו להסב מקצוע ולהשתקם, אך רובם יוותרו מחוסרי עבודה, יהנו מתשלומי אבטלה מתקציב המדינה ויפלו בכך לנטל על המגזר היצרני ההולך ומתצטמצם עקב הנהירה ההולכת וגוברת למיקורי חוץ.

 

צבר זה ההולך וגדל של מחוסרי עבודה מפחית משמעותית את יכולתם של אלו לרכוש מוצרים ושרותים וכך אותם מוצרים ושרותים זולים-תחילית המגיעים ממדינות מיקור חוץ (אשר יוצרו בעבר במקומותינו), אינם מביאים יותר כל תועלת לאזרחינו ההופכים חסרי כיס עקב מובטלותם מאונס.  מצב זה פוגע בנו לכן פעמיים.  אובדן מקומות עבודה ואבטלה מקיר לקיר ובעיקבותיה חוסר היכולת לרכוש מוצרי מחיה חיונים.  אך יתרה מזאת.  המדינה המחויבת לרווחת האזרח נידרשת לתמוך באותם מובטלים אשר נוצרו בקרבנו עקב מדיניות מיקורי החוץ הפרועה וכך חייבת היא להפנות משאבים מוניטרים ההולכים וגדלים לכיסוי הפער הקיומי האזרחי הפנימי שנוצר.  הפניית המשאבים הגדלה פוגעת באורח ההולך ומעצים בכלל האוכלוסיה וברווחתה באשר כל זאת בא על חשבונה.  וכך הולך לו וסובבב הגלגל ומתדרדר במורד האובדני.

 

העברת מפעלי אגן-מכתשים לסין הינה דוגמא שלילית לנאמר כאן ובאשר אינה היחידה בעשור החולף, הרי שעליה לשמש תמרור אזהרה.  מחצבים אסטרטגים ישראלים עוברים לידים זרות ואין ספק כי מאות רבות של עובדים ישראים יפלו / נפלו קורבן לתהליך זה ויהפכו למובטלים הנופלים לנטל על שכם כולנו.

 

 

 

אנו אמנם נוטים להצביע על מופקרותה של מערכת הבנקים האמריקנית אשר "שכחה" עקרונות סולידים כלכלים פשוטים ודהרה למקסם ולהציג רווחים גם במחיר סכנת קריסה כלכלית (שאכן הגיעה).  זו מערכת שפעלה במתכונת "פירמידת פונזי" , "המייצרת רווחים" תוך שנוטלת בתנועות סיבוביות הלוואות ותשלומים מכסף שלמעשה אינו קיים לאשורו ותוך התהליך שואבת רווחים מקרקע מתנודדת מוניטרית.  אלא שזה אינו כל הסיפור.  ראיית הדברים אך מהפן הבנקאי הינה שיטחית.

 

ארצות הברית של אמריקה איבדה מליוני מקומות עבודה בצמד העשורים החולפים לטובת מיקורי החוץ בהודו ובסין בעיקר.  חלק מקשייה הכלכלים (כולל חובות ענק – טריליונים של דולארים לאותן מדיניות מיקור חוץ מהן נירכשים כעת המוצרים והשרותים) וחוסר יכולתה להשתקם בזמן סביר נובעים מעובדה זו (בנוסף לאחרות כמובן כנאמר לעיל).  הצורך לרכוש במטבע קשה (ההולך והופך למוצר במחסור),  רכישה הכרחית של מוצרים ושרותים מארצות המיקור יוצר גרעון ההולך וגדל במאזן התשלומים הלאומי, המניע הלוואות חוץ ו/או הדפסת כסף תלוש באוויר, עד הגיע מצב חדלות הפרעון (פשיטת רגל).

