ה"טרוריסטית" היהודייה, הצעירה והבלונדינית

נכתב על ידי: אלכס לוין

התאריך: 16 לחודש מאי 2012. טיסת אל-על ניו-יורק-תל אביב. טיסה מספר LY2 . טור ארוך של תיירים וישראלים ממתינים לעלייה למטוס ולבדיקה הביטחונית של הבודקים הצעירים ועזי המצח הנכונים לקרב מול כל תייר מזדמן כאויביי מספר אחד של מדינת ישראל.

 

נערה בלונדינית בת עשרים בדיוק , נערה יהודיה מבית טוב. עומדת בטור הארוך וממתינה לבדיקה הביטחונית ולעלייה למטוס. לפתע ניגשים אליה מספר בודקים עזי מצח ישראלים שולפים אותה מהטור הארוך ,מתחילים לתחקר אותה בנחרצות כמוצאי אשת סתרים של ארגון אל-קאעידה.

 

מתחילות השאלות הרגילות: "למה את נוסעת לישראל?" עונה הנערה: "יש לי לוויה של הדוד שלי בישראל". עונה לה איש הביטחון: "עברית את יודעת?" . עונה הנערה היהודייה מבית טוב מארצות הברית: "לא , לא יודעת". שואל אותה איש הביטחון עז המצח ,חדור הקרב: "מה? את לא יודעת אף מילה בעברית ?" . עונה לו הנערה בת העשרים בדיוק: "לא". "אז את משקרת, אין כל לוויה של הדוד שלך. מה את משקרת, מה הבדיות הללו". הילדה נדהמת. אז תוקף אותה לוחם יחידת ההסברה הטובה ביותר של ישראל, איש הביטחון עז המצח: "חגים יהודיים את מכירה?". עונה: "כן". "אז כמה ימי חג יש בחנוכה?" .עונה: "אני לא יודעת, אני לא ממשפחה דתית". איש הביטחון עז המצח מייד מסתער : "את שקרנית ,את לא יהודייה". מתחילה הנערה הצנומה , הבלונדינית בת העשרים, לבכות , אבל לוחם הטרור, איש הביטחון עז המצח, בשלו: "את שקרנית. למה את נוסעת לישראל ?" עונה הילדה: "ללוויה של הדוד שלי". איש הביטחון צועק: "קחי את החפצים שלך ובואי איתי, שקרנית". מתקשרת הילדה לדודתה לישראל ובוכה: "הם מרחיקים אותי ועושים סלקציה , מעליבים אותי . בואי, דברי איתם". אנשי הביטחון צורחים על הילדה: "תסגרי את הטלפון, שקרנית . כאשר את מדברת איתנו אין טלפונים ". הילדה אינה סוגרת את המכשיר והדודה האבלה על מות אביה צורחת בטלפון מישראל: "תנו לה לעלות על המטוס". אבל אנשי לוחמי החופש עזי המצח וחדורי קרב ,אותם לא מעניין כלום ,הם טפסו לוחמת אל-קאעידה במסווה של נערה יהודיה עם משתפת פעולה מישראל. סביבה של הילדה הנערה היהודייה מתאספים עוד מספר לוחמים עזי מצח וחדורי קרב אשר מצאו שלל רב , אפילו אחד צועק לעברה: "את לא יהודייה" (כך צעקו בדיוק לפני כשנה למי ששמה יוזכר בסוף הכתבה: "את שיקסה את לא יהודייה". כן, באותו שדה התעופה על-ידי עזי מצח לוחמים חדורי קרב תוצרת ישראל).

 

הילדה מורחקת משאר הנוסעים , מבודדת מהם. החקירה נמשכת כבר שעה, אסור לה לגשת לבד לשירותים אלא רק עם ליווי. אסור לה לזוז. כך נמשך לו הסיוט שעתיים רצופות ואז מובילים את המחבלת הנוראה מכול ישירות למטוס מבלי לתת לה כל אפשרות לגשת אפילו לשירותים ולדיוטי פרי, הופכים לה את כל המזוודה מספר פעמים כדי למצוא שם את מטעני הטרור, פצצות של ממש, משקפים שוב ושוב את המזוודות שלה. לבסוף היא מועלת למטוס ממש לפני ההמראה, בליווי אנשי הביטחון עזי המצח , לוחמי הטרור של ישראל על אדמת האויב ארצות הברית. לתפארת מדינת ישראל.

 

עשו לעצמכם טובה: אל תבואו

 

אני מציע לממשלת ארצות הברית לאסור כל חקירה של אזרחי ארצות הברית על שטחה של ארצות הברית והתנהגות בריונית של זבי חוטם, בעלי חשיבות עצמית עליונה של עצמם והתעללות באזרחים תמימים. כמו-כן, אני מציע לכל מי שרוצה להגיע לישראל שייוותר על כך. תעשו לעצמכם טובה ותוותרו על ההשפלה הזאת.

 

לידיעת הממונים על אותם עזי מצח, חדורי קרב, מרבית השיחה הוקלטה על-ידי הדודה של הילדה בשיחת טלפון שלא הופסקה כלל במשך כשעה שלמה , הכול מתועד. אבל את מי זה מעניין . עניין שבשגרה. ימי השבעה נגמרו. הילדה המחבלת הנוראה מכול שהורשתה להגיע לישראל ,חזרה לפני כמה ימים בחזרה לארצה ארצות הברית ובליבה רק רע על כל מה שהתרחש. לישראל כבר לא תשוב. שגרירה רעה קבלנו. אז כל הכבוד ללוחמי ישראל הנלחמים על אדמה זרה ופוגעים באזרחים של מדינות אחרות לשווא. כל הכבוד.

 

רק כדי לסבר את האוזן. הילדה היא בת דודתה של אן פולרד (כן, זאת שישבה מספר שנים בכלא האמריקני באשמת ריגול לישראל, בעלה לשעבר יונתן פולארד יושב עדיין שם. ובכן, האבא של אן החזיר את נשמתו לבורא עולם לפני כמה ימים יהי זכרו ברוך ובת הדודה באה לשבעה. אז תודה שהייתה לכם הסבלנות לקרא ותודה לעזי המצח של כוחות הביטחון שידעו לזהות בדיוק מתאבדת מארגון הטרור של אל-קאעידה.

 

אם לא דייקתי פה ושם, הכול סופר לי בסיעור רגשות אדיר , המתנתי עד אשר תשוב חברת ארגון הטרור לארצות הברית כדי שלא יתנכלו לה אותם לוחמי טרור עזי מצח כאשר תגיע לטרמינל לחזור למולדתה ארצות הברית. דברים רבים נוספים התרחשו באותם שעתיים, כאשר כאן אן מישראל מתקשרת לגופים ממשלתיים שונים וצורחת על ההתנהגות הבוטה והקשה כלפי הילדה ואז הם, אותם אישים רמי מעלה מתקשרים לאותם עזי מצח , לוחמי החופש על אדמת ארצות הברית, אבל לא נספר כאן את כל הסיפור. הדוגמית שנתתי מספיק חמורה.

ממעוף הציפור

נכתב על ידי : אורי אבנרי

(מבוסס על מאמרי "ציר המאמץ העיקרי" שפורסם ב"הארץ" , 4.5.12)

ב-15 במאי, יום ההולדת של מדינת-ישראל (לפי הלוח האזרחי), האזרחים הערבים קיימו יום-אבל לזכר הנכבה ("האסון") – היציאה של מחצית העם הפלסטיני מהשטח שהפך למדינת-ישראל.

 

כמו בכל שנה, מעשה זה עורר זעם רב. אוניברסיטת תל-אביב הרשתה לסטודנטים הערבים לקיים עצרת-זיכרון בתחומה, אך זו הותקפה על-ידי בריוני הימין. אוניברסיטת חיפה אסרה בכלל לקיים עצרת. לפני כמה שנים דנה הכנסת בהצעת-חוק שהיה אמור להטיל שלוש שנות מאסר על מי שמקיים את יום הנכבה. הצעת-חוק זו תוקנה, ועכשיו אומר החוק שמימון ממשלתי יישלל מכל גוף המזכיר את הנכבה.

 

"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" היא, כנראה, הדמוקרטיה היחידה בעולם האוסרת על אזרחיה לזכור אירוע היסטורי. השכחה היא חובה אזרחית.

 

הצרה היא שקשה לשכוח את תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מפני שהוא שולט בחיינו. גם היום, 65 שנים אחרי הקמת המדינה, קשורים כמחצית אירועי החדשות בתקשורת שלנו, במידה זו או אחרת, בסכסוך.

 

זה עתה החליטה ממשלת דרום-אפריקה שכל מוצרי ההתנחלויות הנמכרים בתחומה יסומנו בבירור. החלטה זו, הקיימת כבר באירופה, הוגדרה על-ידי שר-החוץ שלנו, אביגדור ליברמן, כ"גזענית" (ראו מי מדבר!) אגב, תנועת "גוש שלום" הטילה חרם על מוצרים אלה כבר לפני 15 שנה.

 

הקואליציה הממשלתית החדשה הכריזה שתביא לחידוש שיחות-השלום עם הפלסטינים (פתי מי שמאמין). גל של מעשי רצח ואונס מיוחס לערבים (ולמבקשי-מקלט אפריקאיים). כל המועמדים לנשיאות במצריים מבטיחים לתמוך במאבק הפלסטינים. קציני צה"ל בכירים מגלים לנו ש-3500 טילים מכוונים אלינו משטח סוריה ואיראן, שלא לדבר על רבבות טילים במדינת החזבאללה. וכן הלאה, רשימה יומית של כותרות מהדורות החדשות.

 

115 שנה אחרי הקמת התנועה הציונית, הסכסוך הישראלי-פלסטיני עומד במרכז חיינו.

 

אבות התנועה הציונית אימצו את הסיסמה "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ".

 

הם האמינו שהארץ המובטחת ריקה מאדם. הם ידעו, כמובן, שיש שם איזה שהם בני-אדם, אך הציונים היו אירופאים, ובעיני אירופאים בסוף המאה ה-19, תקופת-הזוהר של האימפריאליזם והקולוניאליזם, אנשים צבעוניים – חומים, שחורים, צהובים, אדומים ומה עוד – לא היו ממש בני-אדם.

 

כאשר המציא בנימין זאב הרצל את רעיון מדינת היהודים, הוא לא חשב על ארץ-ישראל אלא על ארגנטינה. כפי שרשם ביומנו, הוא התכוון לרוקן את השטח מן האוכלוסייה המקומית – אבל רק אחרי שיטהרו אותו מנחשים ומחיות-טרף.

 

בספרו של הרצל, "מדינת היהודים", אין זכר לערבים – ולא במקרה. כשהרצל כתב אותו, הוא לא חשב כלל על הארץ. ארץ-ישראל מופיעה בספר רק בפרק קטנטן, שהודבק ברגע האחרון, ששמו "פלסטינה או ארגנטינה?"

 

על כן לא דיבר הרצל על גירוש האוכלוסייה הערבית. זה היה ממילא בלתי-אפשרי, מכיוון שהוא ביקש זיכיון על הארץ מידי הסולטאן העות'מאני, שהיה גם הח'ליף, מנהיגם של כל המוסלמים בעולם. הרצל היה זהיר ולא העלה את הנושא.

 

זה מסביר עובדה תמוהה לכאורה: התנועה הציונית לא נתנה מעולם תשובה ברורה לשאלה המהותית ביותר שלה: איך להקים מדינה של יהודים בארץ המאוכלסת על-ידי עם אחר. השאלה הזאת נשארה פתוחה עד עצם היום הזה.

 

אך רק למראית-עין. מתחת לכל העניינים האחרים, בשולי התודעה הלאומית, תמיד הייתה לציונות תשובה. תשובה שהיא כל-כך מובנת מאליה, עד שלא היה צורך לחשוב עליה. רק מעטים העזו להעלות אותה בפומבי. היא טבועה ב"צופן הגנטי" של התנועה הציונית והבת שלה, מדינת-ישראל.

 

הצופן הזה אומר: מדינה יהודית בכל ארץ-ישראל. ועל כן: שלילה מוחלטת של מדינה פלסטינית – בכל עת, בכל מקום בארץ, בכל מחיר.

 

כאשר אסטרטג מתכנן מלחמה, הוא מגדיר קודם כל את המטרה המרכזית. זהו "ציר המאמץ העיקרי". בכל מאמץ נוסף צריך לדון בהתאם לכך. אם הוא מוסיף למאמץ העיקרי, יתקבל. אם הוא גורע מהמאמץ העיקרי, דינו להיפסל.

 

"ציר המאמץ העיקרי" של התנועה הציונית הוא הקמת מדינה יהודית בכל ארץ-ישראל – השטח שבין הים התיכון ונהר הירדן. במלים אחרות: מניעת מדינה פלסטינית.

 

כשמבינים את זה, כל אירועי 115 השנים האחרונות נראים הגיוניים. כל הזיגזגים, כל הסתירות והסטיות, כל אלפי ההחלטות הנראות כמוזרות – מקבלים משמעות.

 

ממעוף הציפור, המדיניות הציונית-ישראלית נראית כמו נהר, השואף אל הים. כשהוא נתקל במכשול, הוא עוקף אותו. האפיק מתפתל, סוטה ימינה ושמאלה, ולפעמים גם לאחור. אך הזרם חותר בעקביות מופלאה למטרתו.

 

העיקרון המדריך היה לקבל כל פשרה הנותנת לנו את מה שניתן להשיג בשלב הנתון, אך לעולם לא להסיר את המבט מהמטרה הסופית.

 

המדיניות הזאת מרשה לנו להתפשר על כל דבר, מלבד אחד: מדינה פלסטינית, שהייתה מאשרת את קיומו של העם הפלסטיני.

 

כל ממשלות ישראל לחמו ברעיון זה בכל האמצעים שעמדו לרשותן. מבחינה זו אין הבדל בין דויד בן-גוריון, שעשה הסכם סודי עם עבדאללה, מלך ירדן, כדי למנוע את הקמת המדינה הפלסטינית שהייתה צריכה לקום לפי החלטת עצרת האו"ם מנובמבר 1947, לבין מנחם בגין, שחתם על שלום נפרד עם אנואר אל-סאדאת כדי להוציא את מצריים מהמלחמה הישראלית-פלסטינית. שלא להזכיר את אמרתה המפורסמת של גולדה מאיר: "אין דבר כזה כמו עם פלסטיני". אלפי החלטות אחרות של הממשלות השונות התבססו על אותו ההיגיון.

 

יתכן שהסכם-אוסלו היה החריג היחיד – אף שגם בו לא הוזכרה המדינה הפלסטינית. אחרי שחתם עליו, לא רץ יצחק רבין קדימה כדי ליצור עובדה מוגמרת, אלא עצר במקום, היסס, התמהמה. בינתיים התארגנה התקפת-הנגד הציונית הבלתי-נמנעת, ושמה קץ – גם למדיניותו וגם לחייו.

 

המאבק הנוכחי על ההתנחלויות הוא חלק בלתי-נפרד מתהליך זה.

 

המטרה העיקרית של המתנחלים היא למנוע כל אפשרות של הקמת מדינה פלסטינית. כל ממשלות ישראל תמכו בהם, בגלוי או בסתר. מובן שההתנחלויות הן בלתי-חוקיות על פי החוק הבינלאומי, אבל רבות מהן בלתי-חוקיות גם על פי החוק הישראלי. הם נקראות "בלתי-חוקיות", "אסורים", "בלתי-מורשות" וכן הלאה. בית-המשפט העליון ציווה לפנות אחדות מהן, והממשלה מתעלמת מכך.

 

המתנחלים טוענים ששום התנחלות ו"מאחז" לא קם בלי הסכמת הממשלה. ואכן, כל ההתנחלויות "הבלתי-חוקיות" חוברו מיד לרשתות המים והחשמל, נבנו עבורן כבישים מיוחדים וצה"ל מיהר להגן עליהן. למעשה הפך צה"ל מצבא-הגנה-לישראל לצבא-הגנה-להתנחלויות. המון עורכי-דין ועוכרי-דין נרתמו כדי להפקיע שטחים עצומים של אדמה פלסטינית. עורכת-דין אחת גילתה חוק עות'מאני נשכח שלפיו, אם עומדים בפאתי כפר ומשמיעים צעקה, כל מקום שבו לא שומעים את הצעקה שייך לסולטאן. מכיוון שממשלת-ישראל היא היורשת של ממשלת-ירדן, שהיא מצידה הייתה היורשת של הסולטאן התורכי, הרי האדמה הזאת שייכת לממשלת-ישראל, המעבירה אותה למתנחלים. (לא, זאת לא בדיחה.)

 

כאשר נראה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני נמצא בשלב של קיפאון ו"שום דבר לא קורה", הסכסוך מתנהל במלוא כוחו בשדה-הקרב היחידי שהוא חשוב: מפעל ההתנחלויות. כל השאר אינו אלא שולי. גם הסיכוי המפחיד של התקפה ישראלית על איראן אינו אלא טכסיס כדי למשוך את תשומת-הלב של העולם מהמאבק המתמשך על הארץ.

 

לאן מובילה המדיניות של שלילת המדינה הפלסטינית?

 

מבחינה הגיונית, מדיניות זו יכולה להוביל רק להקמת מדינת-אפרטהייד מהים עד הירדן. בטווח הרחוק, זה יהיה בלתי-נסבל, ואז תקום מדינה דו-לאומית עם רוב ערבי – דבר שאינו מקובל על רוב רובו של הציבור היהודי בישראל. אז מה נשאר?

 

הפיתרון המעשי היחידי הוא טרנספר של כל הערבים אל מעבר לירדן. בחוגים ימניים קיצוניים מדובר על כך בגלוי. המלך הירדני כבר פוחד מזה פחד-מוות.

 

טרנספר כזה היה בשנת 1948. עדיין נטושה מחלוקת על השאלה אם טרנספר זה תוכנן מראש או לא. בחלק הראשון של המלחמה, זה היה הכרח צבאי (והופעל על ידי שני הצדדים). לאחר מכן זה הפך למדיניות מחושבת יותר. אך העיקר הוא שעם תום המלחמה לא הורשו הפליטים לחזור לבתיהם. להפך, כפרים נוספים רוקנו ונמחקו. הכול פעלו כמצוות ההוראה הבלתי-נראית של "ציר המאמץ העיקרי" – הוראה שהייתה טבועה כל-כך עמוק בתודעה הלאומית שלנו עד כי לא הייתה זקוקה לפקודה מפורשת.

 

ואולם, 1948 עברה מזמן. העולם השתנה. מה שנסבל בשעתו כאשר נעשה על-ידי ישראל הקטנה האמיצה למחרת השואה, לא יהיה נסבל מחר, כשזה יבוא מישראל השחצנית ורבות-העוצמה. היום זהו חלום באספמיא – ממש כמו חלומות בצד השני על היעלמות ישראל מן המפה.

 

פירוש הדבר הוא שהטיהור האתני, האלטרנטיבה היחידה לפיתרון שתי המדינות, אינו אפשרי. "ציר המאמץ העיקרי" נכנס למבוי סתום.

 

נאמר שהסכסוך הישראלי-פלסטיני דומה להתנגשות בין כוח שלא ניתן לעצירה לבין גוש שאינו ניתן להזזה. התנגשות זו תשלוט גם בחיי הדורות הבאים.

 

אלא אם כן נעשה מעשה הנראה כבלתי-אפשרי: נשנה את ציר המאמץ העיקרי, הכיוון ההיסטורי של מדינתנו. נחליף ציר זה במטרה לאומית מרכזית חדשה: שלום ודו-קיום, התפייסות בין מדינת-ישראל ומדינת-פלסטין.

 

"1948"

נכתב על ידי: אליקים העצני

 

בכל "חגיגות הנכבה" באוניברסיטאות הישראליות שהתקשורת הבליטה, רק מעטים ראו את הפיל שממש מילא את החדר, וכוונתי לכרזה גדולה ועליה הספרה "1948". יש מהם שלא ראו, מפני שמספר אחר הסתיר להם: "1967".

 

בעצם, את כל הקורות בינינו לבינם מאז ששת הימים ניתן להכניס לנוסחה פשוטה: השמאל מציע להם לקבל בחזרה את כל מה שכבשנו ב-1967 ובתמורה יוותרו הם על מה שכבשנו (וגרשנו) ב-1948 – ואת ההצעה הזאת הם דוחים בתוקף.

 

עזמי בשארה, עדיין כחבר הכנסת, היטיב להסביר זאת:

"את הסכסוך הפלסטיני יש להחזיר אל שורשיו – פליטי תש"ח. אש"ף נוסד ב-1964 בירושלים שהיתה אז בשלטון ערבי, לא ציוני. אש"ף הוקם למען זכויות הפליטים. הזכויות האלה קודמות לזכות למדינה. אין לנו עניין במדינה ללא זכות השיבה."

זכויות הפליטים או "זכות השיבה" הם לשון נקייה להשתלטות על מדינת 1948. כאשר שואלים אותם, איך תישאר ישראל מדינה יהודית אחרי שיזרמו אליה אותם מיליוני פליטים, הם עונים : "זב'שכם".

 

ביל קלינטון ניצח בבחירות תחת הסיסמא "זו הכלכלה, טמבל"!, והערבים אינם חדלים מלאותת לנו:" זו 1948, טמבל!" אצלנו, האנשים המשכילים והנבונים המסרבים לראות ולשמוע אינם טמבלים, הם לוקים בתסמונת "ההכחשה" וזקוקים לפסיכולוג.

 

 סוכנות "אימרה" פרסמה קטע מתכנית טלוויזיה לנוער מטעם הרשות הפלסטינית:

 

המראיין לילדה: "את גרה בירושלים. האם ביקרת בערים הכבושות של 1948?"

ילדה: "הייתי בחברון".

המראיין : "לא, חברון היא עיר שכולנו יכולים להיכנס לתוכה. הערים הכבושות – כמו לוד, רמלה, חיפה, עכו – האם בהן  ביקרת?"

ומגן הילדים אל הלשכות הדיפלומטיות. אבו מאזן מסרב להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה, דוחה אפילו את הסיסמה "2 מדינות ל-2 עמים", מפני שהוא ועמו אינם מוכנים לוותר על מדינת הקו הירוק של 1948. הוא מוכן לאשר בחתימתו שמדינה בשם "ישראל" אכן קיימת, אך יעדיף לוותר בשלב זה על כל שטחי 1967, ובלבד שלא ייתפס מתכחש ליעד האמיתי : "1948".

 

במה מתבטאת מתינותם של הפרטנרים הערבים שלנו? שהחמאסניקים הקיצונים מתעקשים לבלוע את 1948 ו-1967 ב-"שלוק" אחד, בעוד אשר המתונים מרמאללה מעדיפים שתי לגימות, מדינה פלסטינית בשטחי 1967, ומתוכה – בעזרת הכלים הממלכתיים החדשים – יתקדמו אל המטרה: 1948.

 

נתניהו, תחת סיסמת "שתי המדינות", מציע להם בשטחי 1967 רק מדינה-מינוס : בלי שליטה על נקודות הכניסה והיציאה בגבולות, בלי שליטה על המים ועל השמים, בלי צבא ובלי יכולת לכרות הסכמים בינלאומיים רגישים. לאמתו של דבר הוא קורא לאוטונומיה – מדינה.

האם יש חכמה בהתחכמות הזאת? הרי ברגע שרמאללה תשיג סטאטוס של מדינה, היא תשתמש בכוחה הריבוני כדי לקרוע לגזרים את כל ההגבלות האלה. כל העולם יתמוך בה, מפני שיסרב לקחת חלק בקומדיה של אוטונומיה המתחזה להיות מדינה. את הדברים האלה שמעתי מפי נתניהו בעצמו, בהרצאה לרגל יובל הרבעון "נתיב". הוא דיבר מן האופוזיציה, ומסתבר שדווקא משם רואים יותר טוב: ששום הגבלה מבחוץ לא תמנע מפלסטין של 1967 לצעוד לעבר 1948.

 

ומן הצד היהודי אותה התמונה, אבל במהופך: כפי שרק אחרי ההשתלטות מחדש על ג'נין ושכם של 1967, ומתוך המקומות האלה, הצלחנו למגר את טרור המתאבדים שעשה שמות במדינת 1948, כך רק מתוך ההרים בעומק שטחי 1967 נוכל להגן על העמקים, שטחי הליבה של מדינת 1948, מפני צבא פלישה מן המזרח או מטילים, סטייל עזה-שדרות, ממערב.

 

אך זיקתנו אינה רק ביטחונית. את הזכות לעצמאות יהודית בארץ הזאת מניין לוקחים, אם לא מארץ יהודה, מירושלים ומחברון ? על מה נבנה עתיד יהודי בשפלת פלשת, אם לא על הנחלות ההיסטוריות, שזיכרונן שימר אותנו כעם ובסופו של דבר גם החזיר אותנו – תחילה אל הפרוזדור, שטחי 1948, וכעבור 19 שנים קצרות אל הטרקלין עצמו, שבו מלכו המלכים וניבאו הנביאים ?

 

ומעומק השטח אל עומק ההיסטוריה: "1948" היא הסמל והמוקד של מלחמת תרבות פלסטינית, שמנסה לגזול מן היהודים לא רק את מדינת 1948, כי אם גם את עברם ואת זהותם. לדידם, אין מקום ב"פלסטין" שבין הנהר לים לשני עמים – לא רק מפני שכל הארץ שלהם, כי אם מפני שהיהודים אינם עם, אלא דת בלבד. אנו מתייחסים אל הטיעון הזה בגיחוך, אבל בשעתו הקלו ראש גם בתורת הגזע הנאצית. ללמדנו, שגם תיאוריות הזויות בכוחן לחולל שואה.

 

לכן, אל תצחקו כשאבו-מאזן טוען שלירושלים היתה רק היסטוריה איסלאמית ונוצרית, וכאשר "שר הדתות" שלו טוען שהעיר היתה מאז ומעולם רק "בירת העם הפלסטיני" והמופתי מוחמד חוסיין מכחיש כאילו אי-פעם היה בירושלים מקדש ליהודים.

 

ואל תזלזלו בדברים הנשמעים כמו קטעים היתוליים, למשל שהיהודים הקדמונים היו פלסטינים, ישו היה  "לוחם חרות פלסטיני", אמו מרים (מריה) – האם הפלסטינית הקדומה, ואת ים-סוף חצו הפלסטינים ומשה היה… ניחשתם ! הם אומרים זאת, ומחנכים על כך את ילדיהם, ברצינות גמורה. ולכן, המלחמה בינינו לבינם אינה רק על אדמה, אלא גם על מהותנו כעם. ניסיונם לחפות על זהותם הפלסטינית המפוקפקת, שלאמתו של דבר אינה אלא הצל המלווה את הנוכחות היהודית, בנוי על מחיקת הזהות הלאומית שלנו. שאם אנחנו איננו עם, בטלה מאליה ההבטחה שניתנה בהצהרת בלפור ובמנדט להקים בא"י "בית לאומי לעם היהודי": אם אין עם אין בית!

 

במאבק הקיומי הזה על עצם הווייתנו לא נוכל לנצח עם מדינת 1948 בלבד, חסרים את ההשראה הרוחנית היונקת משטחי 1967, שבהם בעיקר, כמאמר מגילת העצמאות –

"קם העם היהודי.. עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית .. חי חיי קוממיות ממלכתית.. יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".

 

אליקים העצני

ואין שלום – אשמת השמאל

נקדים ונאמר כי להערכתנו, הקשיים האדירים הנובעים מהלעומתיות הערבית הישראלית כלפי יהודים וכמובן סרבנותם הנחרצת של הפלשתינים שלא בגבולות ישראל להגיע לנוסחה מוסכמת כלשהיא לישוב הסיכסוך עם מדינת ישראל, יש לה רבות עם התנהלות מגזר השמאל

 

נכתב על ידי: אהרון רול

נקדים ונאמר כי להערכתנו, הקשיים האדירים הנובעים מהלעומתיות הערבית הישראלית כלפי יהודים וכמובן סרבנותם הנחרצת של הפלשתינים שלא בגבולות ישראל להגיע לנוסחה מוסכמת כלשהיא לישוב הסיכסוך עם מדינת ישראל, יש לה רבות עם התנהלות מגזר השמאל עד שמאל קיצוני ואנרכיסטי כלפי כלל פתרון הבעיה הפלשתינית.

דברים בשם אומרם

 

אנו מביאים כאן דברים בשם אומרם.  הם נאמרו על ידי שוטמי ואויבי ישראל הגדולים ביותר מבין מנהיגי תנועת חמאס-עזה.  הבה ונזכיר נישכחות:

 

הספר 'המלחמה השביעית' מאת העיתונאים אבי יששכרוף מ"קול ישראל" ועמוס הראל מעיתון "הארץ",  בחן את תופעת והשפעת סרבנות השמאל על אויבי ישראל ונכתב על סמך תחקיר מקיף שעשו השניים בקרב הנהגת החמאס בעזה ובבתי הכלא הישראלים. יששכרוף אשר ריאיין בספטמבר 2004 עשרה מבכירי החמאס ובינהם ג'מאל אבו ג'הידה והשייח חסן יוסוף, סיפר בתכנית 'ערב חדש' בערוץ 1 כי מנהיגי החמאס אמרו לו במפורש: "השמאל הישראלי ומחנה השלום שלכם הם אלה שעודדו אותנו בסופו של דבר להמשיך בפיגועי ההתאבדות.  דווקא מה שאתם מכנים בישראל "מחנה השמאל" הוא זה שחיזק את ההחלטה ועודד אותנו להמשיך בפיגועי ההתאבדות כי אלו הוכיחו לנו שקיימים סדקים בחברה הישראלית והחמאס יכול לפעול כדי להרחיבם".

 

שני מנהיגי החמאס הללו אף סיפרו שקיימים חוגים בחמאס אשר התנגדו לפיגועים בישראלים ואולם תופעת הסרבנות הישראלית מצד שמאל הוכיחה את התועלת בפיגועים והמתונים נאלמו לכן דום. "השמאל הישראלי ומחנה השלום שלכם הם אלו שעודדו אותנו בסופו של דבר להמשיך בפיגועי ההתאבדות"

 

והם הוסיפו: "אנחנו ניסינו באמצעות הפיגועים ליצור שבר וסדקים בחברה הישראלית, ותגובת השמאל העידה שזו אכן הדרך.  כששמענו על מכתב הטייסים הסרבנים והעצומה של יוצאי סיירת מטכ"ל, זה חיזק את האגף שדגל אצלנו בפיגוע ההתאבדות. ההתנתקות מעזה היא הוכחה לנצחוננו. עובדה ששרון מוכן לסגת ללא תנאי ולמעשה להרים דגל לבן ולסגת. רק בכוח נוכל ללמד את הצד השני מה לעשות".

 

ונדוק…מה הפרוש של הנאמר לעיל?  הפרוש הוא אחד ברור, חד וחלק, השמאל הישראלי בהתנהלותו אחראי לחיזוק ידי הטרור הפלשתיני להמשיך מלחמתו בישראל.  אם היה הטרור הפלשתיני משוכנע כי לא יוכל להמשיך ולסדוק את חומת הברזל הישראלית הרי לפי עדותו ובמשתמע, היה חדל מהטרור נגדנו.  כלומר, השמאל הישראלי אחראי ישירות בצידנו לאלפי ההרוגים והפצועים שניפגעו ונירצחו בידי מרצחי הפלשתינים.  השמאל הישראלי אחראי לכך כי אין שורר שלום בנינו לבין אויבינו, או למצער איננו צועדים כבר מזה זמן בנתיב המוביל לשלום.  כל האשמות השמאל כי כל העולם ואחותו ובעיקר גוש הימין הוא האחראי לאי יכולתנו להגיע לשלום הינה עורבא פרח הבאה לכסות על מחדליו (אמור פשעיו) בנושא זה.  אותו השמאל אחראי בחלק ניכבד לקיפאון המדיני השורר כיום.  הפלשתינים לא שינו גישתם כלפי עוזריהם מהשמאל, הם שינו אסטרטגיה ונילחמים בישראל באמצעות הקהיליה הבינלאומית בשיתוף השמאל הישראלי בתוככי ישראל.

הטיב לתאר את תופעת שיתוף הפעולה של השמאל עם אויבי ישראל האורבים להשמידה, בעיתון 'דבר'  לפני כ-76 שנה, ב- 1 מאי 1936 , אחד מבכירי האידאולוגים של השמאל הציוני הישראלי, הלא הוא ברל כצנלסון, אשר התבטא כנגד אותם האמורים להיות שותפיו האידאולוגים בנחרצות אך תוך אבחנה מדויקת וברורה.  הבא ונביא הדברים בשם אומרם:

 

"היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו,הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, ממלא את לבם, רגש הערצה והתמכרות?

 

וכאן בארץ ישראל נדבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואלוגית של אירופה, עם תאוות הפגיון שבמזרח".

 

ונדוק…הדברים נאמרו בשנת 1936 זו שנת הפרעות והרצח שהופעלו בידי ערביי ישראל (אשר עדיין לא קמה), כנגד היישוב היהודי ללא כל פרובוקציה מצידו.  עדיין לא פרצה מלחמת העצמאות, ולא היתה "נאכבה" רחמנא לצלן, עדיין לא ארעה מלחמת ששת הימים, עדיין לא היה "כיבוש", לא עלתה ולו "התנחלות" אחת לרפואה על קרקע יו"ש, ובכל זאת השנאה העצמית האוטו-אנטישמית חגגה בקרב שמאלנינו הבילתי חביבים.  והמסקנה המתבקשת? שנאת הערבים האיסלמיסטים, יחדיו עם השמאל הרדיקלי "היהודי" כנגד יהודים אינה תלויה בדבר, היא קיימת כנגד יהודים מאחר שהינם יהודים והדלק המזין אותה היא גזענות לשמה.  יש לשית ליבנו כי ברל כצנלסון מכליל התופעה על פני כלל השמאל בארץ ישראל, מתון כקיצוני.  ובכן, אם בארזיי כצנלסון נפלה השלהבת, מה נגיד אנו, אזובי הקיר?

לא גזענות אלא חשש קיומי

 

ברי כי הפלשתינים משתמשים בשמאל הישראלי כ"אידיוטים מועילים" לשם מילוי מטרות ההשמד שלהם כנגדנו.  ברי גם כי עוזריהם מהשמאל הרדיקלי משתפים פעולה בכך ברצון ובשמחה.  ניתן לקבוע כי השמאל הישראלי ובפרט השמאל הרדיקלי הם אחראים מרכזים לדיס-האינטגרציה הקיימת בין ערבים אזרחי ישראל והיהודים בה כמו גם לישיבתו של "האבו" בצמרתו של העץ תוך שמשליך אגוזי קוקוס על ראשינו למטה.  תופעה ידועה לשמצה היא כי דוברי השמאל מחצרצים מונחים כגון "גזענות" ו"אפרטהייד" כנגד היהודים ובכך מחוללים ומזינים את ההפרדה המלאכותית בינינו לערבים.

 

יש לקרוא לתינוק בשמו.  ככלל, לא גיזענות כנגד ערבים היא המביאה יהודים לסרב לשכור שירותי ערבים או להשכיר להם דירות בשכנותם אלא הפחד והחשש (המוצדק עובדתית) לשלומם ולשלום בני משפחותיהם.  אכן ישנם ציבורים מסוימים בנינו המתעבים ערבים משום היותם ערבים דהיינו, גזענות צרופה אך אלו בטלים בשישים לנוכח הנטיה הקמאית של כל יצור אנוש לשמור על קיומו והפלשתינים, מה לעשות, הוכיחו כי הינם שוטמי יהודים משום היותנו יהודים ועושים כל שביכולתם להכחידנו.

 

תעמולת השמאל גורמת לכולנו לכזב עצמנו והערבים אזרחי מדינת ישראל יחדיו להאמין כי פתרון בעית הדיס-אינטגרציה בינם לבנינו אינה בידם, כי היהודים הם האשמים הבלעדים בה עקב "גזענותם" וכך פטורים הערבים מלערוך חשבון נפש, תיקונים ובדק בית בהתנהלותם שלהם.  דהיינו, השמאל הרדיקלי גורס כי הערבים הינם יצורים אינפנטילים, תינוקות מופרעים אשר אינם מסוגלים לראות נכוחה את סביבתם ולכן יש לכוונם לעבר הנתיב הרצוי על השמאל הקיצוני שהינו הקמת "ישראטין" (כמאמר המנוח קד'אפי).

 

במדה והיינו אנו היהודים מביעים את דעותינו כלפי הערבים ללא כחל וסרק, ללא התקינות הפוליטית הבזויה, מדברים דיברי אמת בקול אחד חסר פלגנות, חסר כיתתיות, קול ישראלי אחיד ומאוחד, אזי אפשר והיו קמים ערבים טובים (ויש כאלו בינהם, מנסיון אישי) ופועלים במסגרת קהילתית עצמאית, לשכנע את האחרים בניהם לתקן מצידם את הכשלים הקיימים בתוכם ביחסם ליהודים, על אפם וחמתם של קיצוני האיסלמיסטים.  אלא שאלו מהשמאל הרדיקלי בנינו נותנים בידם את כל התרוצים להמשיך ולהלחם בנו מלחמת חורמה והשמד.

לא הפלשתינים היו הראשונים והעיקשים ביותר להעלות את נושא ההתישבות היהודית ביו"ש ותיוגה כמכשול לשלום.  היה זה השמאל הרדיקלי הישראלי שפתח במסע הסתה בין-ערבי ובינלאומי כנגד ההתישבות הציונית ביהודה ושומרון עוד לפני כארבעים שנים, מסע שהועצם מאד בעשור החולף ואילו הפלשתינים רכבו ועודם רוכבים על גב מסע ההסתה השמאלני כנגד המתישבים.  כלומר, השמאל בעידוד ותמיכת אנטישמיי מדינות הים הוא שהציב את השלטים אשר לאורם החלו הפלשתינים להתנגד לנוכחות ישראל ביו"ש, התנגדות שהלכה והחריפה עד למסע כנגד הקיום היהודי כולו במרחב השמי.  אכן, היו יסודות פלשתינים שהתנגדו לקיום היהודי מתחילת המאה העשרים אך השמאל הישראלי הוא שתיעל את ההתנגדות להתישבות יהודית, לעבר השנאה הפלשתינית לקיום מדינת ישראל ובכך מנע ומונע עד היום דיאלוג פתוח עמם.

 

המשתמע מכל האמור לעיל פשוט וברי.  במדה ונכיל את השמאל הרדיקלי אלו "עוכרי ציון" במדינת ישראל, נחליש אותו, בעודנו מעצימים את אומרם של השפויים מ"חובבי ציון" בנינו, אזי נתגבר בכך על מכשלות ענק ביחסינו עם הערבים.  אמנם לא נפתור בכך את כל שורשי הסכסוך אך למצער ניצור גרעין חיובי נירחב בין הפלשתינים והערבים אשר יהווה בסיס לשיחות קירבה פוריות בנינו אשר אפשר ובעתיד יביאו גם לשיחות לשם שלום.  במצב הענינים הנוכחי בו השמאל הרדיקלי הישראלי הקובע את סדר היום הלאומי באמצעות אמצעי התקשורת והמשפט הלכאורה ישראלים, אין סיכוי כי אי פעם נגיע לתמימות דעים בונה עם שכנינו הערבים.

השמאל בנה – השמאל הורס

 

רדודי המחשבה בנינו מאמינים כפתאים כי אך ניסוג לקווי 67 "הירוקים" ובא לציון גואל, הנירוונה תרד על העולם ויגור זאב עם כבש.  לא מניא ולא מקצתה, לא ההתישבות ביו"ש היא שורש הסיכסוך בנינו לבין הפלשתינים אלא עצם קיומנו הוא לצנינים בעיני "נאורי" הפלשתינים כאשר מצידנו בא השמאל ומשכנע אותם במעשה ובמחדל כי "המוקאוומה", ו"הצומוד"  שלהם (ההתנגדות העיקשת) כדאיים והנה-הנה, עוד מעט סבלנות ותיקרוס ישראל לתוך עצמה בידי עצמה.  להנחות פלשתיניות אלו יש בסיס רציונלי.  השמאל ובפרט השמאל הרדיקלי הצליחו לפורר את המרקם העדין של החברה הישראלית ובכך לקעקע סיכויינו לשלום עם שכננו.

 

רב המשותף לשמאל הרדיקלי הישראלי והפלשתינים.  אלה גם אלו אינם מכירים בדבשתם שלהם, אינם מכירים בטעויותיהם, מתגדרים מאחורי קיבעונם המחשבתי-האידאולוגי, כל העולם ואחותו אשם ואילו הם "צפיחית בדבש".  וכי יש תמה מדוע איננו יכולים לדבר הגיון עם סקטור ישראלי זה ועם שותפיהם הפלשתינים?

אין חדש תחת השמש, השמאל הרדיקלי בשלו.  דוגמא עכשווית ליצר ההרס הפנימי הוא כי בשם האוניברסליזם "ההומני" מנסה השמאל הרדיקלי להפר את המאזן הדמוגרפי של מדינת ישראל ולפכנו לבעלי רוב איסלמיסטי תוך גימוד הרוב העכשווי היהודי.  הללו יודעים היטב כי מרבית גונבי הגבול הסודנים והאריתראים אינם פליטי חרב אלא מהגרי עבודה אך מאחזים עיני הציבור להאמין כי המדובר בפליטים (החייבים בקליטה לפי החוק הבינלאומי) על מנת לקושש אהדה לענינם.  גורמים "תקינים פוליטית" בזויים בממשלה ובכנסת משתפים פעולה עם הרדיקלים, מחריבינו מבפנים ומועלים בכך בתפקידם כשליחי ציבור.  אין מקום להסתה פרועה כנגד המסתננים, הינה פסולה מכל וכל, אך בהחלט יש לחסום כניסתם ולגרש את הקיימים.  וכבר מאיימים "האידיוטים הקופצים בראש" מעיתון "הארץ" לידע אותנו כי האח הגדול האמריקני לא מרוצה מכך שאיננו נותנים מקלט מדיני למהגרי העבודה (מאחר ו"הארץ" כיזב ככל הניראה במהדורתו באנגלית, כדרכו-בשקר, לתייג הסודנים-אריתראים כפליטי חרב).  דהיינו, השמאל הקיצוני-האנרכיסטי ושופרם לשמצה "הארץ" מנהלים מלחמת הפחדה ואחיזת עינים לקיעקוע אופיה היהודי של מדינת ישראל.  זה הינו המשך מסע ההפחדה שמנהל "הפשקוויל לשחרור פלשתין" הזה כנגד חוק הסדרת ההתישבות ביו"ש בתואנה שיקרית כי מחוקקינו ייתבעו בעטיו בבית הדין הבילאומי בהאג (אכן, משאלות לב שהופכות לאיום שיקרי מפורש).

שנאת חינם כאסטרטגיה

 

בשבוע בחולף ניתכנס השמאל, בעיקר השמאל הרדיקלי, לכנס שכותרתו מעידה על תוכנו "כנס השמאל הישראלי – הבמה שלך להשפיע"  ובכנס זה דנו אירגוני ואנשי גרעין השמאל הקשה בנושא: "היכן טעינו".  הקורא הממוצע וודאי יצפה לחשבון נפש של השמאל הכיצד זה כשל להביא עלינו את השלום המיוחל כפי משנתו המוצהרת לכאורה.  אלא שמירבם המכריע של הדיונים עסק במלחמתו רדופת האמוק של השמאל בגוש הימין הישראלי וחוד החנית שלו לטעמם הלא הם מתישבי יו"ש.   דומה כי לטעמם מדינת ישראל הגיע כבר אל המנוחה ואל הנחלה.  הזאב הפלשתיני כבר גר מעדנות ומתחבק עם הכבשה היהודית, שלום בא על ישראל.  ומשכך, כל שנותר הוא לגרש את "המתנחלים" מאדמת ידידינו בנפש הפלשתינים וירדה שכינת השלום האוניברסלית על הארץ ואיש גר תחת גפנו ותאנתו, לא ישא גוי אל "יהודי" חרב ולא ידעו עוד מלחמה.

 

באותו כנס שמאל לא נדון הכיצד להגיע לשלום אלא כיצד להכריע את האויב.  לא, לא האויב הערבי, את האויב היהודי דהיינו,, כל אלו שאינם מחזיק באידאולוגיה שמאל קיצונית, כלומר כל מי התומך בהתנחלות ובהתישבות הציונית.  הבה ונבהיר, לטעמם של אלו הרי איראן אינה מהווה סכנה (נו, הרי דיסקין, דגן ואולמרט אמרו), הכלכלה העולמית הרעועה אינה מאיימת עלינו (שהרי פסו עניים ממדינת ישראל), הפשע והאלימות ברחובות הינם ענין זניח בלבד, שיטפון מהגרי העבודה הוא לטעמם משב רוח מרענן, עניני חינוך ותרבות גם הם מקבלים ספסל אחורי וכל אלה מתגמדים אליבא ד'משתתפי הכנס למול נושא ההתנחלות אשר היא חזות הכל ולפיה יקום או ייפול דבר.  איזו עליבות נפשית ורעיונת, איזה סולם ערכים ואידאליזם משובש, איזה אטימות לעובדות מוכחות גלויות ופרושות לעיני כל, איזה רדידות ושטחיות מחשבתית של המתכנסים שם.  אין תמה איפה מדוע סולד מהם מרבית הציבור הישראלי.  אין תמה מדוע סלד מהם כבר אז ברל כצנלסון.

"ההכנה המנטלית" לחורבננו

 

רבותי, שוטפים לנו את המוח ואנו לא מגיבים בחיוב, איננו יוצרים את הנוגדנים התקשורתים מחויבי המציאות.  הללו לשים מוחותינו להאמין כי הסכנה הגדולה לקיום עם ישראל הינם הסקטורים הדתי-חרדי והמתישבים ועושים זאת על מנת לכסות על הסכנה האמיתית והיא-הינה הם עצמם, "משנאי החינם בנינו" מהשמאל הרדיקלי.  שהרי ללא ספק, הסקטור הדתי-חרדי וכמובן גם סקטור המתישבים, יהוו את עמוד השדרה הכלכלי וכוח המגן האידאולוגי והצבאי של העם היושב בציון בטווח של כ-30 שנים מהיום.  בכל סיכסוך עתידי עם ערביי המזרח התיכון יהיו (כפי שהיום) המתישבים חומת המגן הבצורה המגוננת על אותם מתושבי מדינת ישראל השוכנים בשפלת החוף.

 

מטרת כל מסע שטיפת המוח היא להסיט את תשומת הלב מהסכנה האמיתית והיא כאמור חתירתו של הסקטור השמאל רדיקלי ואנרכיסטי תחתנו.  ומי עורך בנו שטיפת מוח זו?  אכן כן, אותה התקשורת השמאל-רדיקלית המטפטפת לנו השכם והערב כי הסכנה נימצאת הרחק מהם במקום שונה, בסקטורים הדתי והמתנחלי.  ואילו אנו נגררים, מובלים באפנו למחוזות הרצויים לתועמלני אנשי "ההכנה המנטלית" הזכורים לדראון עוד מתקופת גרוש גוש קטיף, השורצים עד היום בתקשורת.

 

זו אותה "ההכנה המנטלית" הפסיכולוגית לקראת גרוש גוש קטיף אשר שיתקה מדינה שלמה, יחדיו עם ציבור מתישבים מגורשים והפכה עשרות אלפי חיילי הגרוש לזומבים בעלי עינים מזוגגות, חסרי מחשבה ורצון משלהם.  ושלא במפתיע, אותם אדריכלי "ההכנה המנטלית", הזכורים לשמצה ולדראון עולם, הינם מאנשי שמאל-רדיקלי-אנרכיסטי ושלא במפתיע, אותם אלו הפסיכולוגים והפסיכיאטרים מתחתית החבית הבואשת של החברה הישראלית, מצאו מקומם כיועצים בחברות לעיצוב דעת קהל מיסודה של "הקרן לישראל חדשה" ובתקשורת הכתובה והמשודרת.  דהיינו, אנו הציבור עוברים "הכנה מנטלית" קבועה אנטי יהודית וציונית מדי יום ביומו על ידי אנשים חסרי לב ומצפון, ממשנאי החינם בנינו.

אנו, "חובבי ציון", כלומר, מרביתו של העם היהודי, כבר שתנו ליבנו לכך כי בניגוד לשמאל המתון אשר הינו שותף אמיץ במלחמתו של העם לקיומו, הרי סקטור השמאל הרדיקלי-אנרכיסטי אינו רואה בנו את אחיו היהודים.  מאידך גיסא, אנו מצידנו אכן רואים בהם את אחינו היהודים.  גם ילד מופרע וחבלן במשפחה, "כיבשתנו השחורה" נישאר ילדנו למרות הכל וכך הינם.  תקוותנו ושאיפתנו כי הללו יתעשתו ביום מן הימים ויחברו לעם היהודי בארץ ישראל ובתפוצות במלחמתו על קיומו. זו תהיה אבן הבוחן עבורנו ועבורם כי אכן חפצי שלום המה.

אהרון רול

 

amroll@sympatico.ca

לקראת ההסכם עם אירן

לאור הדיונים המתקדמים  בבגדד לכיוון של הגעה לפשרות, בסופו של דבר הערכה שייכרת הסכם בין מדינות המערב לבין השלטון האירני.למי זה טוב, ומה יקרה אם בסופו של דבר האירנים יפתחו בכל זאת פצצות גרעיניות ? ומה מדינת ישראל צריכה ויכולה לעשות? בהמשך.

 

נכתב על ידי: גרשון אקשטיין

 

אין כול סיבה שאנו האזרחים במדינת ישראל לא נהיה מודאגים מכך שמתגבש הסכם בין המער לבין אירן, שאת פאטיו אנו לא יודעים ואכן יש לנו בהחלט סיבות לדאגה.

 

,כי גם צפון קוריאה קיימה מגעים עם המערב אבל בסופו של דבר ביצעה פיצוצים גרעיניים .המהלך של אירן וסבא"א   , צריכה באמת להדאיג אותנו באשר לעתיד. וטוב  שישראל מכריזה, שלא פוסלים שום אופציה בסוגיית אירן: נציגי המערב אמנם אינם תמימים, אבל הם מבקשים להשיג התקדמות ולכן מוכנים להתפשר.אך  משיכת הזמן היא בעייתית ומחשידה  לאור ההכרות הממושכת עם ה משטר  האירני שלא חדל לרמות את מדינות במערב.

יתר על כן,דיפלומטים מערביים מסרו אתמול לסוכנות הידיעות רויטרס כי מאז פברואר התקינה איראן 350 צנטריפוגות חדשות באתר התת-קרקעי פורדו – נוסף על 700 שכבר פועלות בו. על פי הדיפלומטים, הצנטריפוגות אינן פעילות. עם זאת, האיראנים כנראה יידרשו למאמץ ניכר כדי להסביר איך התקנה חשאית של הצנטריפוגות להעשרת אורניום עולה בקנה אחד עם נכונותם לכאורה לשאת ולתת עם המערב.