 

אירופה ככלל עברה את אותו התהליך ואותו המשבר.  ההפרטה ומיקורי חוץ בילתי אחראים ומידתיים, אמור מופקרים וקיצרי ראות (אנו בטורים אלו התרענו פעמיםן רבות כבר לפני שנים אודות החידלון הכלכלי אשר יבוא עקב מיקורי חוץ מופקרים בתמורה לרווח קצר מועד ופורח באוויר), תרמו  רבות לשקיעה הכלכלית העולמית הנוכחית.  במקום להתקיים מייצור הון פנימי דרך ייצור סחורות ושרותים לאומים, המאפשר סחר חוץ בעל בסיס מוניטרי איתן (תוך פעולות הפרטה מאוזנות מושכלות ומבוקרות(, התקימו האזרחים בכמויות ההולכות וגדלות מהון בורסאי, מכספי קש פורחים באוויר בלא שיוותר עורף יצרני לגבות את אותה מערכת מוניטרית התלויה על בלימה.  כמובן כי פריצת תקציב שערוריתית על מנת לקיים מדינת רווחה בילתי יצרנית יחסית- עקב מיקורי החוץ, תרמו רבות לתהליך ההתדרדרות.  ולכן, עקב תופאת מיקור החוץ סובבת עולם, כל זעזוע כלכלי היכן שהוא מדרדר באחת את הכלכלות הנישענות על כירעי תרנגולת של מיקורי החוץ, מדיניות הרווחה המופקרת ופריצות תקציב בילתי אחראיות.  התוצאות הינן לפנינו בכל חריפותן.

 

גרוע מכך.  באקלים כלכלי אשר בו תעשיות מפתח נודדות לארצות המיקור הרי שעם הגיע המשבר הבלתי נימנע קועקעה חמורות יכולתה של מדינת הלאום להשתקם מהסבך הכלכלי אליו גלשה. נידרשים לעיתים עשורים רבים להחזיר לרמה סבירה את יכול הייצור של סחורות ושרותים לרמה המאפשרת שוב עצמאות כלכלית.  אנו נחזה בהתארכות המשבר הכלכלי האמריקני והאירופי לתוך עשורי עתיד באשר נחצה קו אדום מוניטרי וגרוע מכך קו אדום יצרני ותדרשנה שנים ארוכות לשקם את תשתיות הייצור הלאומיות אשר פרחו כעת למזרח.

 

 

 

מדינת הרווחה וחוק יסוד – זכויות חברתיות

 

חוק יסוד –זכויות חברתיות הינו ניסיון פתטי לרבע את המעגל.  חוק זה בא להשליט את השיטה הקומוניסטית על חברה קפיטליסטית בידי בעלי ענין אידאולוגי אוניברסלי, אמור קומוניסטי אשר אין להם דבר וענין עם העם בתוכו הם יושבים, בכרוך עם הבנה כלכלית בסיסית קלוקלת.

 

שיטתנו הקפיטל-סוציאלית מבוססת על תמריץ אישי לכל אדם באורח שוויוני, המאפשרת לו להשקיע מירב מאמציו על מנת להצליח עבור עצמו (ובכך גם, כפועל יוצא, כמוצר לוואי, עבור הציבור בתוכו הוא מתקיים), בלא חסמים כלשהם.  ברי לכן כי השיטה הקפיטליסטית יכולה להתקיים ולהצליח אך תחת המשטר הדמוקרטי.

 

חוק זכויות חברתיות מייתר למעשה ובאופן גורף את הצורך והחובה בהשקעת המאמצים על ידי הפרט וברי מדוע.  שהרי הלה אינו ניצרך יותר להשקעת מאמצים אישיים על מנת להצליח, המדינה מחויבת לפי חוק (זה המוצע- זכויות חברתיות) בכל  מחסורו.  טבע האדם הוא כי לא ישקיע מאמצים אישיים היכן שאינו חייב וכך חוק יסוד-זכויות חברתיות ידרדר  חברה בעלת פוטנציאל להצלחה או אפשר וכבר בתהליך הצלחה כלכלית לחברת בטלנים אוכלי לחם חסד אשר צעד אחר צעד תקועקע יכולת המדינה להאכיל אותו ציבור אותו לחם חסד באשר הכנסות המדינה ממיסים עבור עבודה יצרנית ילכו ויתדרדרו וכך תידרדר כל החברה לעוני מנוול, לפשיטת רגל כלכלית ובעיקבותיה לאסון כלכלי ומוניטרי לאומי.