לאור הדברים הנזכרים למעלה,לדעתי העתיד הקרוב  בנושא זה צופן בחובו את האפשרויות הבסיסיות הבאות:

 

אפשרות א'-שהמגעים לקראת ההסכם,יתפוצצו בגלל חוסר אמון, ונחזור לנקודת ההתחלה,אירן תמשיך בהתגרענותה, והמערב יחריף את הסנקציות הכלכליות ושוב יכריז שכל האופציות על השולחן.-הבירות לאפשרות זו, בינונית עד גבוהה.

 

אפשרות ב'-אכן ייכרת לבסוף הסכם עם אירן במגבלות אלה ואחרות,שעיקרו,תוגבל לאירן היכולת לקדם וליצור פצצת גרעין,אך לאחר מספר שנים והתבססות ביצירת הגרעין למטרות אזרחיות המשטר האירני יחזור לסורו, וימשיך בחשאי והיחבא בקידום נשק גרעיני כדי ליצור איום והגמוניה אזורית. הסיכוי לכך ,לדעתי ולדעת רבים כמוני, הוא גבוה.

 

אפשרות ג'-לאור כשלון השיחות עם אירן וחוסר האמון במשטרה,המערב בראשות אמריקה ובהשתתפות מדינת ישראל, יובילו מהלך צבאי לתקיפת מטרות הגרעין באירן, תוך הכנה מירוית ליום שאחרי-הסיכוי לאפשרות זו נמוך, כי מי באמת רוצה במלחמה ועוד לפני הבחירות בארה"ב.?

 

אפשרות ד'-לישראל נמאס מכול השיחות עם האירנים ללא תכלית ומתוך אמונה שאירן מתקדמת והיא על סף ייצור פצצה גרעינית ורוצה להשמידה, היא תבצע תקיפה של מטרות הגרעין, בתאום עם אמריקה,או שלא בתאום. –הסיכוי לאפשרות זו הוא קלוש, נוכח המלוקות הפנימיות במדינה בעניין זהו החשש מהיום אחרי.

 

אפשרות ה'-אכן , ייכרת הסכם בין המערב והאירנים, הכולל פיקוח ורגולציה מירוית על כול הגרעין האירני, ולמעשה המשטר האירני התקפל לצמיתות מתוכניות הגרעין ההתקפיות,ובא לציון גואל.

הסיכוי לכך הוא נמוך.

 

לכן,טוב יעשו נציגי מדינות המערב, שבאחד מהדיונים עמם  כאשר יעלה החשש שהאירנים מנסים שוב  לרמות, יקומו משולחן הדיונים, יאספו את ניירותיהם,ויגידו "סליחה,אנחנו לא ממשיכים במשחק זה ,כאשר תהיו רציניים, נחזור לשולחן הדיונים." ולהמתין להחרפת העיצומים,אשר בסופו של דבר,יתכן ויפילו את המשטר הנוכחי או שמא, יביאו לויתור מוחלט מצידם.

 

מדינת ישראל תיאלץ מחוסר ברירה להיאנס לתכתיבי ההסכם שייכרת בין מדינות המערב לאירן, ותהיה מבודדת בהתנגדותה להסכם ,ולכן,האופציה של תקיפת כורי הגרעין באופן עצמאי  כנגד עמדת המערב הולך וממתרחק.

 למי זה טוב,? ימים יגידו.

 

עלבון צורב

נכתב על ידי: יצחק מאיר

 

העלבון צורב. הם עולים לבמה ויורקים ממנה הסתה ומאמינים באמונה שלימה כי היא כחכה שתדוג להם בוחרים. הם משוכנעים כי הדגה הישראלית אוהבת את תולעי הקסנופוביה, שנאת הזרים בלעז, כי נפשה יוצאת לגזענות ומתפתה לקראתה כמוצאת שלל רב, כי היא בולעת בחמדה את הבשורה כי כל העולם כולו הוא עלוקה המוצצת את דמה והים הוא או היא עלוקת הענק השחורה, או  הם דגי הזהב של התכלת, ומצווה גדולה לבלוע כל הקם לבלעך. העלבון כואב. אי אפשר היה להעלות על הדעת, כי אנחנו, מאמינים בני מאמינים כפי שכתוב בספרינו, רחמים בני רחמנים כמו שלימדונו להאמין, לא נהיה בעיניהם יותר מפוטנציאל של עדה מטורפת שנאה.

כך חושבים עלינו? כך מעריכים אותנו? כך מאמינים כי הכינו אותנו מבית אבא לפתוח את ליבנו לבשורת ההתלהמות, לנבואות הזעם של ההפחדה, לוויתור מדעת על האבחנה בין בעיה שצריכה פתרון שקול ומדוד לבין פתרון משתולל שבועט בבעיה ולא צריך אותה אלא כדי להתלהט עוד ועוד? כך הם חושבים שחונכנו? אלה בעיני הח"כים העוגבים על קולותינו, המסורות היהודיות שלנו ועל כל דיאגנוזת סרטן נתגמל אותם בפיצוץ הקלפיות בקולותינו? כך אהבת המולדת שלנו נראית בעיניהם, כך הם משוכנעים כי באדיקות יתירה לעיקרון הפשטני שנתלש מכל מה שסביבו וטוען בבידודו לחסות אלוהית, "עניי עירך ועניי אחרת עניי עירך קודמים", נשליך לכלבים את כל מסכת הזהירויות האנושיות שלא באו, כך לימדונו רבותינו,  אלא  כדי לזכך אותנו, כדי לשמור על צלם האלוהים בו נבראנו?

מה בושנו מאוד שציידי תמיכתנו נמנו וגמרו ביניהם שאנו מן המין הזה של הטרף הניצוד, שדברי הבלע הנעתקים מפיהם הם הרשת האחת היעילה לכמותנו, היחידה העשויה ללכוד אותנו, שכך הם מבזים אותנו בראש חוצות, שכך הם רואים בנו  כולנו כאחד מועמדים מניבים להתקהל לאספסוף מוסת. איך נסלח להם?

ואיך נסלח בעוונותינו גם לעצמנו, שאנו פותחים לרווחה את כל המיקרופונים להשמיע את דבר קלוננו קול גדול ברבים, שאנו דורכים את מצלמותינו להעביר לכל בית בישראל ובעולם את הקצף הסהרורי הסבור לחרפתנו כי אנו אוהבים אהבה עזה שיינתז עלינו, כי אנו משחיזים במו ידינו את כל הקולמוסים המספרים את דלותנו בעיתוני הפרובינציה הישראלית וממנה בעיתוני תבל ומלואה.

הן יכולים היינו לסכור את פיהם של נבחרנו בייבוש גרונותיהם הניחרים מרוב שימוש באזעקות מפני האימה של האחרים בתוכנו, אבל לא, איננו מסוגלים, אנו נכספים לראות במו עינינו את מפגני הבוז שרוחשים לנו, לשמוע במו אוזנינו את הדברים המצפים מאיתנו ליפול קורבן נכנע להסתה פרועה. אני מקפידים הקפדה יתירה על זכות הציבור לדעת כי בזים לציבור, על חופש הדיבור הקורא לנו לשלול את חופש הקיום של הגר הגר בתוכנו, על זכותנו להיות מוקעים כבוחרי העתיד של חורשי קלוננו. איך נמחל לנו על שאנו יודעים בליבנו פנימה כי בושתנו הפומבית והמוצגת לראווה איננה רק חופש הבעת הדעה, לא רק חובת הסיקור של האמת גם אם היא בלתי נעימה בעליל,אלא כי הייתה, כן, היא בושתנו הפומבית, משהו שבמשהו של בידור, של התענגות על מופע של השפלה, של מציצנות משונה ויצירתית בה אנו מציצים במערומינו ובאים בה על פורקנינו כאילו אינה שלנו, כי אנחנו איננו אלא האחרים של עצמנו.

העלבון קשה מנשוא. קשה כמותה תחושת אשמתנו.

בחלוף חמישים שנה- אבא אחימאיר ז"ל

התמונה מויקיפדיה

נכתב על ידי: יוסי אחימאיר

אדם הלך לעולמו לפני יובל שנים – מי יזכרוהו? מי יעלו לקברו? מי יקדישו ערב לזכרו? לא הרבה אנשים, גדולים ומשפיעים ככל שיהיו, זוכים לכך כעבור שנים כה רבות מאז הסתלקו.

 

אב"א אחימאיר זכה לכך. חמישים שנה מלאו למותו, והנה לא רק שדמותו אינה נשכחת, היא נחקרת על-ידי סטודנטים, מונצחת בערי ישראל, בבול דואר, נלמדת בכנסים ומסעירה גם לאחר עבור זמן כה רב, ולאחר שכל בני דורו אינם עוד עימנו. וזאת – לאחר שנים של השכחה, השמצה, סילוף.

 

תנועת ז'בוטינסקי התברכה, לצידו של ראש בית"ר, בשורה של אישים משכמם ומעלה – מנהיגים, סופרים, פובליציסטים – שהיו, פעלו ו…השתכחו. תיקיהם שמורים בארכיון של מכון ז'בוטינסקי. אין עושים די להנצחתם, להפצת מורשתם. לא מקצים לכך תקציבים. מכון ז'בוטינסקי נאבק על קיומו, על עצם יכולתו להוציא אל הפועל את מלוא שליחותו וייעודו.

 

לא כן בצד השמאלי של הקשת הפוליטית והרעיונית – שם יודעים טוב יותר להנציח ולהאדיר אישים, שפעלו לצד הגדולים. יש לשמאל את בן-גוריון ואת ברל כצנלסון, אבל גם מרוממים גלריה שלמה של אישים, פוליטיים, פובליציסטים, סופרים, עסקנים, מוציאים לאור כתבים שלהם ומממנים ביוגרפיות עליהם.

 

במחנה הלאומי מתרכזים, כמובן, בדמותו השגיבה, המופלאה, של זאב ז'בוטינסקי, וגם בזו של מנחם בגין, אשר זכינו והוקם מרכז למורשתו בלב ירושלים. אבל האם יש להסתפק רק בהם? ומה על יהושע ייבין ואריה אלטמן? אייזיק רמבה ומאיר גרוסמן? יוסף כצנלסון והלל קוק? זאב פון ויזל ויהודה מרגולין? – ואלה הם רק אחדים מן השמות המזהירים, הנשכחים, העולים כרגע בראש.

 

גם אב"א אחימאיר, הציוני משחר נעוריו בבוברויסק שברוסיה הלבנה, מחולל המרי בבריטים, אבי הציונות המהפכנית ו"ברית הבריונים" הנחשונית, היה משתכח, אלמלא החלטנו בני המשפחה להביא לידיעת הרבים את תורתו ופועלו, בפעולות הנצחה שונות, שגולת הכותרת שלהם – הפיכת הדירה הרמת-גנית שבה התגורר בעשור
חייו האחרון, למוזיאון וארכיון משפחתי, "בית אבא", העלאת אתר אינטרנט הנושא אותו שם, והוצאתם לאור של שישה כרכים מכתביו.

הגאווה להיות בנו של איש הגות

 

אני הכרתי את אבי 19 שנה בלבד, 19 שנותיי הראשונות. הכרתיו טוב יותר לאחר פטירתו, כאשר צללתי לים המאמרים, המכתבים והיומנים שלו – העיזבון הרוחני שהותיר אחריו. לקחתי על עצמי לרכז את עזבונו הספרותי ולעשותו ככל האפשר לנחלת הרבים. וכך, הנצחתו של אבא, הוצאת כתביו לאור והפצת מורשתו – הם כל כולם מעשה ידי בני המשפחה וחוג ידידים מצומצם, ידידים שכולם אינם עוד בחיים. שום גוף ציבורי-תנועתי איננו מסייע בידינו.

 

עד גיל 19, ואני אז בשירות חובה בצה"ל, הכרתי את אבא בלי גרשיים (אב"א – אבא בן אייזיק), והזכרונות הם חמים ומרגשים. כמעט אין יום שאין הוא עולה בזכרוני, מתוך געגוע ורצון לעשות עוד משהו שקשור בו ועוד פעולה למען זכרו מחמם הלב.

 

בשבילי אבא היה קודם כל אב כפשוטו – חום, ליטוף, מילה מעודדת, מילים מפנקות ברוסית, האיש העובד בגינה, המטייל ברחבי הדירה ולאורך השדרה, כשידיו משוכלות לו לאחור. לעתים לוקח אותי, הקטנצ'יק, על הכתפיים בסמטאות העיר העתיקה בירושלים שמלפני העצמאות, או – ואני כבר נער – לטיול ב"אגד" ברחבי ישראל, בסיורים לעיתונאים…

 

בשבילי אבא היה – נזיפה חד-פעמית על שאני לוקח עמי טרנזיסטור לטיול הכיתה. במקום זאת, אמר, עלי להביט על הנוף הארצישראלי סביב וליהנות ממנו, או – כעס על שניסרתי ענף במבוק בגינת ביתנו, ענף שחרג במקצת מן השורה… והחריגה – שמעתי מפיו – הן זהו דווקא היופי שבטבע.

 

בשבילי אבא היה כמובן – החדר שלו, היכל הקודש, העמוס בספרים בכמה שפות, שולחן הכתיבה, הניירת וכלי הכתיבה, העטים הנובעים, מיטת העץ עם ערימת הכרים. וכיום הדירה הזאת היא מוזיאון לזכרו.

 

בשבילי אבא היה – האהבה הגדולה לאימא סוניה, משענתו האמיתית, האיש שמפעם לפעם לוחש לנו בגאווה: "בחרתי לכם אימא טובה, נכון?", ולה הקדיש את ספרו "עם קריאת הגבר" במילים אלה: "לסוניה, עת אשמדאי רקד את ריקודו בתוככי האומה, עת הועמדתי בצל הגרדום – לא היססת להושיט לי את ידך, ותבני את ביתנו, ותהי אם הבנים, וככה הגענו עד הלום"…

 

בשבילי אבא היה – התגלמות הצניעות, ההסתפקות במועט, אהבת הבצל והזיתים והלחם השחור, אוהב המשפחה, נערץ על ידידיו, האיש הצנום, כפוף הגו, המתרווח בכורסת הקש בחדרו, או בחצר ביתו, ראש תמיד בתוך הספר ועיפרון בפה, כדי לסמן מה שצריך לחזור אליו ואולי להגיב עליו.

 

בשבילי אבא היה – הגאווה להיות בנו של איש הגות, עקבי בדעותיו, שמוכן לשלם כל מחיר אישי על עמדותיו העצמאיות, סופר מקורי והוגה בעל סגנון ייחודי, שמתעניין בך ובלימודיך, בחבריך, במעשיך, שאינו כועס על זה שאני בצופים ולא בבית"ר, שאינו מטיף לבנו ואינו כופה דעתו.

"האיש שהיטה את הזרם"

 ורק פעם אחת, בתשובה לשאלה סקרנית נועזת שלך, הקטן, פולט מילות גאווה על המחתרת שלו, מקור גאוותו, ועל קיפוחה בהיסטוריוגרפיה הציונית והתנועתית. "בעוד חמישים שנה יעריכו את 'ברית הבריונים' ואת תפקידה ההיסטורי שלא כהערכת משכיחיה" – אמר לי, ואכן אין היום לקסיקון או אנציקלופדיה שלא תוזכר בו, לטוב ולרע, התנועה הנחשונית הזו של שחרור לאומי.

 

בשבילי אבא היה – האיש שיוצא מדי יום שני בבוקר מן הבית, חש אל תחנת האוטובוס כדי לעלות לירושלים, בה יעשה יומיים-שלושה במסגרת עבודתו המדעית באנציקלופדיה העברית, ויחזור ביום חמישי לרמת-גן אל הקן המשפחתי, האהוב עליו יותר מכל.

 

בשבילי אבא זה גם – חמשת העיתונים היומיים שמגיעים כל בוקר אל מפתן ביתנו ובהם "חרות" עם מאמריו העמוקים והקוצפים, עם הטורים או המדורים "אנטי-מא", "רקב ביעקב", אחוות עמים", "מה טובו" וכו', ותחת שמות עט שונים ובהם: א. שמאי, אבא סיקרא, א. מערבי, אבישי, א. גיא, אבא אריכא ועוד ועוד.

 

ובשבילי אבא הוא כמובן – ספריו שיצאו עוד בחייו "רפורטאז'ה של בחור ישיבה", "יודאיקה", "עם קריאת הגבר", שעליהם נוספו ששת הכרכים שיצאו לאור לאחר מותו, וזה מעט מדי.

 

ובשבילי וגם בשביל הציבור – אבא זה האיש שעליו אמר זאב ז'בוטינסקי "מורנו ורבנו", "האיש שהיטה את הזרם" – כפי שהגדירו בנו של ראש בית"ר, ערי, והאיש שעצב גדול לא מש מעל פניו מאז הוטחה בו ובחבריו העלילה הנוראה של רצח ארלוזורוב. ב-1933 נרצח חיים ארלוזורוב בגופו – בידי שני ערבים, כמובן – אב"א אחימאיר נרצח בנפשו.

"דרך חייכם תהיה יותר סלולה מדרך חיינו אנו"

בשבילי ובשביל אחותי זאבה ואחי יעקב אבא הוא – האיש שכותב לנו מכתבים מרגשים בכתב יד שמזכיר את זה של ז'בוטינסקי, כמו אותו מכתב שקיבלתי ממנו במלאת לי ח"י שנים לפני התגייסותי לצה"ל:

"יוסי, אתמול, ביום הולדתך, רציתי לברכך בטלגרמה. אבל מה יש להגיד בטלגרמה? הן לפי כל מהותה טלגרמה היא יבשה. לכן דחיתי הדבר להערב. ואתה תקבל איחולי באיחור, אבל במכתב ארוך קצת.

 

יוסי, יום ההולדת שלך השנה הוא מיוחד במינו. בעוד חודש-חודשיים ואתה עוזב לעד ולתמיד את בית הספר התיכוני. אתה מקבל תעודת בגרות. ומיד אתה הולך לצבא. פירוש הדבר: אתה עוזב לראשונה לזמן ממושך את 'קן' ההורים, שנדמה לי שהיה חם למדי. אתה יוצא השנה למלחמת החיים ולא נשאר להוריך אלא לעקוב אחר צעדיך מתוך עיניים מעורפלות, מתוך תפילה ומתוך איחולים לאושרך, לפחות להצלחותיך, ובעצם אלה הם איחולינו אנו, הוריך, ביום הולדתך השנה. מספסל בית הספר התיכוני אתה עובר לבית ספר יותר קשה, לבית ספר של השירות בצבא. והמורים שלך יהיו קצינים ותת-קצינים. אלה הם פדגוגים מחמירים. אינם יודעים חוכמות. אני יודע, שאתה תהיה חייל טוב, כשם שהיית תלמיד טוב בבית הספר העממי והתיכוני. איני רוצה להטיף לך 'ציונות'. החיילות-הצבאיות זאת היא מעמסה. אין זאת שאלה רק של גבורה, רק של 'בכל נפשך'. זאת היא שאלה של הכרה. אנו יודעים שאתה תעמוד בניסיון בכל המקרים.

 

את האיחולים לך אינך זקוק לשמוע ממני. הן אושר הילדים זהו אושרם של ההורים. וכשם שהוריך אינם מתביישים בך וביעקב, כך גם אתם אין לכם מה להתבייש בהוריכם. העיקר שדרך חייכם תהיה יותר סלולה מדרך חיינו אנו. צא, יוסי, לדרך החיים, שאינה דרך סלולה, ודע שמאחורי גבך עומדים הורים בלב דופק ובעיניים מעורפלות.

 

אבא".

וכעבור שנה מעת שיגור מכתב זה – ואבא כבר איננו.

 

אבא נפטר בגיל 65. יום אחד לאחר שנעצמו עיניו לנצח, בעיתון שכותרתו הראשית בישרה: "אב"א אחימאיר איננו", התפרסם מאמר מלומד מפרי עטו, בגיליון ערב שבועות תשכ"ב, על הסופר ש. בן-ציון במלאת 30 שנה לפטירתו. ועוד שנים לאחר שהלך לעולמו, הופיעו בכרכי האנציקלופדיה העברית ערכים מקוריים רבי-חשיבות שהכין מבעוד מועד, חתומים: א. אח.

 

ואין מנוס מן המחשבה: כמה הפסדנו, כמה פניני הגות ורוח לא נולדו, כמה ניצוצות רוח לא נדלקו, משום שלבו של אבא נדם בטרם עת – במותו מות נשיקה בעת ששיחק עם נכדתו האהובה, עדה, בבית ברמת-אביב.

 

המחשבה הזו עולה לאור מה שכן נשאר אחריו – עיזבון רוחני הכולל אלפי מאמרים וכתבי יד, אגרות, גזרי עיתונים, צילומים – שמהם עולה מחשבתו העצמאית וההגיונית על המצב באומה ובמדינה, בעם היהודי שכה היה יקר לו, ועד כמה צדק – במאבקו למען הגשמת העצמאות ושחרור חבלי מולדת, מלחמתו בסוציאליזם ובקומוניזם, מאבקו לטיפוח ערכי טבע ומניעת הוונדליזם שנעשה, למשל, לאגם החולה, לנהר הירקון, ולבניין גימנסיה "הרצליה", שבו למד בנערותו, וכמובן – מלחמתו הבלתי מתפשרת ברקב ביעקב, בשחיתות.

 

לפני כשבועיים הלך לעולמו אחרון המוהיקנים מבני דורם של ז'בוטינסקי ואחימאיר, ההיסטוריון הדגול פרופ' בנציון נתניהו, ידיד אמת של אבא, שהיה "האדם שפרופ' נתניהו העריך יותר מכל אדם אחר" – כעדות בנו, ראש הממשלה.

 

הרבה שיחות היו לי עם פרופ' נתניהו המנוח והנושא העיקרי שעלה בהן – פועלו וכתביו של אבא. "חשוב וצריך לעשות" – אמר לי – "שייצא לאור כרך מאמרים חדשים על אחימאיר, וכן שייצאו לאור מחדש ספריו 'יודאיקה' ו'עם קריאת הגבר', נקיים משגיאות ההגהה, ובעיקר – לאחר קובץ המאמרים על סופרים ועיתונאים יהודיים וישראלים – 'עין הקורא' – גם קובץ מאמריו על סופרי רוסיה".

 

כה אמר לי בנציון נתניהו, שעמד בראש הוועד להוצאת כתבי אחימאיר לאור, וכה נמשיך ונעשה בשנים הבאות. נכין לדפוס עוד כתבים של אב"א אחימאיר, אבא שלנו, אבא של דור לוחמים לחירות עמם, אידיאליסט והומניסט, אוהב עמו היהודי.

 

 מתוך דברים שנשא יוסי אחימאיר, בכנס על אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית, שהתקיים ביום חמישי במכון ז'בוטינסקי, לציון 50 שנה למות אביו.

תחזית אסטרולוגית שבועית ( הורוסקופ) בין התאריכים 24.05-23.05-2012

התחזית האסטרולוגית נכתבה על ידי: האסטרולוג אודי ברגר

טלה

משהו באוויר מוציא אתכם לחפש את הכוון הרומנטי ביתר שאת. ההזדמנות לזוגות נשואים לשפר את הזוגיות עולה לדרגה נוספת וחיובית. כספים יתעכבו אבל תקבלו רמזים לגבי הגעתם. סימנים של תחייה מחודשת של נושא התעסוקה והקידום ניכרים בשטח. הזמן לעשייה ופחות לחלומות התלויים… בשמיים. מישהו יחזיר לכם משהו כטובה תחת טובה. אתם רוצים את הדברים הטובים שבחיים.

שור

שמחת החיים חוזרת אליכם. אתם מנסים לשפר את הצד הכלכלי וזה מצליח לכם. התחומים האחרים מתגמדים נוכח הצורך בזוגיות טובה. מישהו יכיר לכם את הצד היפה של החיים. הזמן להוריד מעל כתפיכם את התחשבות היתר באחרים. הזמן לטפח את הצדדים החשובים לכם באמת.

תאומים

אתם חושבים חיובי וזה מתבטא בעשייה ברוכה ונמרצת. מכתב, אימל משמח הקשורים לאחד מבני המשפחה תגיע אליכם במהלך ראשון- שלישי. עסקים תקועים יצאו מן הבוץ, או שתמצאו עבודה שתפצה על פגעי הזמן והמקום. הסירו את החרדות מפני הבדידות הזמנית. הזמן לנצל הזדמנות כוכבית ולפגוש אנשים מעניינים באמת. מי שמרגישים תקועים בין הכיסאות מוזמנים להתקשר לייעוץ.

סרטן

השתדלו שלא לקחת ללב ושלא להגיב באגרסיביות כלפי הרוצים בטובתכם. ראשן שני יהיו טובים מבחינות של: זוגיות, חידוש קשרים מן העבר, קריירה, לימודים ונסיעות. קרוב משפחה ירגיש טוב יותר. המשפחה תפתיע ברצונה לעזור. קשר ישן למישהו יקר ירומם א רוחכם בהקשרים רגשיים. ירושה עדין מעיבה על מצב הרוח הכללי. הזמן לייעוץ אישי בנושאים רגשיים.

אריה

אתם עדין מתגעגעים לאהבה שהייתה לכם בעבר. אתם לא עושים הרבה על מנת לחזור למי שבאמת אהבתם. אתם מבקשים להתנות דברים לפני שאתם קופצים אל הבריכה הרגשית. הפנויים: הזדמנות להכיר דמות חדשה בסוף השבוע. קשיים בתחום הקריירה. התסבוכת הרגשית סביב אחים עולה לדרגה קשה יותר. החג האחרון יצר בכם את תחושת הבודדים במערכה.