 

למי שחפץ להבין מדוע מדינות אירופאיות כה רבות התדרדרו לעוני כלכלי על סף פשיטת רגל לאומי כגון יוון, איטליה, ספרד, פורטוגל ואחרות, יכול למצוא זאת בשילוב הבילתי מידתי ובילתי אפשרי שבין אמנות-חברתיות לשם רווחה-חברתית ללא גבול ומעצורים מוניטרים, תלושות מהמציאות (מכונה גם "מדינת רווחה"), הפרטה חסרת רסן, גם של נכסים אסטרטגים החיונים לקיום הלאום והפנית  הייצור החיוני לתעסוקת הציבור לעבר מדינות חוץ בתצורת מיקור-חוץ באופן חסר אחריות הרואה את הרווח קצר המועד ומתעלם מצרכי הלאום ארוכי הטווח.

 

מזה שנים שאנו כאן במאמרינו מקדמים את המושג הכלכלי הנאות יותר למדינה דמוקרטית בשם "קפיטל-סוציאליזם" כביטוי למשטר כלכלי הולם יותר לשקול שבין המשטר הקומוניסטי הקלוקל לבין המשטר הקפיטליסטי הקלוקל לא פחות.  רק השילוב שבין השנים בתצורת "הקפיטל-סוציאליזם" הוא השקול והאיזון הנכון.

 

כוונתו של משטר מאוזן זה היא להכיר בנחיצותו המכרעת של המשטר הקפיטליסטי ליצירת רווחה פרטנית למירב האזרחים ורווחה כוללת יחסית לכלל האזרחים.  כאשר עבור אלו הנופלים בשוליים מסיבות שונות ומתדרדרים לעוני מנוול אמיתי, כאן תכנס עבורם המדינה לנעלי הרווחה (זה הינו החלק הסוציאלי מתוך הקפיטל-סוציאליזם), ותעזור לאותם נחשלים ואותם בלבד, להרימם חזרה למעלת אזרחים המתקימים בכבוד סביר במדינתם.

 

 

 

אנו ורעיונותינו האידאים האוניברסלים "החדשנים" לכאורה מסרבים להכיר בעובדת חיים אכזרית.  על מנת שהרוב יפרח כלכלית והלאום יחד עמו, הרי שתמיד יהיו אלו מעוטי האמצעים, הנופלים בצדי הדרך אשר על המדינה לדאוג למחסורם ולתמוך בהם.  אלו הם תושבי הפריפריה, זקנים , תשושים, חולים וכדומה.  מאידך-גיסא, אל לה למדינה לתמוך בשכבות ציבור אשר מסיבות חוסר השכלה מבחירה, בטלנות, ריפיון ידים וחדלות-אישים הפכו עצמם  לעניים לכאורה.  נשית ליבנו גם לעובדה כי ההגדרה "עני" הינה בעייתית והינה יותר הגדרה אדמיניסטרטיבית הנתונה לפרושים ומדדים רבים  שונים, מאשר מהותית.  במדה וקיימת בידי אדם היכולת לקורת גג מעל ראשו ולהעלאת מזון על שולחנו במדה מוסכמת סבירה, הרי שהוא אינו עני ואין על החברה לדאוג ל"מחסורו התודעתי".

 

אנו יודעים על "עניים" לכאורה רבים מספור, רבים מדי, המקיימים אורח חיים בזבזני מבחירה ונעשים חסרים בתחומים מסוימים גם כן מבחירה ולאחר כל זאת באים בטרוניות למדינה על כי חסרים הם.  וכך אותם "עניים" נוסעים במכוניות במקום בתחבורה ציבורית, מתגוררים בבתי מידות מעל הסביר לאדם חסר אמצעים, ביתם מלא פלסמות ומחשבים זוללי חשמל, המספרות, הקניונים והמעדניות מלאים בהם, חלקם הניכבד משוטט על ספינות טיול ונופש בארצות הים וכן הלאה.  חוק יסוד – זכויות חברתיות יאלץ את המדינה לסבסד ציבורים חסרי אחריות ומצפון אלו, ואלו להוותנו מהווים את רובה של האוכלוסיתמעמד הבינים, וידרדר עקב כך את כלל האוכלוסיה לעוני מנוול בעיקבותיהם.