בתולה

השבוע אתם חוגגים למישהו חשוב. רמת הסיפוק מעבודה יורדת. אתם מחפשים עיסוק חדש, אך פוחדים לשנות את מקום העבודה הנוכחי. השתדלו לפתוח את סגור ליבכם בפני בעלי הניסיון בחיים. הצד הרוחני קורא לכם ומעיק על מצפונכם. תסבוכת במשפחה סביב כספים וחובות ישנים יטרידו את מנוחתכם. הזמן לפנות לייעוץ אישי בנוגע לזוגיות ולמצבכם הנפשי.

מאזניים

האהבה רחוקה יותר מתמיד. הזוגיות שלכם תקועה בין קפלי השנים והזמן. אתם מרגישים שאין עם מי לדבר. הפנויים מסתבכים ברגשנות יתר ולא יודעים להפוך את ההזדמנות למשהו משמעותי. הנשואים ירגישו שאין להם שותף אמיתי, או שהרצון יהיה לפרוץ את הגבולות ולהתלונן קשות. זה הזמן להוציא את שעל ליבכם בפני יועצים היכולים להראות לכם את הדרך הנכונה.

עקרב

השבוע אתם תורמים לאנשים אחרים ומקבלים סיפוק מכך. הזמן לקבל אומץ ולפנות לגורמים אשר יוציאו אתכם מהמבוך הרגשי שלך והסתבך עם השנים. החרדות מפני גורלכם הכלכלי מעיבים על מצב הרוח הכללי. לא לחשוש מאנשים המאיימים עליכם ורוצים להפחיד אתכם על לא עוול בכפכם. יוזמות בשטח הרומנטי יביאו לכם את קצה חוט הביטחון מפני כשלון.

קשת

השבוע תמצאו הזדמנות בשטח הקריירה. מישהו יעזור לכם למצוא קצה חוט בנוגע לעבר. ירושה השנויה במחלוקת תמשיך להעסיק אתכם. אחד האחים וגורם נשי הקשור אליו הוציאו מכם דברים במרמה. הזמן לחפש את תחום הלימוד או את המקצוע הראוי. אל תתביישו להבליט תתביישו להבלי את הכישרונות הטבעיים שלכם. תנו לאנשים חכמים להדריך אתכם.

גדי

שמחה ההולכת וקרבה תעסיק אתכם עד למעל הראש. לידה בתוך המשפחה תרגש אתכם מאוד. הזמן לחפש את הגורמים לתקיעות שלכם, במישורים הרגשיים. שיחה אקראית תוביל לחברות איתנה ומועילה. הכינו רשימת סידורים ותתחילו לבצע את כול מה שדחיתם…בעבר. האמינו שאפשר לתקן את טעויות העבר. הזמן לבקש ייעוץ אישי בכול הנוגע לצדדים הרגשיים והחומריים שבחיים.

דלי

השבוע אתם שמחים משמחתם של אנשים אחרים. אתם מתקרבים לצד הרוחני, יותר מאשר לצד החומרי. רגשות הקשורים לבן/ת הזוג מתעוררים מחדש. הזמן למצוא את הדרך להביע את שעל ליבכם. הזמן לחפש את מה שמשרת אתכם בחיים ולא רק את מה שמשרת… אנשים אחרים. הזמן לחפש דרכים למצוא את הכוון המועדף בשטח המקצועי והעסקי.

דגים

השבוע תמצאו את הכוון למציאת העבודה החדשה או הקידום. חפשו באינטרנט סימנים: לזיווג, עבודה ולכוון מקצועי חדש. הכינו עצמכם להפתעה חיובית ביחס לקידום או לעבודה חדשה ומעניינת. בריאותכם איתנה מתמיד. הנשואים: היעזרו בגורמים מקצועיים, אשר יכולים לפתור לכם את הבעיות, שנצברו במשך שנים ארוכות. החד הוריים או הגרושים יחושו את בדידותם ביתר שאת.

לא הכל שחור

נכתב על ידי:   ציפי  לידר

 

בשולי  הכותרות –  לא  על  הפרוזק  לבדו: מי  אמר  שהמדינה  בדיכאון? * תקשורת  עויינת?  לא  תמיד *  הצדק  צריך  להיראות * חֶלם  זה  כאן  * הרכבת  הקלה?  לא  בהוצאה  הציבורית  * המין  החזק  במתמטיקה * ואיך  לא,  נעלה  את  ירושלים  על  ראש  שמחתנו  * ולקינוח עיתונאי  קטן  וגם  חידה

 

                                     ***

מדינה  שמחה

 

  מי אמר שהמדינה בדיכאון? לפחות על פי הנתונים הסטטיסטיים שפורסמו לרגל יום ירושלים, יש לנו מדינה שמֵחה, בניגוד לסטיגמה הרווחת בתקשורת.

   87% מתושבי ישראל מרוצים מחייהם. אפילו החבר'ה משיינקין בתל אביב מרוצים באחוז דומה (86%), ובירושלים הבירה מובילים במדד האופטימיות עם לא פחות מ-89%.

  על פי אותם נתונים, שביעות הרצון באה לידי ביטוי בעיקר במקום העבודה, אך גם מהמצב הכלכלי ומרמת ההכנסה. אז אולי הגיעה השעה לזרוק את הפרוזק לסל וחסל? והעיקר, תחייכו!

 

תקשורת  חיובית

 

   לא סוד הוא שכלי התקשורת מוּנעים לא במעט על ידי שיקולי רייטינג. ומכאן הרושם שלפעמים הם לא רק מדווחים על חדשות, אלא גם יוצרים אותם.

   בניגוד לתמונה המצטיירת בקרב הציבור, דיווחה המשטרה לאחרונה על ירידה ניכרת שחלה באלימות בני נוער בשנים האחרונות. הסיבה לרושם המוטעה מיוחסת, איך לא,  להשפעה התקשורתית. אולם זו טעות לחשוב, כי אם בעבר לא דוּוח על מקרי אלימות רבים,   והם לא הגיעו לידיעת הציבור, הם לא היו קיימים.

  דומני כי בתחום זה ראוייה התקשורת לכל שבח. בזכות ההדים התקשורתיים הרועמים נושאי אלימות ופגיעה בנשים עולים לסדר היום הציבורי ומחייבים את הרשויות השונות לטיפול בהם מתוך התייחסות רצינית. ואם הסטטיסטיקה לא משקרת, ואכן חלה ירידה באלימות בני נוער, אין ספק שגם לעיתונאים, כלבי השמירה של הדמוקרטיה, יש חלק בה.

נורה  אדומה

 

   אומרים שהצדק צריך לא רק להיעשות, אלא גם להיראות. לכן הנתון המדהים שהוצג בסקר שערכה המכללה האקדמית בנתניה, לפיו רק 8%(!) מאזרחי ישראל סבורים שהעבריינים מקבלים עונשים ראויים, חייב להדליק נורה אדומה במערכת המשפטית.

יש להחמיר בעונשם של עבריינים, באופן שהעונש ישקף את חומרת הפשע, ולא פחות ירתיע אחרים ממנו.

  דומה שאי אפשר להתעלם מהקשר בין נתון זה לנתון אחר, המצביע על כך ש- 90% מהמשפטים הפליליים מסתיימים בהסדרי טיעון. אתם שומעים טוב? עם כל הכבוד, נכון שעסקאות הטיעון מקצרות את ההליכים המשפטיים, ובכך מקילים על העומס בבתי המשפט.

אולם הן גם עושות 'חסד' עם העבריינים, ומפחיתות במידה ניכרת את עונשם, אף שזה לרעת החברה. למרבה הצער הן הפכו לנורמה, במקום לברירת מחדל. איפה הצדק? פלא שאמון הציבור במערכת השופטת ירוד ביותר?

 

טיפול  שורש

 

  מכירים את הבדיחה על חכמי חלם, שבמקום לתקן גשר רעוע, בנו לידו בית חולים כדי לטפל בפצועים שנפלו מהגשר? לכן, עם כל הכבוד להגברת הנוכחות המשטרתית בשכונות, דומה כי קציר האלימות, בסוף שבוע שעבר, מוכיח שלא די בכך.

   כדי להתמודד עם בעיית האלימות דרוש טיפול שורש, חינוך (וסליחה על הקלישאה) ושוב חינוך. צריך לצמצם את החשיפה לסרטי אלימות בטלוויזיה ובאינטרנט. כל זאת בצד אכיפת החוק וענישה ביד קשה. אולי אז יבוא לרחובותינו גואל.

 

כספומט  של  המדינה?

 

  האם מדינת ישראל הפכה לכספומט של הרכבת הקלה בבירה? לפחות כך נראה על פי הידיעה שפורסמה בחדשות, לפיה המדינה תממן את הרכבת ב-8 מיליון שקלים לשנה, בגלל מיעוט נוסעים ביחס לתחזיות.

  דומני שהבייבי הזה של סיטיפס עבר כבר את תקופת ההרצה, ועתה הגיע הזמן שהרכבת תעמוד על רגליה לבד באופן עצמאי. את האצבע המאשימה על נוסעים מעטים על החברה להפנות רק לעצמה. אין ספק שתקלות תכופות מדי ברכבת, תאונות, ומעל הכל הקנסות הגבוהים המוטלים על הנוסעים שלא בצדק – מרתיעים נוסעים רבים מלהשתמש בשירותי הרכבת.

  במקום לתקן את התקלות הטכניות באמצעי התשלום על ידי הסברה נאותה (במודעות ברכבת, בעלונים ובכרוזים), כמו גם על ידי תיאום קודים עם 'אגד' בכרטיסי המעבר – החברה בוחרת לגזור קופונים על חשבון הנוסעים ולחלוב את הקופה הציבורית. האם לא די במיליונים שהמדינה גילגלה בהתקנת הרכבת? די לעושק!

 

חזקות  במדעים

 

  מי אמר שבנים יותר חזקים מבנות במתמטיקה? לפחות הסטטיסטיקה מוכיחה אחרת. ממוצע הציונים בבגרות ברמת 5 יחידות זהה אצל שני המינים (כ-84 ). ואילו ככל שהיחידות נמוכות יותר, הפער גדֵל, כן ניחשתם, לטובת הבנות! בעוד הציון הממוצע של הבנים, ברמת ארבע יחידות, הוא 75.52, אצל הבנות הוא עומד על 80.16. ואילו ברמת שלוש יחידות, הבנים קוצרים ממוצע של 75.35, והבנות – 78.36.

  האם לא הגיעה השעה להתנער מסטראוטיפים ישנים, כאילו נשים הן המין החלש גם במדעים המדוייקים? דומה שלא רק בחינות הבגרות, אלא גם המגמה הגוברת בעשור האחרון של שילוב נשים במתמטיקה ובמדעים, מוכיחה זאת.

 

נתונים  אופטימיים

 

  מהנתונים הסטטיסטיים (בהנחה שאינם משקרים), שפורסמו לרגל יום ירושלים, עולה כי אוכלוסיית העיר הוכפלה פי כעשרה מאז קום המדינה (מכ-80 אלף ל- 800 אלף). אולם בצד נתון מעודד זה החדשות הרעות הן שהאוכלוסיה היהודית, המונה כ400 אלף נפש, מהווה רק מחצית(!) מכלל האוכלוסיה העירונית. האם שכחנו שמדובר בבירת מדינת היהודים?

  עם זאת, הנתונים מצביעים על כך, שהמשיכה של תיירוּת חוץ ופנים בבירה היא בעיקרה למוקדי יהדות עתיקים: בראש ובראשונה לכותל, כמו גם לרובע היהודי ולהר הזיתים. מעל הכל אי אפשר להתעלם מכך, שירושלים מובילה במדד האופטימיות במדינה. בניגוד לתדמית המצטיירת בציבור, כ-90% מתושבי העיר מרוצים מחייהם (אתם קוראים נכון). מי אמר עיר בדיכאון?

 

די  לדוספוביה

 

עיתונאי קטן,

   אתה שואל אם החרדה שלך מחרדים היא חשש לגיטימי או סתם גזענות. ובכן, אחרי שקוראים את טורך, התשובה ברורה מאליה: גזענות, ושוב גזענות, וחוזר חלילה. כבר הכותרת, הצובעת אותם תמיד בשחור, מצביעה על כך, ולא פחות הצורך לגונן על ילדך – מפני מי? מפני מחבלים או פושעים? לא, מפני אחֶיך החרדים שלא נראים ומתנהגים כמוך.

  ובכלל, אדם נאור נבחן בכך שהוא יודע לקבל את האחר, גם אם הוא שונה ממנו. והאם אתה שוכח שסבך, או סב-סבך היה נראה בדיוק כמוהם? וכיצד אתה מצפה מהם להיות פתוחים וסובלניים, בשעה שאתה מפגין כלפיהם אנטי סובלנות מובהקת? ואל תשכח, יתכן ויבוא יום וגם אתה תזדקק לשירותיה הטובים של 'יד שרה' או של ארגון חסד חרדי אחר.

  ובכלל, האם החרדים אינם אזרחי המדינה, המשלמים מיסים? אז מדוע אין להם הזכות לטייל בפארק הירקון בדיוק כמוך? די לדוספוביה!

 

אמת  או  שקר

 

  חידה לוגית לדניאל מעוז: שקרן (המחליף גירסאות כמו גרביים), אשר טוען כי הוא דובר אמת – דבריו הם אמת או שקר?

 

התשובה במהופך:  שקר.

הבהרה:  המדור  בשולי  הכותרות  הוא  מדור  קליל המגיב  בקצרה  לידיעות חדשותיות  מרכזיות או שוליות (ומכאן שמו). המדור מביע  דעה  אישית,  ואינו בא להחליף את התחקיר העיתונאי האובייקטיבי

חברי כנסת אחראים לפוגרום בתל אביב

נכתב על ידי: איתן קלינסקי

מצוקה קשה וזעם מובן של תושבי דרום תל אביב תועלו ביום רביעי בערב למעשי פוגרום באנשים וברכוש. במקום שחברי כנסת יתמקדו בסולידריות והבנה למצוקה של אנשי הדרום – מצוקה כלכלית לה נוספה תחושה קשה של אי ביטחון – הם תרמו לכך, שהפגנה פנתה מהר מאוד לנתיבים סהרוריים של שנאה חסרת מעצורים. בכיכובם של חברי הכנסת מירי רגב, דני דנון ובניצוחו של מיכאל בן ארי ההסתה הפכה גם למסע של פוגרום באנשים וברכוש.

 

מצוקה קשה וזעם מובן של תושבי דרום תל אביב תועלו ביום רביעי בערב על-ידי חברי כנסת מירי רגב, דני דנון ומיכאל בן ארי להתפרעות קשה של מפגינים לכלות זעמם בעוברי אורח, הבערת פחי אשפה, ניפוץ שמשות רכבים, ניפוץ שמשות בחנויות, שמוכרות מזון לקהילת יוצאי אפריקה ואף גניבת תכולתן.

 

אחראים להפגנה האלימה

 

למנהיגי ציבור יש אחריות. אם הם נושאים נאומים משלהבי יצרים, הרי הם אחראים לכך שההפגנה עולה על שרטון של אלימות, הפוגעת ללא הבחנה בכל הנקרה בדרכה, בכל אדם שצבע עורו "מצדיק" אלימות.

 

חברי הכנסת של הימין בהופעתם הסהרורית בהפגנה נתנו היתר להתנפלות על מוניות שירות קו 16 כדי לבדוק אם יש בהן סודאנים ולפגוע בהם פיזית ומילולית.

 

חברי כנסת מהימין בהופעה סהרורית נתנו היתר לצעוד לעבר אזור התחנה המרכזית ולקחת שם את החוק בידיים. נאומי הסתה הפכו קרקע פורייה להפגנה פרועה, להשלכת חזיזים על פרשי משטרה, להופעה מצמררת בחולצות הנושאות כתובית "מוות לסודאנים". באווירת ההסתה הפרועה של חברי הכנסת נטל את הבכורה מיכאל בן ארי.

 

חברי הכנסת רגב-דנון ביקשו להתחרות עם מיכאל בן ארי ועם ברוך מרזל בניצול המצב הקשה, בו חיים אזרחים קשי יום בשכונות דרום תל אביב, אזרחים המתמודדים יום-יום עם מצוקה כלכלית קשה ועתה הם נחשפים למציאות חיים נעדרת ביטחון.

 

הלהטת הרוחות של חברי כנסת מהימין בהפגנה ביום רביעי בתל אביב נגד אנשי שמאל – נגד ארגונים שמגישים סעד רפואי , סעד במזון או ביגוד – מזכירה לנו ימים אפלים ממקומות רחוקים.

הכל דיבורים?

 

נכתב על ידי:  ציפי  לידר

 

בשולי  הכותרות:  לא  לרכב  שרד  *  לא  לשחיתות  הפוליטית  *  לא  ל'ארץ  חדשה'  *  לא  לקטינים  רוצחים  *  לא  לכספי  הרשות  הפלסטינית  * לא  לחניון  בשעות  הקטנות  של  הלילה  *  לא  למודעות הפירטיות  *  לא  לפוליטיקה  ותקשורת –  עיין  ערך  לפיד  *  לא  לסיפורי  בדים *  ולקינוח  רגע  של  עברית

 

                                ***

 

חיסכון  לקופה

 

  מי אמר שהכל דיבורים? לפחות ח"כ שלי יחימוביץ' מוכיחה שאפשר גם אחרת. אומנם היא תמכה בהקדמת הבחירות, למרות עלותן הגבוהה למשק, מאינטרסים פוליטיים מובהקים. אך תודו, בכל הנוגע לגינונים פרלמנטריים, יו"ר האופוזיציה משמשת מודל לחיי צניעות. כך סירבה לקבל רכב שרד בתוקף תפקידה, והסתפקה במאזדה הישנה והטובה, ובכך חסכה לקופה הציבורית 150מיליון שקל וצמצמה את הפער מנקר העיניים בינה לאזרחים.

  הגירסה הסוציאליסטית של הח"כ הימני הצנוע, בני בגין, כבר אמרנו?

 

מכה  פעמיים

 

  קריית מלאכי מכה פעמיים. כאילו לא די בפרשת קצב, וכבר עולה לכותרות פרשת ראש העירייה משה מלכא. אי אפשר להתעלם מהדמיון בין השניים. שניהם תושבי העיר שגרמו לסערה ציבורית בגין פגיעת נשים. בשניהם מדובר באישיות ממלכתית שהיא אזרח מספר אחת – קצב של המדינה ומלכא של העיר.

  אצל מלכא, כמו אצל קצב, קדמה לחקירת המשטרה חרושת שמועות שעבדה בקדחתנות מספר שנים (קצב השיאן מביניהם). השאלה היא לאן הגענו. ללא ספק שתי הדמויות הן משל לשחיתות הציבורית והפוליטית שפשתה במחוזותינו. הגיעה השעה לומר לכך די. זה הזמן לפוליטיקה אחרת ונקייה.

 

הלך  התרגיל

 

  אלדד יניב זוכרים? בראיון עיתונאי הוא דיבר על הכוח המשחית שיש לאנשים כמוהו, עורכי דין ויועצי תקשורת, שמעולם לא נבחרו על ידי העם, אשר מנצלים את השפעת התקשורת לצרכיהם. אולם בדיוק זה מה שהוא עשה בסוף הראיון.

  מי שהיה מאדריכלי המחאה החברתית השמאלנית, כדי להפיל את ממשלת נתניהו, קרא לעם להצביע בבחירות הבאות שאותן הגדיר, איך לא, כ'אֵם כל המחאות'. מתברר שהראיון לא היה אלא תעמולת בחירות מובהקת לקראת הקמת מפלגתו 'ארץ חדשה' (האומנם?!). ביד אמן הוא רקח בו את כל מרכיבי האקשן שהציבור אוהב: חשיפה אישית, כוח, פוליטיקה  ותקשורת. תרגיל מבריק ביחסי ציבור כבר אמרנו? דומה כי בכך הדגים יניב בשידור חי שיעור בפוליטיקה מושחתת בפעולה.

  אלא, מה לעשות, ביבי טרף לו את הקלפים. הלך התרגיל.

 

אחריות  קרימינלית

 

  רק סמלי הדבר שהרצח של גדי ויכמן בבאר שבע בידי נערים, כמו הרצח ברחובות, בוצע אחרי העונש הקל, 8 שנות מאסר בלבד, שקיבל רוצחו הקטין של פיליפ גלר בבית המשפט המחוזי בעיר.

   דומני כי ריבוי מקרי הרצח בידי קטינים מחייב שינוי חקיקה. יש להטיל עליהם מאסר עולם, בדומה לרוצחים בוגרים, תוך חשיפת זהותם המלאה. רק כך העונש ישקף את חומרת הפשע שאין לו תקנה, וירתיע רוצחים פוטנציאליים אחרים בקרב הנוער. ההתחשבות בגילם הצעיר, כאילו מדובר באנשים חסרי תודעת אחריות, היא חסרת שחר. משום מה המחוקק והשופטים שוכחים, שמדובר בנערים שאו-טו-טו מקבלים רשיון נהיגה (בגיל 16) ומתגייסים לצה"ל. אז מדוע רק בתחום הקרימינלי הם אינם בוגרים דיים כדי לקבל אחריות אישית למעשיהם?

 

הרצחת  וגם  ירשת?

 

  בחדשות פורסם שהרשות הפלסטינית מעבירה מדי חודש 150מליון שקל דמי 'ביטוח לאומי' למשפחות השהידים. אתם שומעים טוב? אין מדובר בקיצבה חדשית רגילה, בסך 2000 שקל, אלא בסך אלפי שקלים למשפחה, והקיצבה עולה לפי ה'פריון' – ככל שמספר  הקורבנות רב יותר, עולה גודל הקיצבה.

  האם ממשלת ישראל בדקה שמיליוני השקלים שהיא מעבירה לרשות אינם מוקדשים בין היתר למטרה זו? כי אחרת 'הרצחת וגם ירשת'?

 

שאלה  של  זמן

 

  נכון שבני הזוג הצעיר, שהותקפו בחניון בלב תל אביב, לא צעדו בסימטה חשוכה ולא בשכונת פשע. אבל משום מה שוכחים שבעידן המודרני דין חניון סגור, ואפילו מואר, בשעה 4 לפנות בוקר, כשהוא ריק מאדם – וקריאות העזרה נבלעות בחלל הקירות – מבחינת מידת מסוּכנוּתו כדין משעול אפלולי בלב שדות, שבו נהגו בני זוג לפסוע פעם בעידן הרומנטי (כמקום סגור אפשרויות המילוט בו אף מצומצמות יותר). הכל שאלה של שילוב זמן(!) ומקום.

  לכן שומר נפשו ירחק מחניון בשעות הקטנות של הלילה, מחשש למעקב של טיפוסים חשודים ומוּעדוּת לפורענות. ואל תגידו שלא אמרנו לכם.

 

די  למודעות  הפירטיות

 

  ראוי לברך את עיריית ירושלים על הקצאת לוחות מיוחדים למודעות פרטיות קטנות חינם אין כסף.

  אין ספק שהמודעות הפיראטיות, גם אם העשירו את קופת העירייה בגין הקנסות עליהן, היוו מטרד אסתטי ואף בטיחותי (המודעות על עמודי חשמל) לאזרחי הבירה. עם זאת, אזרחי העיר, המשלמים ארנונה גבוהה, בהחלט ראויים לשירות מינימלי זה. יש לזכור שאפילו המקומונים מעניקים שירות חינמי זה לקוראים, ובניגוד לעירייה, הגובה ארנונה, הוא חף מכל מס.

  ראוי שהשירות יהווה מודל גם לרשויות מקומיות אחרות. ובא לציון גואל.

 

המצאת  התקשורת

 

  ממשלת האחדות היא תרגיל מסריח? זוהי המצאת התקשורת הידועה בעמדתה נגד ביבי נתניהו. אולי הכינוי נכון לשאול מופז, שהציל את עורו הפוליטי, אך לא לראש הממשלה שרקח מהלך פוליטי מבריק, המבטיח את יציבותה של הממשלה והכנסת, שבניגוד לכנסות הקודמות תכהן מלוא הקדנציה. ובכך גם חסך 400 מיליון שקל, עלות הבחירות, לקופה הציבורית. כל הכבוד!

 

כרטיס  ביקור  פוליטי

 

  יאיר לפיד "מֵלין בטורו על בג"ץ שהוגש נגד הנחייתו את טקס הזיכרון לחללי צה"ל.

  עם כל הכבוד, גם אם הטקס אינו מוגדר פוליטי, הרי עצם הנחייתו בהתנדבות בידי פוליטיקאי מהווה הכרזה פוליטית. זהו מפגן נוכחוּת של דמות פוליטית בפני הציבור, שנועד לקנות אהדה ציבורית ולצבור נקודות בדעת הקהל, ובכך להגדיל את מספר המנדטים למפלגתו. וכידוע, מפגן אחד שווה יותר מאלף מילים.

  ודאי שהדבר נכון לגבי הטור העיתונאי שלו, שגם אם לכאורה אינו עוסק בנושאים פוליטיים, הוא מציג את כרטיס הביקור האישי שלו ומצביע על עמדותיו, נטיותיו ותחביביו שיש להניח כי הם מותאמים לטעם הקוראים.

  'אם פרסמת – עשית' כבר אמרנו?

 

לא  יאומן  כי  יסופר

 

  אין ספק שדניאל מעוז, החשוד ברצח הוריו, הוכיח בבית המשפט דמיון מפותח וכי הוא אלוף בסיפור סיפורי בדים. זה היה משעשע אם זה לא היה כל כך עצוב. נראֶה כי מי שמסוגל לרצוח את הוריו, אין לו כל בעיה מצפונית לשקר במצח נחושה, ולהחליף את גירסאותיו בפעם השישית, כמו גרביים, תוך הטלת הפשע הכבד של הרצח הכפול על אחיו התאום. ובלבד להציל את עורו הוא.

  ואכן כתאומים זהים אפילו המדע מגוייס לשירותו בזיהוי דנ"א דומה, מה שמקל עליו את רקיחת העלילה הבדיונית החדשה. והוא עוד מאמין שמאמינים לו?

 

איפה  המעסיקים

 

  כפי שפורסם, הפלסטיני שתקף את בני הזוג הצעיר בחניון בלב תל אביב, היה שוהה בלתי  חוקי. והוא לא לבד. בארץ ישנם אלפי שב"חים. לכן לא פחות מהעובדים יש להעניש את המעסיקים, שלא רק מפירים את החוק, אלא גורמים לעליית עקומת הפשע הפלילי והלאומני בארץ.

  יש אפוא להטיל על המעסיקים עונשי מאסר וקנסות כבדים שירתיעו אחרים מלהעסיק שוהים בלתי חוקיים. ובא לציון גואל.

רגע  של  עברית

 

  לא נגעתי. להלן ציטוטים 'נבחרים' מפי שדרנים ברדיו.

הכנסת השמונֶה עשרה כבר לא מאחורינו (וזה לא חדש). איך זה שהשדרנית בחרה לומר "הכנסת השמונָה עָשָׂר" בלשון זכר?

  "אחת עשרה כדורים" רעם קולה של שדרנית אחרת. נו, באמת. תזכורת: כדור לשון זכר, ולכן יש לומר אחד עשר כדורים.

  ועוד, מפי שדרן: "שלושת השנים". אתם שומעים נכון. זאת במקום לומר: שְלוש השנים, בלשון נקבה כמובן.

  ואחרון אחרון: ברביעי בספטמבר. האם הדובר עדיין לא יודע, שתאריך נוקבים במספר מונה, ארבעה בחודש, ולא במספר סידורי?

  וזו תורת המספרים השגויים על רגל אחת. האם לא ראוי שהשדרנים, האמורים לשמש מודל לדיבור בעברית נכונה, יעברו קורס מזורז בנושא? ובא ללשוננו גואל.

הבהרה:  המדור  בשולי  הכותרות  הוא  מדור  קליל המגיב  בקצרה  לידיעות חדשותיות  מרכזיות או שוליות (ומכאן שמו). המדור מביע  דעה  אישית,  ואינו בא להחליף את התחקיר העיתונאי האובייקטיבי.

הצעת חוק: השווא של דמי ביטוח שאירים מאלפי חוסכים לפנסיה

 

לבקשת יו"ר מרצ, חה"כ זהבה גלאון, וח"כ יצחק וקנין (ש"ס), תקיים מחר (ב', 10:20) ועדת הכספים דיון בנושא גביית השווא של דמי ביטוח שאירים מאלפי חוסכים לפנסיה

 

גלאון: "אלפי חוסכים בקרנות הפנסיה משלמים מדי שנה מבלי ידיעתם מאות שקלים עבור כיסוי לביטוח שאירים למרות שאין להם כלל שאירים ולכן הם לא זכאים לביטוח. המצב משול לאדם שאין לו מכונית אבל ממשיך לשלם עבור ביטוח רכב"

 

"יזמנו את הדיון כדי לשים סוף לגביית השווא של קרנות הפנסיה וחברות הביטוח, שמייצרת להן הכנסות לא מוצדקות בהיקף אדיר בחסות אי-שקיפות ונהלים שפוגעים בציבור. אנו נדרוש מנציגי האוצר לפעול כדי לשנות את הנהלים הקיימים, שמאפשרים לקרנות הפנסיה להמשיך בגבייה הזאת גם ממי שכלל לא יכול לעשות בו שימוש."

 

ביטוח שאירים מאפשר לשאיריו של חוסך (בן/בת זוגו או ילדיו) להמשיך לקבל את הקצבה שלו, אם הוא נפטר. על פי הנתונים שנמסרו לגלאון ולוקנין מאגף שוק ההון באוצר, אלפי חוסכים רווקים וחסרי ילדים משלמים כברירת מחדל סכומים שמגיעים עד 400 ש"ח בשנה לקרנות הפנסיה עבור כיסוי שאירים, למרות שאין להם כלל שאירים. התופעה מתקיימת בחסות הנחייה של אגף שוק ההון, לפיה מתאפשר לקרנות הפנסיה לגבות כיסוי ביטוחי כזה כברירת מחדל מכל מצטרף חדש לקרן, גם אם אין לו שאירים. הרוב המוחלט של המבוטחים אינם מודעים לגביית השווא ולכן גם אינם פונים לקרנות בבקשה לבטל אותה.

 

גלאון אמרה: "בדיון בכוונתנו לדרוש מהאוצר לשנות את הנהלים ולקבוע פרקטיקה חדשה והגיונית: קרנות הפנסיה יורשו לגבות דמי ביטוח שאירים אך ורק ממי שיש לו כאלה, וחובת הבירור תהיה עליהן ולא על המבוטח. אנו מאמינים שניתן לדאוג לכיסוי ביטוח שאירים הולם עבור כל מי שיש לו בן/בת זוג או ילדים גם בלי לייצר הכנסות מיותרות לקרנות הפנסיה מאנשים שכלל לא צריכים להיות מבוטחים."

 

התקבל בברכה מ: דרור מזרחי, דובר מר"ץ

 

היעד – הרס הימין האידאולוגי

 

דבר אינו קיים במקומותינו כפי הנגלה לעינינו. כוחות אופל חזקים ועצומים פועלים בקירבנו מתוך שמאמינים כי אנו נוחים ללישה אידאולוגית, כי איננו כשירים להבחין את שאכן מתחולל סביבנו, אנו עוברים מערכה של אחיזת עינים מתוזמרת כדבעי,

נכתב על ידי: אהרון רול

דבר אינו קיים במקומותינו כפי הנגלה לעינינו.  כוחות אופל חזקים ועצומים פועלים בקירבנו מתוך שמאמינים כי אנו נוחים ללישה אידאולוגית, כי איננו כשירים להבחין את שאכן מתחולל סביבנו, אנו עוברים מערכה של אחיזת עינים מתוזמרת כדבעי, ממומנת ומודרכת אנטישמיי-העולם העושים בתוכנו כבשלהם.

כאשר השמאל הרדיקלי והאנרכיסטי מקדם את המחאה הקיצית החברתית (מס' -2) הוא אינו עושה זאת מטעמים אלטרואיסטים.  "מחאה חברתית", "צדק חברתי"?  נא לא להצחיק את הנהגת מוחי הכיכרות.  מונחים אלו הם שומרים אך עבור "האידיוטים המועילים" בנינו.

 

נידבכים רבים לה למחאה, שכבה אחר שכבה הבאות כולן לאחז עינינו ללכסות על מטרותיה האמיתיות. על פניו וכמצג שוא, מדובר בקידום התזה כי יש לפנות את המאחזים "הבילתי מאושרים" בלבד.  אלא כי זה הינו אך הנידבך הראשון. הנדבך השני הוא הפלת ממשלת הימין והמלכת ממשלת שמאל קיצוני עד רדיקלי ואנרכיסטי בשיתוף הדוק עם "חובבי ציון" מערביי ישראל.  הנידבך השלישי עקירת ההתישבות היהודית כולה משטחי יו"ש בלא שייוותר שריד ופליט יהודי שם.  הנדבך הרביעי והחשוב ביותר, חיסול ("צימצום" אליבא ד'לונדון) של מספר אנשי הימין במדינת ישראל, דיכויים והפיכתם לווסאלים כנועים לכוחות הקידמה של השמאל האנרכיסטי.  הנידבך החמישי הוא הסגרתה של מדינת ישראל לידי הכוחות האוניברסלים, כוחות "הסדר העולמי החדש"  והנידבך השישי הוא חיסול המדינת הלאום היהודי בארץ ישראל באמצעות זכות שיבה לפלשתינים והפיכתה למדינת כל אזרחיה הפלשתינים.

 

שני נושאים אשר הקורא הנבוך היה מצפה למצוא בין נושאי המחאה ואין סיכוי כי ימצאם כפשוטם הם "צדק חברתי" ו"אותה מילה משונה ה"שלום".  אלו אמנם נימצאות על השלטים הנישאים בהפגנות השמאל הרדיקלי – צדק חברתי ושלום – אך מילים אלו הינן וירטואליות, אינן נימצאות בלבבות המפגינים.  הן נישאות אך ורק על מנת למשוך עוד ועוד "אידיוטים מועילים" לתמוך במאבק מאחז העינים עבור מטרות שאיש מבין הנהגת המפגינים אינו חפץ בהן לאשורן.  לאלו "שלוחי השטן" ישנה משנה סדורה וזו אינה כוללת צדק חברתי לשכבות החלשות ושלום עם שכננו אלא הללו משתמשים במושגים אלו באורח נכלולי, מאחז עינים.  המטרה האמיתית בתחתיתה הניסתרת והבואשת של החבית הישראלית היא הרס הימין האידאולוגי בארץ ישראל ועליתו לשלטון של הקומוניזם הדורסני במקומותינו או בשמו המרוכך, המכובס ומאחז מוחות נילושים, הוא "הסוציאליזם".

אליה וקוץ בה.  שאיפות ההרס וההכחדה הללו נישענות כולן על אמצעים בילתי דמוקרטים, פשיסטים וטוטליטרים במהותם, בוגדנים והרסנים לעצם ישיבתנו בארץ ישראל.  השמאל הרדיקלי חובר בנפש חפצה לאויבי ישראל הגרועים ביותר בעולם אשר מטרותיו זהות ומשלימות את מטרות האנרכיסטים בנינו.  וכך אנו חוזים בבריתות הזויות בין האנטישמים הגדולים בעולמנו אשר חרטו על דיגלם את חיסוול מדינת ישראל החוברים לשמאל הקיצוני הישראלי לשם אותה המטרה בדיוק.  וכך, אנו גם עדים לחבירה בוגדנית של שמאל רדיקלי עם פונדמנטליסטים איסלמיסטים אשר חרטו על חרבם את חיסול ישראל, ממש כפי השמאל הישראלי הרדיקלי.  כל האמצעים כשרים להשגת המטרה והרשות נתונה.

 

השמאל הרדיקלי והאנרכיסטי אינו מכוון ופועל למען חילופי שילטון, מגמה מובנת בקרב משתתפי המשחק הדמוקרטי הלגיטימי.  השמאל כאמור מנסה להשמיד את מתנגדיו הפוליטית מכל וכל.  אם נעסוק בהיפוטזה, הרי שבמדה והשמאל הרדיקלי יעלה לשלטון אנו נחזה בשיתוף פעולה ברמות כאלו ואחרות ב"השמדה", "צימצום", "ניקוי אתני" של יהודים המבוצע במשותף בידי ערבים ואנשי שמאל רדיקלי אנרכיסטי.  לא כולם יהיו שותפים בכך אך בוודאי חלקים נירחבים מהם יתנו ידם לרצח, לגרוש או שניהם יחדיו של יהודים.  הסיבה ברורה.  לטעמם הם עצמם אינם יהודים, הללו רואים עצמם בני תרבות יוון ורומי, עובדי כוכבים ומזלות.  הינם מתעבים יהדות ויהודים בכל נימי נפשם וכל חבירה לשם רצח יהודים אינה עבורם רצח אחים אלא רצח של אויבים, ואז לפתע הכל כשר.  נישמע מופרך?  כתר נא זעיר….

 

גולש בשם ארי רוטר קרא בדף הפייסבוק שלו "לעשות שואה לחרדים והוסיף: "חבל שהיטלר לא סיים את העבודה איתכם".  והוסיף: "הרי ידוע שרק בגללכם היתה שואה ואני עומד מאחורי כל מילה שלי".

 

לפני חודש, גולש בשם שי אריה מזרחי, העלה לרשת החברתית "פייסבוק" תמונה של סמח"ט הבקעה סא"ל שלום אייזנר עם צלב קרס.  הגולש אף הוסיף והתפייט: "אייזנר הוא נאצי מתועב וראוי שימות כמו שאביו מת ( לא ענין גדול, האב "רק נירצח בשואה".)

 

לפני ארבעה חודשים פירסם רועי פיליפסטל, באתר פייסבוק "מי בא/ה לתקוע לכצל'ה-מנגלה כדור בראש בשביל הכיף?".

 

ברק אדרי, חייל בשירות סדיר, המשרת כצלם בחיל האויר, פרסם השבוע בפייסבוק הסתה חריפה נגד החרדים. בפרסום נכתב "מוות לחרדים! מי בא איתי להחריב את בני ברק?".

 

ולאור מבחר זעיר עדכני אך מייצג זה מתוך מאות הסתות לרצח של אנשי שמאל כנגד אנשי ימין עדיין קיים אי-מי החושב כי הנאמר לעיל הינו מופרך?  נעיר כי כמובן (כמובן) איש לא הועמד לדין בעבור הסתה לרצח כפי שמחייב החוק (הם הלא מאנ:ש).  כמעט שכחנו, בשם האיזון הקדוש ניכלאו אנשי "תורת המלך" בעוון הסתה.  אופיני לפעולות ישראל בתקופה האחרונה.  פלשתינים ויהודים שמאלנים רדיקלים מתנכלים ליהודים והשלטון שלנו (?) מעמיד היהודים המותנכלים לדין.  זהו צדק ישראלי, זו מדינת חוק, זה הינו שילטון החוק, אלו שופטיך ישראל.   גם לצחוק כבר אי אפשר, הבטן כואבת.

מספרם האפשרי כיום של מחסלי יהודים בכוח (עדיין לא בפועל) בידי יהודים בנינו אינו גדול יחסית ולכן עדיין שוקטים על השמרים אלא שמספרם גדל ומקצין בהתאמה ככל שהימין האידאולוגי הישראלי מתעצם למחוזות חדשים לבקרים.  אנו חוזים כי בטווח זמן סביר נגיע למאסה קריטית אשר תיצור חבירה הדוקה בין ערביי ישראל ושמאל קיצוני ישראלי לשם מטרה משותפת והיא חיסול מדינת ישראל (הנהגות האנרכיסטים הישראלים חברו למטרה זו למחבלי חמאס ביו"ש-סניף שכם כבר ב- 2010 על מנת להוציא אינתיפדה רצחנית משותפת שלישית).  התהליך אינו הפיך (בשלב זה וללא התערבות השלטון הישראלי), השמאל הרדיקלי כבר בוגד בציבור הישראלי מזה שנים בחוברו לאנטישמיי העולם לשם השמדת ישראל היהודית והשמאל הקיצוני יעשה את הצעד הגורלי כהמשך טיבעי לתהליך בגידתו בנו ויחבור לערביי ישראל לשם אותה המטרה בעתיד הניראה לעין.  האקדח הישראלי-אנטישמי והאוטו-אנטישמי אשר הופיע במערכה הראשונה יירה ללא כל ספק במערכה השלישית.

כמובן כי עדיין לא מאוחר לטפל בגורמים עוינים אלו בתוכנו.  אלא שכנסת ישראל וממשלת ישראל הנוכחית טומנים את ראשם בחול, מקווים לשקט תעשייתי במשמרת שלהם. ניראה כי הללו עברו עיקור בעיגולדיהם התחתונים.

 

נוח לניבחרינו להאזין לסוכני "הקרו לישראל חדשה" השורצים כמחלה ממארת בפרקליטות המדינה, המאימים באורח שיקרי ומעוות באמצעות חוק ומשפט בינלאומי כי במדה ויפעלו הניבחרים כנגד הצוררים מבפנים יאלצו לעמוד בפני טריבונל בין לאומי בהאג באשמת פשעי מלחמה.  כמובן הכל שקרים מצוצים מהאצבע, משפטנים בעלי שם רבים כבר עמדו על הפירכות אותם מפזרים סוכני "הקרן לישראל חדשה" בתוככי פרקליטות המדינה על מנת לאחז עיני השרים והממשלה להאמין בשקרים בוטים אלו.  משפטנים רבים מעידים על השקריות הניבזית הקיימת בדיברי משפטני פרקליטות המדינה, אלא שהשפעתם זניחה יחסית מאחר שפרקליטי פרקליטות המדינה מהווים חלק ממארג כלל עולמי אדיר אמצעים המנותב ממומן ומודרך על ידי "הבנקאים-הבינלאומים" המרכיבים את אנשי הסדר העולמי החדש ומטרתם זהה לחלוטין למטרת "הקרן לישראל חדשה" מממנת פרקליטי המדינה שהינה שלוחתם, דהיינו, חיסול מדינת ישראל כיהודית.

 

כך מונע נתניהו באורך רציף ובהתמדה יוזמות הבאות לשים מחסומים בפני האשפה שבתחתית החבית הישראלית, אלו חברי העמותות החוץ פרלמנטריות, בעודו נופל קצר להבין כי הינו נותן יד לנסיונות השמדת מדינת ישראלח היהודית.  כל המטען האידאולוגי הנאות לכאורה של ראש הממשלה כמוהו כעורבא-פרח בהתנהלותו זו.

למה דומה הדבר, לאריאל שרון לדוגמא, שזכויות רבות לו בייצוב וקיום מדינת ישראל והנה כרעם ביום בהיר חירב את כל שבנה עשרות השנים קודם לכן בכך שהחריב את גוש קטיף מסיבות שאינן לענין וניזק את מדינת ישראל באורח בלתי הפיך.  כמוהו כנתניהו.  כל מעשיו הטובים של נתניהו וישנם כאלו, לא יעמדו לו באחרית הימים.  ביום פקודה אכן יובהר ללא ספק כי היה לאל ידו לחסום את שיטנת ישראל מבפנים ולא עשה זאת מטעמים שאינם לענין ובכך נתן ידו לערעור קיומה של מדינת ישראל.  נתניהו צועד בביטחה לעבר הקביעה כי שמו יזכר לדראון עולם בהיסטוריה היהודית לצד שמותיהם של אהוד אולמרט ואריאל שרון כראשי הממשלה אשר זיקנתם מבישה את בחרותם, אשר פעולותיהם גרמו טיפין טיפין להשתלטות השמאל הרדיקלי על מדינת ישראל הן בסתר והן בגלוי וסימנו בכך את ראשית חורבן הבית השלישי.  על נתניהו יאמר כי "דרכו לגהנום, היתה רצופה כוונות טובות", אמירה אשר אינה באה ללמד לחיוב דווקא יכולותיו באשר לנחישותו, כישוריו וחוכמתו של אדם.

 

שמו של אריאל שרון לא הועלה כאן בכדי, שרון אותרג על ידי השמאל בעיסקת חליפין דהיינו, מחיקת פיאסקו שחיתות "האי היווני" בתמורה לטרנספר דמוני של 10,000 יהודים טובים למחנות פליטים מגוש קטיף וצפון השומרון.  גם בענין נתניהו אנו חווים את המקבילה השרונית.  ניראה כי בתמורה לעיכוב, השהיית תיקי "ביביטורס" כנגדו בידי היעץ המשפטי לממשלה, מחויב נתניהו לעיסקות חליפין הכרוכות בטרנספר של מתישבי מאחזים ביו"ש.  כך או כך ניראה כי ראשי ממשלה בישראל ניסחטים על ידי הפקידים שלהם אנשי שמאל קיצוני ומשרתי גורמי חוץ אנטישמים באמצעות "תיקים באפלה".

הכתובת הינה על הקיר.  ההתישבות ביו"ש "מתיבשת", הולכת ונהרסת, חלקה באורח יזום על ידי "הקולגה" אהוד ברק, המקושש קולות וצוברם על גבי הריסות הבתים של מתישבים תמימים ביו"ש, מלח הארץ האמיתי ובידי נתניהו התומך במעשה ובמחדל בנכלולי אהוד ברק.  אל לנו לתמוה, שהרי ניראה כי החברות מ"הסיירת" חשובה מקיום העם היהודי בארץ ישראל עבורו.  האירגונים החוץ פרלמנטרים בראשות "הקרן לישראל חדשה" חודרים במחשכים, כמוהם כתאים ממאירים בגוף החי ונתניהו, המודע היטב לחומרת הבעיה, עדיין מונע באורח פעיל כל פעולה כנגדם.  כיום כבר איננו יכולם לבטוח באושיות-חסינות לכאורה מהעבר כגון צמרות הממשל, הפיקוד של צה"ל, השב"כ, המשטרה.  ואלו נוספו על פרקליטות המדינה, בית המשפט העליון, האקדמיה, התקשורת ומשרדי ממשלה מסוימים.

 

רבותי, אוכלים לנו את המדינה מבפנים ואנו מתהפכים בכורסא ומזפזפים לתוכנית הריאליטי הבאה.  כבר לא נותר גוף שילטוני אחד שהאזרח תם הלב יכול לסמוך על יושרו וכנות מניעיו.  מדינת ישראל הופכת בביטחה לוואסאל של אירגוני השיטנה הגרועים בעולמנו.

 

גם לכנסת ישראל היגיע הרקב.  70 חברי כנסת חתמו על המלצה למנות את השופט שפירא למשרת מבקר המדינה.  11 חברי כנסת בלבד תמכו בבחירתו של ריבלין מבית המשפט העליון (זה "הנכון לשעתו" הבזוי, זוכרים?).  בתוך ימים ולאחר מכבש לחצים אדיר של סוכני "תיקים באפלה" מחונטת הפרקליטות ובית המשפט העליון ניבחר לבסוף שפירא ברוב דחוק (בהשוואה לחתימות התחיליות) של 68 לשפירא לעומת 40 לריבלין.  ללמדך עד כמה רבה וחמורה השפעתם של שופטי העליון על חברי הכנסת המוכנים, למצער חלקם, למכור גם הם את מדינתם בנזיד עדשים.  ועל כך נתמהה "הגם אתם נציגנו, הגם אתם ברוטוס?".

 

רבים בנינו איבדו את בלמי הזהירות שלהם.  רבים מאמינים כי "חובבי ציון" משקלם עולה מונים רבים על משקלם של "עוכרי ציון".  אלא שארוע אחר ארוע מצביע על כך כי יתרונם של "חובבי ציון" אינו יציב, הינו יותר משאלת לב מאשר עובדה קיימת ולכן סכויי שרידותה של מדינת ישראל הינם יותר משאלת לב מאשר עובדה מוצקה וקיימת.

 

כוחם של כוחות האופל, כוחות השחור, שליחיהן של השטן האוטו-אנטישמי והאנטישמים הינו רב יותר משמתארים לעצמם רבים במדינת ישראל.  כוחם נובע מחולשתנו הנובעת מפלגנותנו.  רק ראו הכיצד עשרות אלפי פעילי העמותות חוץ הפרלמנטריות (ע"ע עשרות עמותות גולדסטון ודומותיהן) פועלים מתוך ישראל, כנגד מדינתם בעבור תשלומי אתנן, שוחד לכל דבר וענין.  הכסף מעוור עיני ישראלים (יהודים?) רבים מאחר שהתפרקו מערכים אידאולוגים ומוסרם היהודי ופנו לעבר החומרי, הנהנתני והאנוכי.  רבים בנינו הינם יהודים במוצא אך מתיוונים בהוויה.

בניגוד לרואי השחורות המנסים בכוונת מכוון לרפות את ולהוכיח לנו כי אין בידינו לעשות דבר להבטיח קיומנו, הרי גורלנו הינו בידינו.  אנו העם, הריבון, בידנו לשנות את מהלך ההיסטוריה הישראלית, בידנו לחסום את הדרך כנגד "משנאי החינם בנינו" ובדרכים דמוקרטיות להלל.  כל שנידרש מעימנו הוא לא להחשות, להרים קולנו או מקלדותינו.  כל שנידרש כי הדמוקרטיה תחרב, הוא שאנשים טובים יחשו, הא ותו לא.

 

כל אחד מעמנו הוא פרט בודד חלש ביחס.  אלא כי אנו, הציבור, העם, כולנו כצבר הפרטים יחדיו, דבר לא יכופפנו, אנו יחדיו ניקבע גורלנו.

אהרון רול

 

amroll@sympatico.ca

תחזית אסטרולוגית ( הורוסקופ) שבועית בין התאריכים – 17.05-23.05-2012

התחזית נכתבה על ידי: האסטרולוג אודי ברגר

טלה

השבוע מתבטא בהצעות חדשות הנוחתות עליכם מכוונים שונים: עבודה, עזרה, רומנטיקה ומידידים ישנים וחדשים. ראשית השבוע הבא יהיה סימן להחלטות ביחס לכול אלה. למרות שאני צופה לעליית מדרגה בתחום הרומנטי, חפשו את אינטרס לפני ענייני הלב. הזמן לצאת וליהנות ממקומות הקרובים לים ולטבע. ענייני ירושות או לכספים המגיעים לכם, מעיבים על תחושת האחדות.

שור

כלכלית אתם מתקדמים עקב לצד אגודל. תחושה 'שלא הולך לכם בחיים'. הורידו צפיות לזבנג וגמרנו. תודו לשמיים על שאתם חוזרים למסלול בתחום המקצועי. לא לבקש מאחרים 'לעשות' עבורכם. סמכו רק על עצמכם- ותצליחו. ההתחלות בתחום הרומנטי פתאום נעצרות. חפשו באמצעי התקשורת והאינטרנט אחר אלטרנטיבה אחרת. הנשואים סוף השבוע יאכזב מבחינת הזוגיות: הזמן לפנות לייעוץ.