 

במדה והכוונה לכינון חוק יסוד – זכויות חברתיות הינו לנאמר כאן בנוסך הקפיטל-סוציאלי שלו הרי שאין מניעה לחוקק חוק יסוד – זכויות חברתיות.  אך במדה והכוונה (כפי שאנו חושדים כי כזו היא), לחוקק חוק אשר ישליט משטר קומוניסטי במסווה של "זכויות אזרח" ו"מדינת רווחה", ייתר את מאמצי הפרט להצלחה ותהפכו לניסמך על שולחן מדינת הרווחה חסרת המידתיות, הרי חוק זה הינו פסול ויגררנו לאסון לאומי נורא.

 

 

 

מה עלינו לכן לעשות?  פשיטא.  להמנע ככל האפשר מהמכשולים והמכשלות  המתוארים לעיל.  עלינו לטפח מנהיגות של מבוגרים אחראים אשר רואים מעט הרחק מעבר לחוטמם תוך שרואים את טובת הכלל אפילו ונוגדת את האידאולוגיה והמאוואים האישיים שלהם.  אנו נידרשים להפרטה אחראית ומדודה.  אנו נידרשים לקיים שליטת המדינה בכל אותם מוצרים ושרותים הנחשבים אסטרטגים בעיתות לחץ ומצוקה למדינת ישראל.  אנו נידרשים לצמצם את מיקורי החוץ לדרגה אשר מחד תגביר את התחרות במשק אך מאידך לא תגרום לאבדן מקומות עבודה לאזרחינו.  אנו נדרשים למדינות רווחה מידתית ומאוזנת בלא שניפרוץ מסגרות תקציב יהיה אשר יהיה, את דמיונות השוא ומאוויינו האוניברסלים נשאיר ליוונים, לספרדים, לאיטלקים, לפורטוגזים ולדומיהם.  ראוי לציין את דבקותה החלקית החיובית של הממשלה הנוכחית בעקרונות לעיל (אם כי באורח חלקי ולא מספק דיו).  הללו מצילים עד כה את כולנו מגורל מר.

 

 

 

צמצום הריכוזיות במשק:

 

אנו נוהגים להזיל דמעון תנין למראה רווחיהם של הטייקונים.  נכון יותר לומר כי בלוטות הקנאה שלנו זולגות למראה כל שקל הזורם לכיסם.  אנו מטילים כל קשיינו הכלכלים על רווחי הטיקונים וכמובן שבנושא הריכוזיות קיים צדק בדברים.  אבל, הבה ונעצור ונחשוב.  מדוע זה המדד שלנו לבעיותינו הכלכליות הם ריווחי הטייקונים.  שהרי מצבו הכלכלי של כלל הציבור השתפר (אכן לא באותו הקצב אולי אך בהחלט השתפר משך חמש השנים החולפות, לפי כל המדדים הסטטיסטים הממלכתים), לגבי כולנו כל אחד ואחד מתשעת העשירונים התחתונים אזי מדוע אנו מתלוננים מרות.  האם המירמור הוא מהותי-עניני או אך המסובב לקינאה קשה באלו שמזלם שפר משלנו או שרחמנא ליצלן, הם מוכשרים יותר מרובנו?  וכי "מיהו עשיר? זה השמח בחלקו".

 

לא הפערים הכלכליים בין העשירון העליון לכל השאר הם בעייתו של המשק אלא מצב (שאינו קיים מעשית במקומותינו), בו העשירון העליון הולך ומתעשר בעוד שאר תשעת העשירונים מצבם הכלכלי הולך ומתדרדר אחורה.  זה אינו המצב כאמור במקומותינו.  בעשור החולף השתפר מצב כל תשעת העשירונים התחתונים בערכים אמיתים ב- 10% בקרוב וכולל סטיסטית גם אלו המתוייגים כעניים מרודים.

 

.

 

וסיפור קטן לפני השינה…יש לי ידיד אשר תמיד אץ רץ בכל העיר לקנות מוצרים זולים במחירי מציאה ואכן הוא מצליח מאד בכך.  אלא מאי, תמיד הוא חוזר ממסע הרכש בפנים חרופות ותמיד לתמיהתי הוא עונה "כן, המוצר שרכשתי הוא באמת במחיר מציאה, אך איני שבע רצון מפאת שבעל החנות הרוויח עוד יותר ממני גם לאחר המכירה הזולה".  וכעת לילה טוב וחלומות פז רבותי הקנאים.