תאומים

רעננו כוחות בדרך של יציאות תכופות מהבית. הלחצים האחרונים מכווני תעסוקה מוציאים אתכם מדעתם. חלק מכם ירגישו כמקופחים בשל הבטחה מצד מעבידים, שלא קוימה במועדה. זכרו שלא עוזבים מקום עבודה לפני שמוצאים עיסוק מבטיח אחר. זה הזמן לפנות לייעוץ בתחומי: לימודים, מגורים ובתחום הזוגיות. הצעה רומנטית בלתי צפויה-שישי וראשון. הפגינו ביטחון בקסמכם האישי.

סרטן

גורמים תעסוקתיים מחכים מכם לתגובה. אל תחכו יתר על המידה שכן אתם עלולים לפספס הזדמנויות פז. הבית עומד מאחורי עמדתכם הרגשית בתחום הזוגיות. אתם מתבשרים על לידה או הריון. רעננו מחדש את קשת החברים והידידים שלכם. געגועים למה שהייתם בעבר תוקפים אתכם ללא רחם. הזמן לחפש דרכי התייעלות בנוגע לעבודה, או לבחור מגמת לימוד והתמקצעות חדשה.

אריה

השבוע אתם רגישים לשמועות הקשורות אליכם. אתם מתהלכים בתחושה שלא מבינים את עמדתכם. נושאי מכירות יתקעו שוב.  הפנויים: הצד הרומנטי דווקא יעלה יפה. כדאי לפתוח את הפה… ולהעיז. הנשואים: הרוצים לשפר יחסים צריכים לדעת איך עושים זאת. הזמן להקדיש את הזמן לשיחות נפש הקשורות למאחד ולמפריד. הרוצים שלא להיתקע בתחום הזוגיות מוזמנים להתקשר.

בתולה

בשבוע הנוכחי: ישנם דברים שאתם צריכים לשים עליהם את הדגש. הזמן לטפל בנושאי: כספים, מוסדות ארגונים וזכויות. גישה חיובית ולא לוחמנית תעזור לכם להגיע לרוב היעדים הרצויים. הצד הרגשי טעון מאוד, בכול הקשור לפגיעה מתמשכת בכם. הפנויים יחפשו את שביל הזהב בנוגע לחיי זוגיות, אך יאבדו את דרכם. פנו לייעוץ אישי בנושאים הרגשיים.

מאזניים

 למתאמצים בלבד: הצד העסקי או התעסוקתי ימשיך להיות טוב וצפויים לכם שבחים על פועלכם. בבית ובזוגיות, אתם עדין נותנים יותר מאשר אתם מקבלים מאחרים. חשבונות נפש ומרירות מצטברת גורמים לכם להרגיש כבודדים במערכה. שאלות לגבי המצב הכלכלי עולות בעוצמות גבוהות ומכאיבות. זה הזמן להתייעץ עם אנשי מקצוע על מנת לאזן את כול אלה.

עקרב

 השבוע אתם מגיבים בכעס על כול דבר הקשור לכבודכם האישי. הזדמנות לכסות את חובכם בבנק, או כלפי גורם אחר. הפנויים: דברו בנועם ובנחת. התמידו לחשוב חיובי כלפי הסיכוי לתקן את דרככם בבית וכלפי בן/ת הזוג. הנשואים: רעננו את הקשר הקיים לפני שיהיה מאוחר מדי. הרגשות צפים ועולים בנוגע לעוולות העבר- מומלץ לנקוט בצעדים עדינים- בהקשר זה.

קשת

השבוע אתם עלולים לפוט דברים קשים, שלא כמנהגכם בחיי היום יום. הימנעו ככול שניתן מלשון הרע ומרכילות זולה. הורידו את מעטה הקשיחות כלפי בן/ת הזוג ושחררו את היונה שבכם. רגעים מרגשים בקרב בני המשפחה. הזמן לחפש עבודה חדשה וללחוץ על קידום. הפתעות חיוביות ביחס ללימודים ולגבי עזרה הקשורה לכך. מוסדות יקשו עליכם את החיים.

גדי

השבוע אתם פועלים בחופזה כלפי דברים רגשיים הרובצים על גרונכם כמו…חרב. אתם חשים שהחיים עוברים לכם מול העיניים מבלי שתרגישו את ההנאות, ככול האחרים. הפגינו את עוצמת העשייה בנוגע לשלום בית בקרב חברים ובני משפחה. למחפשים עבודה או הסבה, זה הזמן לחפש מידע שימושי באינטרנט. רגעי נחת דלים אך מרעננים בחברת נותני עצות והכוונה.

דלי

השבוע הינכם קצת מבולבלים בנוגע למיקומכם בתחום הבין זוגי. עייפות מצטברת מגבילה את הרצון והיכולת לבלות ולחוות את הרגעים השמחים שבחיים. שמחה חדשה מתקרבת למשפחה בצעדים גדולים. הוסיפו זמן איכות לילדים. הזמן לראות את הצד השני של אנשים אותם פסלתם בעבר. כדאי לכם לחפש את הגורם שכוון אתכם לשמחה ולאושר. פנו לייעוץ אישי.

דגים

אתם יותר מידי רגישים למה שאחרים יגידו. מומלץ לחשוב… עם הראש. אנשים הבאים לעזרתכם במישור הרומנטי והזוגי, נתקלים בעיקשות ליבכם שלא לשכוח את שעוללו לכם. בריאות אחד מבני המשפחה תדאיג אתכם. הזמן לראות את הטוב בבן/ת הזוג, גם אם אתם כועסים וטעונים מאוד. אלה שאינם יודעים איך לפתור את התסבוכות הרגשיות אליהן נקלעו מוזמנים להתקשר.

המחאה החדשה

נכתב על ידי: אורי אבנרי

כיכר רבין ראתה הרבה הפגנות. אף אחת מהן לא דמתה לזו שנערכה בה בשבת האחרונה.

לא היה להפגנה זו שום קשר למאורע שהעניק לכיכר את שמה הנוכחי: העצרת הגדולה למען השלום, שבסיומה נרצח יצחק רבין. היא הייתה שונה מכל בחינה שהיא.

 

זה היה מאורע שמח. עשרות עמותות, מהן קטנות, מהן קצת יותר גדולות, כל אחת בעלת מטרה מיוחדת משלה, נפגשו בכיכר במאמץ להתניע מחדש את המחאה החברתית של השנה שעברה. אך זה לא היה המשך של "האביב הישראלי" מאשתקד.

 

ההתקוממות של השנה שעברה לא הייתה מתוכננת. אישה צעירה, דפני ליף, שלא יכלה לשלם את שכר-הדירה הגבוה שלה, הקימה אוהל בשדרות רוטשילד, כמה דקות הליכה מכיכר רבין. נראה שמעשה זה נגע בעצב רגיש, כי תוך ימים אחדים מילאו מאות אוהלים את השדרה, ובעקבותיה בעשרות מקומות אחרים ברחבי הארץ. זה הגיע לשיא בהפגנה שנקראה "מצעד חצי המיליון". הוקמה ועדת-חקירה ממשלתית, שהציעה שורה של אמצעים לצמצום אי-הצדק החברתי. חלק קטן מהם הוגשם.

 

התנועה כולה הכריזה על עצמה כ"לא-פוליטית", דחתה פוליטיקאים מכל צבעי הקשת, וחבריה סירבו באופן מוחלט לטפל בבעיות הלאומיות, בשלום (מה זה?), בסיום הכיבוש, בהתנחלויות וכיוצא בסוגיות כאלה.

 

כל ההחלטות התקבלו על-ידי קומץ של אנשים אלמונים שקם סביב דפני. ההמונים שהצטרפו למחאה קיבלו את תכתיביו ללא ערעור. אחדים משמות חבריו נודעו ברבים, אחרים לא.

 

לא עוד. ליוזמה החדשה של שנה זו אין כלל הנהגה. בהפגנה לא הייתה במה מרכזית, לא היו נואמים. היא הייתה דומה להייד הפארק הלונדוני, שבו יכול כל אדם לעלות על כסא ולהטיף לבשורה שלו. לכל עמותה היה דוכן משלה, שבו הוצגו חוברותיה וכרוזיה. לכל אחת היה שם משלה, מטרות משלה, דוברים משלו, מרכזים משלה (שאסור לקרוא להם מנהיגים).

 

מכיוון שהכיכר היא גדולה והקהל מנה אלפים, זה הצליח. הוצגו הרבה גרסות שונות של צדק חברתי, החל בקבוצה שקראה ל"מהפכה של אהבה" (כולם צריכים לאהוב את כולם) וכלה באנרכיסטים (כל הממשלות רעות, הבחירות רעות גם כן).

 

כול הקבוצות היו תמימות דעת רק בנקודה אחת: הן היו "לא-פוליטיות". כולן נרתעו מהנושאים שהם טאבו (ראה לעיל).

 

גדעון לוי קרא למעמד "כאוטי". מיד הותקף על-ידי המפגינים כמי שחסרה לו הבנה (עם רמז דק שהוא זקן מדי מכדי להבין). הכאוס הוא טוב. הכאוס נהדר. הכאוס הוא הדמוקרטיה האמיתית. הכאוס מאפשר לעם להשמיע את קולו האוטנטי. כשיש כאוס, אין מנהיגים שיכולים לגנוב את המחאה ולנצל אותה לקידום אישי ולניפוח האגו. כך מבטא המעמד החדש את עצמו.

 

כול זה מזכיר לי את הימים המאושרים של שנות ה-60 במאה שעברה – כשמפגיני השבוע שעבר עוד לא בחיים, ואפילו לא בשלב התכנון.

 

אז נאחזה פאריס בתשוקה עזה למחאה חברתית ופוליטית. לא הייתה אידיאולוגיה משותפת, לא הייתה הסכמה על סדר חברתי חדש. בתיאטרון "אודיאון" נערך ויכוח אינסופי, יום אחרי יום, בשעה שבחוץ המטירו מפגינים אבני-רצוף על השוטרים, בעוד אלה מכים אותם בלי רחמים בשוליים ממולאי-העופרת של מעיליהם. כולם היו במצב-רוח מרומם. היה ברור שהחל עידן חדש בתולדות האנושות.

 

קלוד לנצמן, מזכירו של ז'אן-פוך סארטר ומאהבה של סימון דה-בבואר, שיצר אחר-כך את סרט-הענק "שואה", תיאר לי את האווירה כך: "הסטודנטים שרפו את המכוניות ברחוב. בערבים חיפשתי מקום רחוק, כדי להחנות בו את המכונית שלי. אך ערב אחד אמרתי לעצמו: "לעזאזל, בשביל מה אני צריך מכונית? שישרפו אותה!"

 

בשעה שהשמאל דיבר, הימין, בהנהגת שארל דה-גול, קיבץ את כוחותיו. מיליון אנשי-ימין צעדו בשאנז-אליזה. המחאה התמסמסה. נותר רק געגוע עמום לעולם טוב יותר.

 

המחאה לא הייתה מוגבלת לפאריס. רוחה הדביק ערים וארצות אחרות. במנהאטן התחתונה השתלט הנוער. כרזות בעלות משמעות פרובוקטיבית נמכרו ברחובות הווילאג', צעירים וצעירות הדביקו על חזם כפתורים עליזים ומתגרים.

 

למחאה העמומה היו תוצאות עמומות. בלי מטרה מעשית, לא היו גם תוצאות מעשיות. דה-גול נפל כעבור זמן, אבל מסיבות אחרות. בארצות-הברית בחר הציבור בריצ'רד ניקסון הימני. אמנם, בתודעה הציבורית השתנו כמה דברים. אך אחרי כל הדיבורים המהפכניים, מהפכה לא הייתה.

 

בהפגנת השבת הסתובבו דפני וחבריה בקרב הקהל, שכמעט התעלם מהם. הם כבר היו שייכים לעבר. אחרי שנה אחת בלבד, הדור החדש של השתא החליף את הדור החדש של אשתקד.

 

לא בלבד שבעלי המחאה החדשה לא יכלו להתאחד מסביב לאג'נדה משותפת – הם בכלל לא ראו צורך באג'נדה משותפת. או בארגון משותף. או בהנהגה משותפת. כל אלה הם פסה, דברים רעים, תכונות השייכות למשטר המיושן, המושחת, הבזוי. יאללה, לזרוק אותם!

 

אינני בטוח מה דעתי על זה.

 

מצד אחד, זה מאוד מוצא חן בעיניי. אנרגיות חדשות מתפרצות. דור צעיר שנחשב לאגואיסטי, אדיש ולא-אכפתי מגלה לפתע שאיכפת לו, ועוד איך.

 

זה שנים אני מבטא את התקווה שהדור הצעיר ייצור משהו חדש, בעל שפה חדשה, הגדרות חדשות, סיסמאות חדשות, מנהיגים חדשים, שיהיו מופרדים לחלוטין מן המפלגות הנוכחיות ומהקואליציות העכשוויות. התחלה חדשה לגמרי. ראשית המצעד לקראת הרפובליקה הישראלית השנייה.

 

אז אני צריך להיות מאושר. החלום מתגשם.

 

ואכן, אני שמח על ההתפתחות החדשה. ישראל זקוקה לרפורמה חברתית בסיסית. הפער בין העשירים-מאוד לבין העניים-מאוד הוא בלתי-נסבל. תנועה חברתית חדשה, בעלת בסיס רחב, היא דבר טוב, גם כשיש בתוכה הבדלי-דעת רבים.

 

צדק חברתי הוא דרישה שמאלית, וכך היה תמיד. הפגנה שצועקים בה "העם דורש צדק חברתי" היא שמאלית, גם כשהיא דוחה את התווית הזאת מכול וכול.

 

מצד שני אני מוטרד מהסירוב העיקש להיכנס לזירה הפוליטית, וכך גם מהסירוב להציג אג'נדה פוליטית. זה עלול לגרום לכך שהניסיון הזה יתמסמס כמו המחאה של השנה שעברה.

 

כאשר המפגינים טוענים שהם "לא-פוליטיים", למה הם מתכוונים? אם הכוונה היא שאינם מזדהים עם כול מפלגה קיימת, אני מוחא כפיים. אם זה טכסיס כדי למשוך אנשים מכל המחנות, כנ"ל. אך אם זה מבטא החלטה להשאיר את המאבקים הפוליטיים לאחרים, אני מוחה.

 

צדק חברתי הוא מטרה פוליטית מובהקת. פירושה, בין השאר, לקחת כסף ממטרות מסוימות ולהעביר אותו למטרות אחרות. בישראל הפירוש הבלתי-נמנע הוא לקחת כסף מהתקציב הצבאי הענקי, וכן מן ההתנחלויות, מהאתנן לחרדים ומהטייקונים הטפילים.

 

איפה ניתן לעשות זאת? רק בכנסת. איך מגיעים לשם? רק באמצעות מפלגה פוליטית. אז צריך להקים כוח פוליטי. נקודה.

 

מחאה "לא-פוליטית", הבורחת מהשאלות הבוערות של קיומנו הלאומי, היא בריחה מהמציאות.

 

בשנה שעברה השוויתי את המחאה החברתית למרד על ה"טיטניק". כדאי להרחיב דימוי זה. נדמיין לעצמנו את אוניית-הפאר בהפלגת-הבכורה שלה, עם כל החיים התוססים שבה. התזמורת מבקשת לזרוק את המוסיקה המיושנת של מוצארט ושוברט, ולנגן במקומה רוק קשה. אנרכיסטים בקרב הנוסעים דורשים לסלק את רב-החובל ולבחור מדי יום רב-חובל חדש. אחרים דורשים לבטל את תרגולת סירות-ההצלה – תרגולת מיותרת לגמרי באוניה שנאמר עליה שאינה יכולה לטבוע – ולארגן במקומה אירועי-ספורט. וגם לבטל את ההפליה השערורייתית בין המחלקה הראשונה לבין המחלקה הרביעית בסיפון התחתון. וכן הלאה, דרישות צודקות כולן.

 

אולם בהמשך הדרך אורב קרחון.

 

ישראל מפליגה לקראת קרחון, קרחון גדול לאין שיעור מהקרחון שארב ל"טיטניק". הוא לא מוסתר. כל חלקיו גלויים ונראים ממרחקים. ובכל זאת אנחנו מפליגים הישר לקראתו, במלוא הקיטור. אם לא נשנה את הכיוון, מדינת-ישראל תהרוס את עצמה. תחילה תהפוך למדינת-אפרטהייד מפלצתית מהים עד הירדן, ולאחר מכן, אולי, למדינה דו-לאומית עם מיעוט יהודי מהירדן עד לים.

 

האם פירוש הדבר שעלינו לוותר על המחאה החברתית? בהחלט לא. המאבק למען סולידריות חברתית, למען חינוך יותר טוב ומערכת בריאות משופרת, למען העניים ובעלי המוגבלויות – המאבק הזה צריך להימשך ולהתגבר, יום-יום ושעה-שעה.

 

אך מבחינה פוליטית ומחשבתית צריך מאבק זה להיות חלק מהמאבק הרחב למען עתיד ישראל, המאבק לסיום הכיבוש, המאבק לשלום.

הבג"צ – סכנה קיומית לבית השלישי

הנה פועלים כוחות ההרס לנשל עוד יהודים מאדמת ארץ ישראל. ברשימות ההרס של הזדים נימצאים כבר ארבעה ישובים קיימים מבוססים וותיקים ו…שנויים במחלוקת.

נכתב על ידי: אהרון רול

 הנה פועלים כוחות ההרס לנשל עוד יהודים מאדמת ארץ ישראל.  ברשימות ההרס של הזדים נימצאים כבר ארבעה ישובים קיימים מבוססים וותיקים ו…שנויים במחלוקת.  לפי פסיקות בג"צ יש להרוס עד 1 ביולי את שכונת האולפנה וגבעת אסף.  עד ל- 1 אוגוסט יש להרוס את מגרון ואת עמונה יש להרוס עד סוף השנה – 2012.  צחוק הגורל, כבר שיבטי המאיה במרכז אמריקה טענו כי סוף שנת 2012 היא שנת חורבן…הנה לנו.

האם בכך יעצר מכבש ההרס כנגד יהודים?  ספק רב.  הבה וניראה…. בכל מקום אשר בו החליט אי-מי מתומכי, משמשי ונירצעי הפלשתינים בנינו כי ההתישבות היהודית הינה לצנינים בעיניו כל שעליו לעשות הוא לאתר פלוני-פלשתיני, להבטיח לו שלמונים ניכבדים המגיעים בתנועה סיבובית מערב הסעודית, לתחוב בידיו ניירות בעלות על אדמה מפוברקים-מזוייפים-מעובדים, להגיש תביעה בשם "הכל שפיט" לבג"צ, זה אותו הגוף אשר באופן אוטומטי, בלא מחשבה שניה ובמצגת מאחזת עיני ישראלים תמימים, יפסוק תמיד, אבל תמיד-תמיד לזכות הפלשתיני ואפילו לא יתעכב לבקש בדיקה מעמיקה באשר למסמכים המוצגים (ע"ע התעלמות ממשפט בעלות קרקע הנערך בימים אלו באשר ל"גבעת האולפנה").

ברי כי ישנה כאן יד מכוונת הבאה טיפין טיפין, "דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב" לסלק את היהודים משטחי יו"ש באמצעות הבג"צ, אשר במתכונתו הנוכחית ועדי יוחזר לעשתונותיו, הינו משרת עניני הפלשתינים ו"הסדר העולמי החדש", זה הבג"צ אשר בטעות פרוידיאנית נחשב לבג"צה של מדינת ישראל…איזו בדיחה עצובה.

אלא ש"הבדיחה" האומללה טומנת בחובה את האפשרות כי תהפוך ליללה מרה, לבכי תמרורים.  שהרי הפלשתינים רואים בכל שטח ישראל שטח כבוש.  הם אינם מסתירים זאת, הם מחצרצים כוונותיהם להשליכנו כולנו לשחיה מרעננת בים של עזה.  מאחר שמשתפי הפעולה הישראלים עם הפלשתינים הינם עושי דברם הנירצעים לדבר-עברת-גרוש יהודים, המגיעים מהעמותות החוץ פרלמנטריות הידועות לשמצה ומאחר שהבג"צ גם הוא משתף פעולה אדוק עם הענין הפלשתיני ונגד יהודיי מדינת ישראל ומכאן מה ימנע מחר את מחזיקי המפתחות של 500 הכפרים הערבים של לפני 1948 להציג מסמכים, אמיתים או מזויפים לנפנף במפתחותיהם (שוב, אמיתים או מזויפים), בבואם בתביעה המונעת וממומנת בידי העמותות הישראליות, לקבל חזרה את שיח' מוניס למשל, זה אותו כפר ערבי אשר תושביו נימלטו בזמן מלחמת השחרור לארצות ערב ועל חורבותיו ניבנתה אוניברסיטת תל אביב.  שהרי בתביעת-ראי לבעלות יהודית בשכונת שמעון-הצדיק כבר פסק הבג"צ כך שמאפשר לו, תוך שימוש בתעלול יצירתי משפטי, להביא בעתיד את מדינת ישראל לגבולות החלוקה של לפני 1947, בכך שיכיר בתביעות הפלשתינים בתוככי הקו הירוק.  שהרי מין המפורסמות הוא כי המעוול יהפוך קרוב לוודאי למעוול-סידרתי אשר לא ישלוט ביצרו להתמיד ולעוול בכל שטחה של ארץ ישראל.  וכי יכולים אנו לבטוח בחוק כי יעצור את הבג"צ?  שהרי לטעמו, הבג"צ מעל החוק, הבג"צ הוא שליטה הטוטליטרי של מדינת ישראל, הבג"צ הוא החוק ומכופפו כראות עיניו, ללא פיקוח ובקרה, הוא ואפסו עוד.

 

במהלך הענינים ד'היום, ניתן לשער כי יוציא הבג"צ האוטו-אנטישמי צו המורה להרוס את אוניברסיטת תל אביב מאחר שניבנתה על אדמה פרטית פלשתינית.  וכי מה ההבדל בין מגרון או אוניברסיטת אריאל לאוניברסיטת תל-אביב?  נישמע מופרך? הזוי? לא מניה ולא מקצתה.  אולי נישמע הזוי היום אך יהפוך למציאות זוחלת מחר.  וכי מי יעצור את הבג"צ אשר שם עצמו לשליט יחיד טוטליטרי על מדינת ישראל, מי?  נתניהו הרכיכה הזגזגנית?  מי?  אהוד ברק הרוקד על הריסות היהודים בעודו מחלק סוכריות לעוברים ושבים כל אימת שיהודי מגורש מביתו? מי? הכנסת שלא בטובתה ולא לרצונה התפרקה מכל סמכויותיה על ידי אותו החתול שנועד לשמור על השמנת, הוא בית המשפט העליון בשם שרלטנות "שילטון החוק" ו"זכויות אזרח" ערטילאיות ומצוצות מהאצבע?.

מחר תוגש תביעה באשר למעלה האדומים, אריאל, בית אל, גוש עציון….מי יעצור את הבג"צ מלחרב את המקומות הללו, המהווים את החומה המגינה על אזרחינו בשפלת החוף ולאחר מכן את בתי היהודים גם בתוך הקו הירוק?  שהרי תמיד ימצא פלשתיני אוטנטי, מומצא או מזוייף שיהיה מוכן תמורת שלמונים סעודים נדיבים להצהיר על בעלותו על הקרקע…וכי מדוע שלא יעשה כן שהרי הינו סמוך ובטוח כי "היהוד האידיוטים" יתנו לו מבוקשו ללא חקירה ודרישה (א-פריורי), גם אם הדבר שומט הקרקע מתחת לרגליהם.

 

תושבי ישראל רובם עיורים למתרחש, אינם משיגים את חומרת המצב.  הם אינם משיגים כי שוב אינם ריבונים יותר על מדינתם, הם אינם חשים כי הופכים לאיטם לפליטים בארצם, כי החליפו גלות בגלות.  כוחות הרס חיצונים מסתוללים באין מפריע ועושים בריבונות הישראלית כבתוך שלהם.  אנו, האזרחים, דומים לאותו קיסר רומי נירון, אשר הפולקלור מספר לגביו כי כאשר רומא בערה הוא ישב בחלונו ופרט בקתרוסו.  כל מעשי ההרס המתוכננים כבר כיום, גרוש מאות יהודים כבר השנה מבתיהם, תוך רמיסה גסה של זכויות האזרח האלמנטריות שלהם, שהרי הללו יזרקו לטרשים (ע"ע תושבי גוש קטיף), הינו הקדימון לאשר עומד להתרחש במדינת ישראל בשנים הקרובות.  זה המדמה בנפשו כי הדבר אינו נוגע בו , כי המדובר רק "בהם שמה", ב"מתנחלים" והוא שוכן ספון לבטח במחסה הקו הירוק, הריהו כשם יהבו על קרן הצבי.  עוולות הבג"צ תגענה לכל אחד, רק תנו להם מספיק זמן.

 

כוחות האופל של הסדר העולמי החדש ושליחיהם, "הקרן לישראל חדשה" וכל עמותות השיטנה הפנים ישראליות ומנהיגינו אשר בשלטון אשר הפכו עורם והינם משת"פים במגמת ההרס הזו.  ישראל הפכה ל"קריה זונה" בה אירגוני שיטנה מבפנים בחסות הבג"צ ממוקדים במחשכים, מאחורי גבינו, למען הרס מדינת הלאום היהודית והפיכתנו לעוד מדינה ערבית במזרח התיכון.

 

מנהיגינו כדרכם בקודשם-המזוייף מחלצים ישבניהם מתאי הליזול של השב"ס בכך שמוכרים את כולנו בנזיד עדשים לבוסים הגדולים מעבר לים.  עשה זאת שרון בגרוש קטיף, תוך שחילץ את ישבנו ממאסר עקב פיאסקו האי היווני.  עשה זאת אולמרט אשר מכר את מדינת ישראל לפלשתינים (מזלנו כי הם היו טיפשים לא לענות), בתמורה אפשרית לחילוצו מתוצאות מעשי שחיתות (לכאורה), מזעזעי אמות הסיפים.  עושה זאת בנימין נתניהו מחשש התפרצות מגפת ה"ביביטורס" והדבקתו בה (בין שאר הסיבות).  עושה זאת ברק שאיש לא שכח לו עדיין את פרשת מיליוני הדולארים שניתרמו באורח פושע לכאורה לבחירתו וכמובן עדיין קיים נושא שדה הגאז העזתי ועשרות מליוני הדולארים שקיבל לידיו לכאורה כדמי תיווך.

 

כל השרשרת המושחתת (לכאורה – אשרי המאמין כי אין עשן בלי אש), כולם ללא יוצא מהכלל, הסגירו, ברמות אלו ואחרות את מדינת ישראל, טיפין טיפין אך בהתמדה, לידי אויביה בעוד אנו, האזרחים מתנהלים ומתהוללים משל כי אין מחר.

 

אוי לביזיון.  ממשלתו של בנימין נתניהו מוכיחה קבל עם ועדה כי הינה כה "לאומית וממלכתית" עד כי כבר זכתה ביושר בתואר "ממשלה-הרסנית" וזאת בצד השגים לא מבוטלים בתחומים אחרים אשר ראוי לציין לזכותה.  רוצה לומר, ממשלה זו ניכשלה בבניה ומצטיינת בהריסה.  כמובן, בל נישכח היוצא מהכלל והם 150.000 המיבנים הבילתי חוקיים במגזר הערבי, בעוד שאין הדיוט קופץ בראש לאומי וממלכתי ועז נפש אחד הבא ממנה המעז לגעת בהם מחשש עינא-בישא.  וכמובן, כאשר מדובר בפורעי חוק ערבים הרי שהבג"צ המופקד על החוק, מתיצב כחומה בצורה מאחורי קיעקוע החוק מאחר שאין צורך לאכפו שהרי המדובר בערבים ולא ביהודים.  כלומר, חוק אחד לערבים (או העדרו המוחלט) וחוק אחד ליהודים (ואכיפתו המוחלטת).  התהפכו היוצרות במקומותינו, הערבים הפכו ליקירי השלטון והיהודים למשיסתו.  מצב נורמלי בכל מדינה ערבית באזורנו, אך פתולוגי במדינת היהודים.

רק ראו את ניבחרינו בכנסת, מרביתם עומדים איתן כנגד הריסת בתי יהודים הזוחלת ומתקדמת לאט אך בבטחה לעבר תל-אביב, חיפה, באר-שבע…לכל מקום ומקום, אך הללו אינם מצליחים לעצור ולו הרס של בית יהודי אחד לרפואה.  הם, נציגי הריבון, נציגינו שלנו, חסרי אונים ואנו בעקבותם חסרי אונים.  הם לוקים באימפוטנציה שלטונית כנגד רצונם ואנו בעיקבותיהם.

 

מה בצע לנו בתרגילי דחק כנגד הסכנה האיראנית.  וכי משנה כבר מאיזה כיוון יגיע האסון על ראשינו.  האם משנה אם האסון יגיע בראש טיל איראני או בצווי הרס של הבג"צ?  שהרי כך או כך ניכחד ממילא.

 

ונניח היפותטית כי קיימת הצדקה לפינוי (גרוש, טרנספר) של יהודים.  ובכל זאת, מה החיפזון?  מה קרה, מי מת?  מדוע מתרחשת מכירת החיסול היהודית הזו?  מי רודף אותנו לגרש ולפנות יהודים כעת או בכל זמן שהוא?  האם אנו נימצאים במשא ומתן עם הפלשתינים והדבר מחויב עקב המשא ומתן?  האם נשיא ארצות הברית לוחץ עלינו דווקא כעת לקראת הבחירות בארה"ב?  האם אנו כלל על סדר היום של האיחוד האירופי הנילחם על קיומו-הוא ואנו בראש מעייניו כעת כשלג ד'אשתקד?  האם מעשי ההרס של ממשלת הליכוד יצברו עבורנו נקודות בדעת הקהל העולמית שמימלא בחלקה מקובעת בדעתה כנגדנו?  האם תם החורף הערבי והעבים הקודרים התפזרו מעל שמי המזרח התיכון?  האם הוברר סופית כי ממלכת ירדן הינה יציבה כסלע ולא תהפוך למדינה פלשתינית?  אם כך מדוע להרוס כעת?

מחר או מחרתיים אפשר כי ניכנס שוב למשא ומתן עם הפלשתינים בגיבוי לעומתי של האמריקנים והאירופים ונאולץ שוב "לחזק את אבו מאזן".  אזי עם מה "נחזק", עם בית הבימה במרכז תל אביב?  אולי עם כיכר רבין ובית עריית תל-אביב? ואפשר גם עם מרביתה של העיר חיפה?  עם הערים יפו, רמלה, לוד?  עם מה?  מי רודף כעת אחר נתניהו וברק הניראים עולצים ומפזזים בעונג רב להרוס בתי יהודים ולהפכם לפליטים בארצם?  אנו במו ידינו יוצרים את האסון העתידי הקרב ובא על מדינת ישראל מאחר שמנהיגינו אינם מושכלים, כשירים וחריפים דיים להבין כי הינם מסגירים לידי אויבינו את נכסינו האסטרטגים החשובים ביותר, וזאת אף ללא תמורה, אותם נכסים שאין לנו קיום יהודי לאומי בלעדיהם, את אדמת ארץ ישראל.

 

ובינתים, נהנה נתניהו מכתבה מפנקת במגאזין "טיים" בה הוא מכונה בתואר המפוקפק "המלך ביבי" כתבה אשר מהווה ככל הניראה התשלום הראשון עבור פעולות הרס ההתישבות ועידוד לפעולות נוספות של גרוש יהודים המתוזמנות על ידי הבג"צ תוך שיתוף פעולה פורה של "המלך ביבי".

 

ואפילו אם מכין נתניהו מהלך מדיני עם הפלשתינים מאחורי גבו של עם בישראל האם הוא באמת ובתמים מאמין כי פינוי מספר אלפי דונמים וגרוש מאות מתישבים ביו"ש ישביע את את רצון הטורף הפלשתיני אשר לא יסתפק בפחות מאשר נמל תל-אביב?  האם שוב חוזר נתניהו על המשגה הקולוסאלי של שרון שפנה לגרוש חד צדדי של יהודי "קטיף" בלא הסכם וללא תמורה?  הוא, שרון, מנמנם ואנו משלמים ונשלם על שגיונותיו ועוד לשנים רבות נוספות.  האם ניסתר מעיניו כי "הצורך להיות יצירתי" כמו גם "ללכת לקראת הפלשתינים" (שוו בנפשכם, הרי זה שעשינו עד עתה ללא לאות ובלא תוצאות), הינה מנטרה נכלולית הבאה להכשיר פירוק ישראל מיכולותיה הקיומיות לעתיד בעבור פיסת נייר הנידפת ברוחו של "החורף הערבי"?

חברי כנסת ישראל האיכפתים חייבים להתעשת, חייבים להבין כי במדה ולא יעשו מעשה הרי שאפשר כי לא תיוותר כנסת, כי לא תיוותר מדינת ישראל עוד בחיינו ובוודאי שלא בחיי צאצאינו, אשר תאפשר להם את מנעמי השלטון.  אותם חברי כנסת חייבים לעשות מעשה, להתפטר ביוזמתם, מתוך עצמם, כגוף אחד מהכנסת.  הם חייבים לנו זאת.  יוכיחו הם לכולנו כי אמונתנו בצדק אינו אך חלום הזוי באספמיה.  אנו בחרנום והרמנום מעם, נתנו בידם את מנעמי השלטון וכעת הגיע תורם להוכיח לבוחריהם כי לא פסה הרוח היהודית והציונית מקרבם, כי עדיין קיים זיק של מוסר בנפשם, כי עדיין הינם שליחי ציבור ומחויבים לציבור בוחריהם.

 

יש להצמית את שלטונו של בית המשםט העליון על מדינת ישראל וגורלה ולהשיבו לממדיו הטיבעיים יחדיו עם שאר הרשויות השלטוניות, כי בנפשנו הוא.  ניראה כי אך פעולה קיצונית, שהינה כה בילתי מקובלת, של עשרות חברי כנסת אשר יקומו כגוף אחד יכריזו כי היגיעו מים עד נפש, כי מלאה סאת סבלנותם, סבלם וכאבם וכגוף אחד יצעדו החוצה משערי הכנסת ויחייבו את "המנהיגים" השרלטנים או מוטב אחרים וראויים מהם, לעשות מעשה אמיץ פעם אחד בחייהם, לא אומץ של שדה הקרב, שם כולנו היינו צעירים ואמיצים, מגודלי בלורית ועזי התואר, אלא אומץ אזרחי הדורש מונים רבים של תעוזת נפש, להאזין לרחשי לב הציבור ולפעול בהתאם.  אותו האומץ אשר נידרש על מנת לקעקע עולם ישן ומושחת, לצעוד לעבר שחר יהודי לאומי חדש, "להקים מחדש את סוכת דוד הנופלת".

אהרון רול

 

amroll@sympatico.ca

הכל דיבורים?

 נכתב על ידי:  ציפי  לידר

 

בשולי  הכותרות:  לא  לרכב  שרד  *  לא  לשחיתות  הפוליטית  *  לא  ל'ארץ  חדשה'  *  לא  לקטינים  רוצחים  *  לא  לכספי  הרשות  הפלסטינית  * לא  לחניון  בשעות  הקטנות  של  הלילה  *  לא  למודעות הפירטיות  *  לא  לפוליטיקה  ותקשורת –  עיין  ערך  לפיד  *  לא  לסיפורי  בדים *  ולקינוח  רגע  של  עברית

 

                                ***

 

חיסכון  לקופה

 

  מי אמר שהכל דיבורים? לפחות ח"כ שלי יחימוביץ' מוכיחה שאפשר גם אחרת. אומנם היא תמכה בהקדמת הבחירות, למרות עלותן הגבוהה למשק, מאינטרסים פוליטיים מובהקים. אך תודו, בכל הנוגע לגינונים פרלמנטריים, יו"ר האופוזיציה משמשת מודל לחיי צניעות. כך סירבה לקבל רכב שרד בתוקף תפקידה, והסתפקה במאזדה הישנה והטובה, ובכך חסכה לקופה הציבורית 150מיליון שקל וצמצמה את הפער מנקר העיניים בינה לאזרחים.

  הגירסה הסוציאליסטית של הח"כ הימני הצנוע, בני בגין, כבר אמרנו?

 

מכה  פעמיים

 

  קריית מלאכי מכה פעמיים. כאילו לא די בפרשת קצב, וכבר עולה לכותרות פרשת ראש העירייה משה מלכא. אי אפשר להתעלם מהדמיון בין השניים. שניהם תושבי העיר שגרמו לסערה ציבורית בגין פגיעת נשים. בשניהם מדובר באישיות ממלכתית שהיא אזרח מספר אחת – קצב של המדינה ומלכא של העיר.

  אצל מלכא, כמו אצל קצב, קדמה לחקירת המשטרה חרושת שמועות שעבדה בקדחתנות מספר שנים (קצב השיאן מביניהם). השאלה היא לאן הגענו. ללא ספק שתי הדמויות הן משל לשחיתות הציבורית והפוליטית שפשתה במחוזותינו. הגיעה השעה לומר לכך די. זה הזמן לפוליטיקה אחרת ונקייה.

 

הלך  התרגיל

 

  אלדד יניב זוכרים? בראיון עיתונאי הוא דיבר על הכוח המשחית שיש לאנשים כמוהו, עורכי דין ויועצי תקשורת, שמעולם לא נבחרו על ידי העם, אשר מנצלים את השפעת התקשורת לצרכיהם. אולם בדיוק זה מה שהוא עשה בסוף הראיון.

  מי שהיה מאדריכלי המחאה החברתית השמאלנית, כדי להפיל את ממשלת נתניהו, קרא לעם להצביע בבחירות הבאות שאותן הגדיר, איך לא, כ'אֵם כל המחאות'. מתברר שהראיון לא היה אלא תעמולת בחירות מובהקת לקראת הקמת מפלגתו 'ארץ חדשה' (האומנם?!). ביד אמן הוא רקח בו את כל מרכיבי האקשן שהציבור אוהב: חשיפה אישית, כוח, פוליטיקה  ותקשורת. תרגיל מבריק ביחסי ציבור כבר אמרנו? דומה כי בכך הדגים יניב בשידור חי שיעור בפוליטיקה מושחתת בפעולה.

  אלא, מה לעשות, ביבי טרף לו את הקלפים. הלך התרגיל.

 

אחריות  קרימינלית

 

  רק סמלי הדבר שהרצח של גדי ויכמן בבאר שבע בידי נערים, כמו הרצח ברחובות, בוצע אחרי העונש הקל, 8 שנות מאסר בלבד, שקיבל רוצחו הקטין של פיליפ גלר בבית המשפט המחוזי בעיר.

   דומני כי ריבוי מקרי הרצח בידי קטינים מחייב שינוי חקיקה. יש להטיל עליהם מאסר עולם, בדומה לרוצחים בוגרים, תוך חשיפת זהותם המלאה. רק כך העונש ישקף את חומרת הפשע שאין לו תקנה, וירתיע רוצחים פוטנציאליים אחרים בקרב הנוער. ההתחשבות בגילם הצעיר, כאילו מדובר באנשים חסרי תודעת אחריות, היא חסרת שחר. משום מה המחוקק והשופטים שוכחים, שמדובר בנערים שאו-טו-טו מקבלים רשיון נהיגה (בגיל 16) ומתגייסים לצה"ל. אז מדוע רק בתחום הקרימינלי הם אינם בוגרים דיים כדי לקבל אחריות אישית למעשיהם?

 

הרצחת  וגם  ירשת?

 

  בחדשות פורסם שהרשות הפלסטינית מעבירה מדי חודש 150מליון שקל דמי 'ביטוח לאומי' למשפחות השהידים. אתם שומעים טוב? אין מדובר בקיצבה חדשית רגילה, בסך 2000 שקל, אלא בסך אלפי שקלים למשפחה, והקיצבה עולה לפי ה'פריון' – ככל שמספר  הקורבנות רב יותר, עולה גודל הקיצבה.

  האם ממשלת ישראל בדקה שמיליוני השקלים שהיא מעבירה לרשות אינם מוקדשים בין היתר למטרה זו? כי אחרת 'הרצחת וגם ירשת'?

 

שאלה  של  זמן

 

  נכון שבני הזוג הצעיר, שהותקפו בחניון בלב תל אביב, לא צעדו בסימטה חשוכה ולא בשכונת פשע. אבל משום מה שוכחים שבעידן המודרני דין חניון סגור, ואפילו מואר, בשעה 4 לפנות בוקר, כשהוא ריק מאדם – וקריאות העזרה נבלעות בחלל הקירות – מבחינת מידת מסוּכנוּתו כדין משעול אפלולי בלב שדות, שבו נהגו בני זוג לפסוע פעם בעידן הרומנטי (כמקום סגור אפשרויות המילוט בו אף מצומצמות יותר). הכל שאלה של שילוב זמן(!) ומקום.

  לכן שומר נפשו ירחק מחניון בשעות הקטנות של הלילה, מחשש למעקב של טיפוסים חשודים ומוּעדוּת לפורענות. ואל תגידו שלא אמרנו לכם.

 

די  למודעות  הפירטיות

 

  ראוי לברך את עיריית ירושלים על הקצאת לוחות מיוחדים למודעות פרטיות קטנות חינם אין כסף.

  אין ספק שהמודעות הפיראטיות, גם אם העשירו את קופת העירייה בגין הקנסות עליהן, היוו מטרד אסתטי ואף בטיחותי (המודעות על עמודי חשמל) לאזרחי הבירה. עם זאת, אזרחי העיר, המשלמים ארנונה גבוהה, בהחלט ראויים לשירות מינימלי זה. יש לזכור שאפילו המקומונים מעניקים שירות חינמי זה לקוראים, ובניגוד לעירייה, הגובה ארנונה, הוא חף מכל מס.

  ראוי שהשירות יהווה מודל גם לרשויות מקומיות אחרות. ובא לציון גואל.

 

המצאת  התקשורת

 

  ממשלת האחדות היא תרגיל מסריח? זוהי המצאת התקשורת הידועה בעמדתה נגד ביבי נתניהו. אולי הכינוי נכון לשאול מופז, שהציל את עורו הפוליטי, אך לא לראש הממשלה שרקח מהלך פוליטי מבריק, המבטיח את יציבותה של הממשלה והכנסת, שבניגוד לכנסות הקודמות תכהן מלוא הקדנציה. ובכך גם חסך 400 מיליון שקל, עלות הבחירות, לקופה הציבורית. כל הכבוד!

 

כרטיס  ביקור  פוליטי

 

  יאיר לפיד "מֵלין בטורו על בג"ץ שהוגש נגד הנחייתו את טקס הזיכרון לחללי צה"ל.

  עם כל הכבוד, גם אם הטקס אינו מוגדר פוליטי, הרי עצם הנחייתו בהתנדבות בידי פוליטיקאי מהווה הכרזה פוליטית. זהו מפגן נוכחוּת של דמות פוליטית בפני הציבור, שנועד לקנות אהדה ציבורית ולצבור נקודות בדעת הקהל, ובכך להגדיל את מספר המנדטים למפלגתו. וכידוע, מפגן אחד שווה יותר מאלף מילים.

  ודאי שהדבר נכון לגבי הטור העיתונאי שלו, שגם אם לכאורה אינו עוסק בנושאים פוליטיים, הוא מציג את כרטיס הביקור האישי שלו ומצביע על עמדותיו, נטיותיו ותחביביו שיש להניח כי הם מותאמים לטעם הקוראים.

  'אם פרסמת – עשית' כבר אמרנו?

 

לא  יאומן  כי  יסופר

 

  אין ספק שדניאל מעוז, החשוד ברצח הוריו, הוכיח בבית המשפט דמיון מפותח וכי הוא אלוף בסיפור סיפורי בדים. זה היה משעשע אם זה לא היה כל כך עצוב. נראֶה כי מי שמסוגל לרצוח את הוריו, אין לו כל בעיה מצפונית לשקר במצח נחושה, ולהחליף את גירסאותיו בפעם השישית, כמו גרביים, תוך הטלת הפשע הכבד של הרצח הכפול על אחיו התאום. ובלבד להציל את עורו הוא.

  ואכן כתאומים זהים אפילו המדע מגוייס לשירותו בזיהוי דנ"א דומה, מה שמקל עליו את רקיחת העלילה הבדיונית החדשה. והוא עוד מאמין שמאמינים לו?

 

איפה  המעסיקים

 

  כפי שפורסם, הפלסטיני שתקף את בני הזוג הצעיר בחניון בלב תל אביב, היה שוהה בלתי  חוקי. והוא לא לבד. בארץ ישנם אלפי שב"חים. לכן לא פחות מהעובדים יש להעניש את המעסיקים, שלא רק מפירים את החוק, אלא גורמים לעליית עקומת הפשע הפלילי והלאומני בארץ.

  יש אפוא להטיל על המעסיקים עונשי מאסר וקנסות כבדים שירתיעו אחרים מלהעסיק שוהים בלתי חוקיים. ובא לציון גואל.

רגע  של  עברית

 

  לא נגעתי. להלן ציטוטים 'נבחרים' מפי שדרנים ברדיו.

הכנסת השמונֶה עשרה כבר לא מאחורינו (וזה לא חדש). איך זה שהשדרנית בחרה לומר "הכנסת השמונָה עָשָׂר" בלשון זכר?

  "אחת עשרה כדורים" רעם קולה של שדרנית אחרת. נו, באמת. תזכורת: כדור לשון זכר, ולכן יש לומר אחד עשר כדורים.

  ועוד, מפי שדרן: "שלושת השנים". אתם שומעים נכון. זאת במקום לומר: שְלוש השנים, בלשון נקבה כמובן.

  ואחרון אחרון: ברביעי בספטמבר. האם הדובר עדיין לא יודע, שתאריך נוקבים במספר מונה, ארבעה בחודש, ולא במספר סידורי?

  וזו תורת המספרים השגויים על רגל אחת. האם לא ראוי שהשדרנים, האמורים לשמש מודל לדיבור בעברית נכונה, יעברו קורס מזורז בנושא? ובא ללשוננו גואל.

הבהרה:  המדור  בשולי  הכותרות  הוא  מדור  קליל המגיב  בקצרה  לידיעות חדשותיות  מרכזיות או שוליות (ומכאן שמו). המדור מביע  דעה  אישית,  ואינו בא להחליף את התחקיר העיתונאי האובייקטיבי.

אופרטה בחמש מערכות

נכתב על ידי: אורי אבנרי

הקוסם הגדול שוב הוציא שפן מהכובע שלו. הפעם זה שפן אמיתי, חי.

 

הוא הימם את כולם, את מנהיגי כל המפלגות, את העיתונאים ואת שרי ממשלתו שלו עצמו.

הוא גם הראה שבפוליטיקה הכול יכול להשתנות בן-לילה – פשוטו כמשמעו.

 

בשעה 2 בלילה עסקה הכנסת בהשלמת החוק לפיזור עצמה – דבר שיגרום למחצית חבריה לשקוע בתהום הנשייה.

 

בשעה 3 בלילה הייתה קואליציה ענקית. אין בחירות, תודה לאל.

 

אופרטה בחמש מערכות.

 

מערכה ראשונה: הכול שקט. סקרי דעת-הקהל מראים שבנימין נתניהו שולט במצב באופן מוחלט. הפופולאריות שלו קרובה ל-50%, אף אחד אחר אינו מתקרב ל-20%.

 

המפלגה הגדולה ביותר בכנסת, קדימה, מתדרדרת בסקרים מ-28 מושבים ל-11, וכל הסימנים מעידים שהיא תמשיך לרדת. מנהיגה החדש, הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, מקבל אחוזים מעטים עוד יותר כמועמד לראש-הממשלה.

 

ראש-הממשלה בנימין נתניהו יכול להשתזף על גג הווילה המפוארת שלו בקיסריה ולחשוב בשלווה על העתיד.

 

מערכה שנייה: לפתע מסתירים עננים את השמש.

 

בית-המשפט העליון, בראשות הנשיא החדש שנבחר בקפידה על-ידי המתנחלים והימין הקיצוני, מחליט: יש להרוס את שכונת גבעת-האולפנה בהתנחלות בית-אל. אין "אם" ואין "אבל". ההחלטה סופית. גם התנחלות אחרת, מיגרון, צריכה להתפנות תוך חודשיים.

 

בפני נתניהו עומדת הברירה בין כמה אפשרויות רעות: לבצע את החלטת בית-המשפט, דבר שיביא לפירוק הקואליציה; לחוקק חוק חדש שיעקוף את בית-המשפט ויהיה בלתי-חוקתי בעליל; או פשוט להתעלם מהחלטת בית-המשפט, דבר שפירושו סוף הדמוקרטיה ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

 

כמו בספר איוב, "עוד זה מדבר וזה בא". התוקף של חוק טל, המשחרר את בחורי-הישיבות משרות צבאי – השנה כ-7000 איש – עומד לפוג. הרוב העצום במדינה רוצה בביטולו לצמיתות. זה יביא בהכרח לפירוק הקואליציה.

 

נתניהו מגיע לפתיחת ועידת-הליכוד. הוועידה היא תמיד סצנה המונית של בוקה ומבולקה, כמו הזירה ברומא העתיקה. נתניהו שולט בה היטב. גם הפעם הוא מתקבל בחמימות ומודיע לאומה, לעיני המצלמות, על ההישגים המופלאים של ממשלתו בשלוש השנים מאז הקמתה. הוא מבקש להיבחר כיו"ר הוועידה, דבר שהיה מקנה לו השפעה על הרכב רשימת המועמדים בבחירות הבאות.

 

ואז קורה הדבר שלא ייאמן. חצי מהחברים באולם קופצים על רגליהם ומתחילים לצרוח לעברו. כמו ניקולה צ'אושסקו במצב דומה, נתניהו מסתכל באנשיו ואינו מאמין למראה עיניו.

 

מסתבר שבמיפקד האחרון בליכוד עשו המתנחלים מאמץ מאורגן למלא את הוועידה באנשיהם. לאלה אין כל כוונה להצביע בעד הליכוד (הם מצביעים בעד מפלגות הימין הקיצוני עוד יותר) אבל הם רוצים לסחוט את נתניהו. הם גם הקדימו את האחרים בבואם, וכך מילאו את האולם הקטן-מדי שבו נערכה הוועידה. קל להכיר אותם, מפני שכולם חובשים כיפות. הם צורחים בכל כוחם ודורשים הצבעה חשאית. נתניהו נכנע והמושב כולו נדחה למועד אחר.

 

כשהוא מוכה ומושפל, נתניהו זומם נקמה.

 

מערכה שלישית: באופן מפתיע מכריז נתניהו על החלטתו לפזר את הכנסת ולקיים בחירות חדשות.

 

הכול נדהמים. נותרו עוד שנה וחצי עד לסיום תקופת-הכהונה של הכנסת. בסצנה היתולית, מנהיגי האופוזיציה מתנגדים לבחירות חדשות, אך נתניהו נחוש בהחלטתו.