 

 

 

הכלכלה הקפיטליסטית הינה כלכלת שוק ובכלכלת שוק אשר בה ברגיל המוצרים במחסור נתונים לחוקי ההצע והביקוש של השוק (חוץ ממדינות בהן מחירי מוצרים רבים מוגנים ביוזמות חוק ומכס – כישראל למשל), הרי ככל שתמכור במחיר מופחת ובכמויות גדולות יותר, השורה התחתונה תהיה פדיון מזומנים עקב מחזור מכירות גבוה יותר ובניהול מושכל, גם הרווח יגדל.

 

כך גם ניתן למצוא המקבילה ביחס שבין עסקים קטנים וזעירים רבים לבין קונגלומרט גדול.  ככלל ניתן לומר כי כלכלת קונגלומרטים עיסקיים ואף יצרנים הינה האנטיטזה לכלכלת שוק דהיינו, כלכלת קונגלומרטים פוגעת בסופו של יום בכלכלה הקפיטליסטית.  שוב, בכלכלת השוק העסק הקטן יעיל יותר יחסית מהעסק הגדול, זה הקונגלומרט-הטייקוני ולכן בראיה מערכתית ממלכתית כדאי להעביר באורח מושכל ומידתי השקעות ממשלתיות לפיתוח עוד ועוד עוסקים קטנים-בינונים בבעלות עוסקים זעירים-בינונים מאשר לתמוך ללא גבול ובלבדית בקונגלומרטים הכלכלים.  מהסממנים הבדוקים למדיניות זו הינה צמצום הריכוזיות במשק ) וביזור זרם ההשקעות הממלכתי לעבר העסקים הקטנים עד בינונים. (אם כי אל לנו לשפוך כליל התינוק עם המים

 

אין באמור כאן כדי לכוון לחיסול הקונגלומרטים הכלכלים, נהפוך הוא, כבודם וערכם למשק במקומם מונח באשר ליצירת מקומות עבודה ותשלום מסי מדינה, אלא לאיזון השקעות ממשלתיות או זרות מוכוונות ממשלה בין הקונגלומרטים הכלכלים והעוסקים הזעירים-בינונים כאשר המדינה חייבת במערכת פיקוח ובקרה להעמיד איזון זה במצבו האופטימלי בכל זמן נתון.

 

כך או כך, אל לה למדינה לתמוך בטייקון כושל.  כישלונו של טייקון והקונגלמרט בבעלותו אינם סוף העולם, נהפוך הוא, כישלונו של זה פותח הזדמנות נאותה ליזמים אחרים נוספים, רבים יותר ומכאן יעילים יותר להכנס לחלל שנוצר ולהטיב יותר עם המשק.  כפי שאיננו נעים בחוסר נוחות למראה הזקנה האומללה החיה בחור של הזבל (וזה פסול לחלוטין), כך אל לנו להטרד מבעייתו הכספית האישית של הטייקון.  הוא הפך לטייקון בזכות עמלנו כולנו וכעת הגיע זמנו לפנות מקומו לטובים ממנו.  וכי ראינו אי פעם טייקון שכשל העומד בקרן הרחוב ופושט ידו? אך ראינו גם ראינו את הזקנה העלובה מסיימת חייה בעוני מנוול ואפילו לא נותרו בה כוחות לפשוט יד לשם קיומה.

 

 

 

הערה: מטרת המאמר הוא לחזק את ידי המופקדים על אוצר המדינה להמשיך במדיניות הכלכלית השמרנית וזאת לאור התהפוכות האדירות אותן חווה אזורנו והנפילות הכלכליות המדאיגות באירופה ואמריקה ומצב לא ברור כלכלית של שווקים מתפתחים כגון הודו וסין וברזיל.  כמובן כי המאמר בא להזהיר מהפרטה פרועה המביאה למיקורי חוץ חסרי אחריות.  שם המשחק הוא מידה זהירה ומידתיות מושכלת.

 

 

 

אהרון רול

 

amroll@sympatico.ca

הוסף תגובה !

מופעל באמצעות - WordPress | התחבר | פוסטים (RSS) | תגובות (RSS) | עיצוב תבנית - wpdesigner | תרגום והסבה לעברית - מאסטרגייט |