 

התחזית עגומה: ברור שנתניהו ינצח, וינצח בגדול. אין מועמד סביר שיוכל להתחרות בו על כס ראש-הממשלה. קדימה על הקרשים ועלולה להיעלם כמעט לגמרי. מפלגת-העבודה צפויה לגדול קצת, אך זה לא חשוב. המפלגה החדשה של יאיר לפיד (הנקראת "יש עתיד") מרחפת סביב ה-10%. בכנסת הבאה לא תהיה שום אופוזיציה משמעותית.

 

לגבי השמאל, זה אסון נחרץ. עוד ארבע שנים תחת שלטון הקואליציה של הימין הקיצוני, הדתיים והמתנחלים.

 

מערכה רביעית: בעוד שהכול מקנאים בנתניהו ונצחונו הגדול מובטח, נתניהו שרוי במצב-רוח עכור.

 

הוא חייב לסלק את ההתנחלויות באמצע מערכת-הבחירות. בליכוד, מפלגתו שלו, למרות מגמתו להוביל את המפלגה לעבר המרכז, גובר הימין הקיצוני, בניצוח המתנחלים. פצצת-הזמן של השתמטות החרדים עלולה להתפוצץ בכל רגע.

 

ואז בא רעיון מהמם – משהו שימשוך את השטיח מתחת לרגלי כול האחרים וייצור נוף פוליטי חדש לגמרי.

 

באיזשהו מקום מונחים 28 חברי-כנסת ללא שימוש, ובראשם מנהיג רעב. לכולם צפוי אבדון פוליטי. אפשר לקנות אותם בחצי-חינם – די בהענקת שנה וחצי של חיים נוספים.

 

ואז זה קורה: בעוד שקבוצה אחת של ליכודניקים עמלה בכנסת לסיום חקיקת החוק לפיזור הכנסת, קבוצה אחרת של ליכודניקים חותמת בחדר סמוך על הסכם עם קדימה. הקואליציה המורחבת כולל 75% של הכנסת. איש אינו עוזב את הקואליציה, 26 חברים חדשים מצטרפים. זה משאיר לאופוזיציה 28 חברים בלבד (8 עבודה, 3 מרצ, 7 הסיעות הערביות, 4 קומוניסטים, 4 החזית הלאומית).

 

מערכה חמישית: זה משנה את התמונה הפוליטית לחלוטין. הימין הקיצוני, גם מחוץ לליכוד וגם בתוכו, מאבד את כוח-הווטו שלו. כך גם הדתיים והחרדים. הלפיד של יאיר לפיד כבה בטרם נדלק.

 

בשנה וחצי הבאות, נתניהו יכול לעשות כרצונו, לשחק זה נגד זה, לתמרן כראות-עיניו. האופוזיציה השמאלית חסרת-ישע עוד יותר מכפי שהייתה עד עכשיו. המלך ביבי שולט.

 

סוף. (לפי שעה.)

 

ברגע הראשון חששו רבים שהתרגיל כולו מכוון נגד איראן.

 

בדרך כלל מקימים ממשלת-אחדות במלחמה. בריטניה ב-1939, ישראל ב-1967. אבל, כמו כמעט כל האלופים והאלופים-לשעבר, מופז הכריז חד-משמעית שהוא מתנגד להתקפה על איראן. נו, הוא הרי מחליף את דעותיו כמו שהוא מחליף גרביים.

 

לדעת המצדדים במלחמה, ההזדמנות קיימת. רוב עצום בכנסת יתמוך בהחלטה. ברק אובמה נתון באמצע מערכת-בחירות ולא יעז להתנגד. הרפובליקאים הולכים אחרי נתניהו באש ובמים.

 

(בישראל זוהי הנחה אסטרטגית מושרשת. הרבה יוזמות מסוכנות כוונו מראש לתקופה שלפני הבחירות בארצות-הברית. המדינה קמה ב-1948 בשעה שהנשיא הארי טרומן לחם על חיים הפוליטיים. מלחמת 1956 נפתחה בשעה שהנשיא אייזנהואר היה באמצע מערכת-בחירות. ניסיון זה, אגב, נכשל: אייזנהואר התרגז ולא היה זקוק לקולות ולכסף של היהודים. הוא גירש את ישראל מהשטחים שכבשה.)

 

אך ניתן לומר בוודאות שלצעדו של נתניהו אין קשר לאיראן – למרות שהאנטי-גיבור שלו הוא יליד איראן. (מופז אינו נראה כגנרל, אך הוא נראה ומתנועע כמו סוחר בבזאר.)

 

הפוליטיקאים האמריקאיים משני הצדדים נשמעים כחסרי-אחריות, אך כאשר מונחים על כף המאזניים האינטרסים הביטחוניים החיוניים של ארצות-הברית, דיבורים לחוד ומעשים לחוד. גם בשיא מערכת-הבחירות, אמריקה לא תרשה לישראל לדחוף אותה לעבר אסון עולמי.

 

נתניהו נשמע יותר ויותר כאדם שהשלים עם מציאות זו. אין מלחמה בטווח הראייה. בכל מערכות האופרטה, איראן הוזכרה רק בקושי. לא היה אקדח מעשן במערכה הראשונה.

 

רוב העיתונאים והפוליטיקאים גינו את הסכם נתניהו-מופז כדבר מכוער. "תרגיל מסריח" היה כינוי מתון.

 

אינני שותף לגינוי זה. תרגילים מסריחים הם לחם חוקם של פוליטיקאים, והתרגיל הזה אינו מסריח יותר מאחרים.

 

בסך הכול, הממשלה המורחבת מתונה יותר ופחות חשופה לסחטנות המתנחלים והחרדים מאשר הממשלה המצומצמת הקודמת. יש פחות סיכויים לחקיקת חוקים פאשיסטיים. מעמדו של בית-המשפט העליון מאוים עכשיו פחות. אם ייבחר אובמה מחדש בנובמבר, הוא עשוי להפעיל לחץ אמיתי על הממשלה.

 

העיקר שהבחירות נדחו. אחרי שעמדו מול האסון שהיה צפוי בבחירות המיידיות, ואחרי שהרוויחו זמן יקר, ראוי שאנשי השלום והצדק החברתי יתאחדו ויקימו כוח פוליטי אמיתי וחזק כדי לנצח במאבק.

 

ואם יש המוכנים לחבר מנגינה לאופרטה זאת, יבורכו.

כנסת ישראל ביישה את זכרו של הרצל

נכתב על ידי: איתן קלינסקי

ביום לציון הולדתו של הרצל כל אחד מחברי הכנסת עסק באלף ואחד עניינים אחרים, רק לא בנושא שלמענו התכנס המושב והוא לציין את זכרו של הרצל. ריבלין נשא דברים מרגשים וענייניים לציון דמותו של הרצל, והכיתה המשיכה בהמולתה הרעשנית, כשדבריו של היו"ר נראים כמטרד שאינו נוגע אליהם

להלן הקישור לכתבה המלאה: כנסת ישראל ביישה את זכרו של הרצל

נלקח מאתר: news1

המוסד לדמוקרטיה

אורחות השלטון הדמוקרטי נימצאות תדיר במילכוד. בצורת שלטון זו הוגדרו במדה ערכית ומעשית, זו או אחרת, סמכויות כל רשות ורשות משלושת הרשויות, המחוקקת, המבצעת והשופטת. אלא שלמרות שהוגדרו קווי הגבול בין הרשויות, הוגדרו אלו באורח מעורפל

נכתב על ידי: אהרון רול

אורחות השלטון הדמוקרטי נימצאות תדיר במילכוד.  בצורת שלטון זו הוגדרו במדה ערכית ומעשית, זו או אחרת, סמכויות כל רשות ורשות משלושת הרשויות, המחוקקת, המבצעת והשופטת.  אלא שלמרות שהוגדרו קווי הגבול בין הרשויות, הוגדרו אלו באורח מעורפל המאפשר לכל רשות מהשלושה לנקוט קו עצמאי משלה המקעקע או חוסם זכויותיה של הרשות האחרת בכוח ולעיתים בפועל.  התוצאה המתקבלת הינה כאוס שלטוני.

 

אין לנו להלך רחוק על מנת להבחין כי הנאמר תואם במדוייק את הנעשה במדינת ישראל.  שלא בכדי נערך ההסכם בין מפלגת הליכוד בראשות נתניהו ושאול מופז אשר בראשות מפלגת קדימה, כך שמכירים באוזלת ידו של השלטון לשלוט על מדינת ישראל.  השניים איבחנו לקונה בולטת בנושא והיא שינוי שיטת הממשל והבחירות בעיקבותיה אלא שהם נגעו אך בחלק קטן ביחס של בעיה זו.

 

גם אם תשונה שיטת הבחירות, עדיין לא ישתנה דבר באשר ליכולת הניבחרים לשלוט טוב ונכון יותר על מהלכי המדינה מאחר שהלקונה המרכזית היא-הינה כשלי המערכת המשפטית, אלו עדיין ישארו שרירים וקיימים וימשיכו לקעקע את הדמוקרטיה הישראלית ויכולת משילות הממשלה באמצעות הכנסת, היא נציגתו של הריבון.  כל זמן שלא יוחזרו "האיזונים והבלמים" האוביקטיבים לעבודתם של שלוש הרשויות והמדובר הוא בנושא פריצת הגדר של בית המשפט העליון הישראלי, הרי כל המאמצים לשינוי שיטת השלטון כמוהם כברכה לבטלה.

 

איננו פוטרים את ניבחרינו בכנסת מהאחריות לחוסר המשילות המובנה בשיטה הישראלית.  החוק והנוהל הדמוקרטי מקנים כח גדול בידי ניבחרינו להשית חוקים ודרך, על המערכת השלטונית אשר יקלו על הרשות המבצעת, קרי הממשלה, לשלוט טוב ונכון יותר.  אלא שחברי הכנסת שטופים ב"תקינות פוליטית" חסרת מעצורים ובנוסף וגרוע יותר, חלקם הגדול נתונים לסחיטת המערכת המשפטית המחזיקה כנגדם "תיקים באפלה".  דהיינו, אם ניבחרינו היו ישרים, נקיים, ברים וצחים לא היתה בידם סיבה לחשוש מהמערכת המשפטית אשר הינה חסרת אונים כנגד אנשים ישרים אשר לא דבק בהם רבב.  לצערנו, אין המצב כך ולמצער, רובם של ניבחרינו נותנים בידי המערכת המשפטית סיבות טובות להתל בהם באמצעות "תפירת תיקים" או איום בתפירת תיקים עתידית במדה ולא יתנהלו כפי שמצופה מהם על ידי הרשות השופטת.

עקרון הפרדת הרשויות במערכת השלטון הדמוקרטית אינו חדש כמובן.  עוד הפילוסוף היווני אריסטו, 384 – 322 לפניה"ס, כבר עמד על הצורך למנוע מגורם שלטוני אחד כוח עודף או מוחלט על פני השלטון במדינה.  הרחיב רעיון זה הפילוסוף הפוליטי הצרפתי מונטסקייה, 1689 – 1755, (או כשמו המלא – שרל לואי דה סקונדה, ברון לה ברד ומונטסקייה) וקבע את עקרון הפרדת הרשויות בין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת.  רעיון הפרדת הרשויות ניתקבע כמדריך האולטימטיבי להתנהלותו ותקינותו של המשטר הדמוקרטי ובצדק רב כמובן.  לדעת מונטסקיה, וקשה לערער על כך, הרי רק עקרון הפרדת הרשויות הוא המשמר את "חירות האדם" (בימינו עיוותו זאת שרלטנינו הלא חביבים לעבר "זכויות האזרח" המשמשות כקרדום פוליטי לחפור בו) וזאת יושג על ידי שמירה נקדנית וחסרת פשרות באמצעות "בלמים ואיזונים" בין שלשת הרשויות.  סייגים אלו הם שימנעו את עריצות הרוב על פני המיעוט וההפך.

ההבנה כי במשטרנו הדמוקרטי המוגדר כ"דמוקרטיה ליברלית" המבוססת על "דמוקרטיה ייצוגית" (נהגתה בצורתה המקובלת כיום על ידי ג'יימס מדיסון, 1751-1856, הנשיא הרביעי של ארה"ב), אשר בה יכולים הנבחרים להפעיל את כוחם הפוליטי בכפוף לחוקי המדינה על מנת לשמור על חרויות האזרח.  כל פעולות השלטון ורשויותיו כפופות לחוקי המדינה ללא יוצא מהכלל, והינן תנאי הכרחי לקיום חירויות האדם אשר משמרים כוחם לקיום חרויות הפרט עקב חוקי היסוד או כנובעים מקיום חוקה.  ובנוסף, במשטרנו קיימת בידי כל רשות שלטונית "סמכות ייחודית, אך לא מוחלטת".  והפשט, במקומותינו קיים ערוב סמכויות שלטוניות שבין הרשויות לשם "חפיפת הקצוות".

ערוב בסמכויות השלטוניות מאפשר מחד נטילת העוקץ השילטוני מרשות אחת בלבד ופיזורו בין שאר הרשויות.  פיזור הסמכויות מונע ריכוז כח בידי רשות אחת ובכך מונע עריצות ושרירותיות של השלטון ומבטיח הגנה על זכויות האדם והאזרח.

 

מאידך-גיסא, ערוב הסמכויות לשם "חפיפת קצוות", יוצר פתח לכאוס שלטוני במדה ורשות מסוימת אינה מצייתת להליך הדמוקרטי התקנוני ונוטלת לעצמה אם במחטף ואם באחיזת עיני הניבחרים, עודף סמכויות על פני האחרות.  משקרה זאת, מתחיל הכאוס המוביל לקיעקועה של הדמוקרטיה אם לכיוון האנרכיסטי דהיינו, עודף זכויות הפרט על פני זכויות הציבור, או לכיוון הטוטליטרי שפירושו עודף ניכר לזכויות המדינה על פני זכויות הפרט.  חלום הבלהות של כל מנתבי המשטר הדמוקרטי הוא בעליית והתנשאות רשות שלטונית אחת על האחרות מאחר שלעיתים התהליך אינו הפיך או כי למצער תיקונו אפשר וימשך דורות רבים ויהיה כרוך ב"דם יזע ודמעות".

במדינת ישראל קרה בדיוק את אשר יגורנו לו.  רשות אחת שלטונית התנשאה על פני השתים האחרות והפכה עצמה בכך לשליט יחיד, טוטליטרי על מדינת ישראל, הלא היא הרשות השיפוטית בראשותו של בית המשפט העליון.  ניתן להבחין בנקל כי מערכת "הבלמים והאיזונים" שבין הממשלה והכנסת (הרשות המבצעת והמחוקקת), פועלת במסגרת הסביר ובהצלחה בלתי מבוטלת.  לא כן באשר לפורצת הגדר האנרכיסטית (אמור פיראטית) הלא היא הרשות השופטת.

 

הקלות בה יכולה הרשות השופטת לבטל חוקים אשר חוקקו על ידי הכנסת, היא אם כל חטאת, מאחר שקיים חוסר איזון מובנה בכך.  לפי עקרונות הדמוקרטיה הבסיסים הגורסים בלמים ואיזונים, הרי גם לכנסת חייבת להיות היכולת והזכות לבטל החלטות המערכת השיפוטית או למצער לחסום את הביטול המשפטי ולא כן הוא.  מעשית, תהליך הביטול החוקים/פסיקות הוא חד צדדי ונתון כולו בידי המערכת השיפוטית.

מגלגלי העינים בנינו טוענים בשרלטנות אין קץ ולשם אחיזת עינינו כי בית המשפט העליון הינו זהיר ביותר בנושא ביטול חוקי הכנסת ועושה זאת במתינות ובמשורה.  אין נכלוליות ואחיזת עינים גדולות יותר מטיעון זה.

 

הבה נדגים זאת ממקרה בחיי יומנו.  איראן הרי מפתחת נשק גרעיני.  אם תשיג זאת או לא אינו מעניננו כאן (היא תשיג), החשוב הוא כי מתקיימים בכך שני תנאים.  האחד:  אנו מאמינים כי בידם קיימת הפצצה.  השני: אנו מאמינים כי האיראנים מטורפים דיים על מנת להטילה על מדינת ישראל.  והמשתמע?  איראן אינה חייבת להטיל את הפצצה על מדינת ישראל.  אמונתנו ביכולתה ונכונותה לעשות זאת תשתק כל חופש פעולה עתידי במלחמתנו כנגד החמאס והחיזבאללה, כמו גם נגד מדינות ערב האחרות.  די אם איראן תאיים בהטלת הפצצה, כדי לחשוף את שמי ישראל למטחי אלפי טילים מאירגונים אלו בלא תגובה ישראלית החלטית לעצירתם מחשש הפצצה האיראנית.  כלומר, לא הטלת הפצצה היא הבעיה אלא מציאותה והבנתנו כי ישתמשו בה נגדנו.

 

כך, בדיוק נימרץ עומד נושא יכולת ביטול החוקים של בית המשפט העליון והשפעתה המצמתת, המשתקת על הרשות המחוקקת והמבצעת.  יכולת ביטול ביטול החוק, גם אם לא נעשה בו שימוש נירחב, עומדת כחרב המתהפכת מעל ראשי מחוקקינו ומאיימת עליהם באורח רציף כי במדה ויחוקקו חוק שנידמה להם, או ליועציהם המשפטיים, המתואמים ממילא עם המערכת השיפוטית ולא עם אלו להם נועדו ליעץ, כי הינו בניגוד לרוח הפוליטית המנשבת במסדרונות בית המשפט העליון, כך שהינם מבצעים פעולה סרת טעם מאחר והחוק ממילא עלול להתבטל על ידי "העליון" באמצעות עתירה נגדית של כל מצורע, זב חוטם ומטורלל במקומותינו (ע"ע "הכל שפיט" במסגרת "המהפכה השיפוטית" הפיראטית).  מתלוננים מקצועים רובם שלא לענין, קיימים עומרים עומרים כדומן ברחובות וכך יוצאים ניבחרינו מושכים ידיהם ומוותרים על חיקוק החוק מכל וכל.  ונדוק, אין מחסור בהצעות חוק בכנסת, אלא יש מחסור בהשלמת ההליך של החקיקה דהיינו, חלקן של הצעות החוק הינם לשם האדרת שם המציע בלבד ואינן עוברות לשלבי אישור סופים, חלקם חיונים ביותר, אך ניפסלות בעודן באיבן מאימת בית המשפט העליון.

במבחן התוצאה ניראה כי מערכת "הבלמים והאיזונים" הנוכחית שהינה וולנטרית בבסיסה באשר לשיטוח שדה המשחק השלטוני בפני כל הרשויות בפשטות אינה מתפקדת.  אם יכלה הרשות השיפוטית לבצע מחטף פרלמנטרי ולהשליט את "המהפכה החוקתית" ו"הכל שפיט" (על ידי הזכור לשמצה אהרון ברק 1992), בלא שתקום קול זעקה חוקתית מרה בענין, הרי שהבלמים והאיזונים השילטונים הינם קלוקלים ומאפשרים פעילות שילטונית אנרכיסטית ופיראטית בנוסח "כל דאלים גבר".

 

תפקםדו של בית המשפט בערכאות הנמוכות יותר הינו לשפוט על פי חוקי הכנסת ולאורם בלבד.  בית המשפט העליון סמכויותיו נירחבות יותר והוא רשאי וזכאי לפרש את חוקי הרשות המחוקקת והתאמתם לחוקי היסוד של מדינת ישראל.

 

אלא שבית המשפט העליון הרחיק לכת בשלושה כיוונים מדאיגים.  האחד, הוא לקח לעצמו חרויות לקבוע חוקים ולא רק לפרש חוקים והתאמתם לחוקי היסוד דהיינו, שם עצמו כרשות המחוקקת והשופטת כאחת (במונחי הדמוקרטיה נחשב הדבר לפשע מזעזע אמות הסיפין כנגד הציבור , המדינה והדמוקרטיה).  הוא לקח לעצמו החרות בשם "זכויות אדם ואזרח" שאף אחד לא הקנה לו להתערב בעניני מוסר, מדיניות, ביטחון, כלכלה וכדומה.  דהיינו, שוב בית המשפט העליון בפשטות וברגל גסה מחליף את תפקידה של הכנסת וממשלת ישראל כאחת וקובע כי הפירמידה השלטונית מתחילה בו ואילו שתי הרשויות האחרות, הלכה ולמעשה, כפופות לו. והשלישי והנורא מכל, בית המשפט העליון בפשטות בורש בבוז את חוקי הכנסת ושופט בהתאם למערכת ערכים משלו אשר לא הוסמך להם והנוגד את רצון וטובת האומה.

 

בכך יצר בית המשפט העליון מצב בלתי אפשרי של משילות.  שהרי כל האחריות על מכשלות וקילקולים נופלת על כיתפי הכנסת והממשלה מאחר שהללו נימצאים תחת ביקורת ציבורית מתמדת, בעוד בית המשפט העליון המתערב בעבודתם ומשנה החלטותיהם, אינו נושא בכל אחריות או בפיקוח ציבורי ולו גם כקוצו של יוד.   מאחר שנטל שלא כדין וחוק סמכויות וזכות המילה האחרונה בנושאים שאין לאנשיו-שופטי העליון- מושג ירוק בם למעלה מלכל אזרח החסר השכלה משפטית.  דהיינו, בית המשפט פוסק באורח סופי שאינו ניתן לערעור ודיון ציבורי הכרחי בנושאים הרי גורל ועולם באורח אווילי, מטופש וחסר דעה.  אין באמור כאן לרמוז על חוסר כשירות שופטי בית המשפט העליון מהפן המשפטי גרידא,  זה הפן שאמורים להיות מושכלים ומשכילים בו ואכן כאלו הם.

 

בכך גם הופך בית המשפט העליון גם לממליך המלכים במדינת ישראל.  אם לרצונו הרי יתיר הרסן השיפוטי עבור ממשלה התואמת את האג'נדה הפוליטית שלו ובכך יאותת לציבור כי ממשלה זו מקובלת עליו.  ואם לרצונו, יערים תילי-תילים של מכשלות שיפוטיות ויקעקע החלטות ממשלה חיוניות כנגד אותה הממשלה אשר אידאולוגית אינה תואמת האג'נדה הטבועה בו ובכך מאותת לציבור כי ממשלה זו אינה מקובלת עליו, הינה כישלונית ומוטב להחליפה.

זאת אף זאת, כנסת ישראל עומדת לבחירה דמוקרטית מדי ארבע שנים (ולעיתים אף פחות) ועומדת לביקורת ציבורית שוטפת מדי יום ביומו באמצעות מערכות התקשורת וחובתם לחשוף מעשיהם והתנהלותם לאור השמש המחטא וכך נישמר עקרון האיזון והבלמים כלפי ניבחרי הציבור. לעומתם, חברי בית המשפט העליון – 15 במספר – בוחרים ומשכפלים עצמם מתוך עצמם, על ידי עצמם ואינם עומדים לביקורת, הם מעל כל ביקורת ואין עליהם מורא הציבור, שפיטתם וסיבותיה חסויות ברגיל והציבור אינו יודע דבר באשר למניעים שהובילו לפסק/גזר דין זה או אחר וכך אין לגביהם מעצורים ואיזונים זולת אלו שהם עצמם השיתו לכאורה על עצמם (אשר המאמין).  דהיינו, את התנהלות בית המשפט העליון ניתן לסכם במשפט: "כוח משחית, כוח אבסולוטי משחית באורח אבסולוטי". ואכן לא לחינם נחשבים השופטים העליונים כספונים במגדל שן משפטי, רחוקים שנות אור מהציבור אותו אמורים הם לשפוט ולא בכדי שואף אמון הציבור בהם לעבר תחתית החבית.

אם הקורא עדיין לא השיג להיכן חותר המאמר הרי שכעת הזמן להבהיר זאת.  על קצה המזלג נאמר כי חסרונו של גוף עליון, "אובייקטיבי באורח קיצוני", מוסד בוררות במהותו וכפוי לפי חוק אשר יפקח על שלושת הרשויות וינטר בארח קבוע, מדי יום, חודש ושנה את האיזון הקיים בין שלושת הרשויות.  גוף זה יקבל מעמד חוקי משפטי ביצועי, ימליץ בפני כנסת ישראל על השינויים הנידרשים במדה ואי-מי מהרשויות חרג מסמכותו וניתץ את האיזון המתחייב לעומת שתי הרשויות האחרות.  המלצות גוף זה תיצורנה תהליך אשר בסיומו ועם תמיכה מסיבית מצד חברי הכנסת, תושב הרשות הסוררת למקומה אם בטוב ואם ברע.

 

קיימים דיבורים רבים אודות הצורך בבית דין לחוקה במדינת ישראל ואכן אין ספק כי חסרונו של מוסד מעין זה מורגש וחיוני להקימו.  אלא שבכך אין די.

 

אנו מכוונים להקמת מוסד גג כולל יותר אך מעמיק יותר, "המוסד לדמוקרטיה" (שם זמני), של מדינת ישראל אשר חלקו יהווה אותו גוף מנטר תהליכי הדמוקרטיה ואיזונה בין הרשויות וחלקו השני יהווה בית המשפט לחוקה אשר יעשה שימוש במסקנות שיופקו על ידי הגוף המנטר ויתן להן תוקף חוקי וחוקתי בהתאם לצורך.

 

הגוף המנטר, הבה ונשווה אותו למוסך מורשה לרכב המבצע לרכב הלקוח בדיקה תקופתית מחייבת, יכלול נציגי משפט, אקדמיה, פוליטקה, ציבור (שאינו קשור ישירות לפוליטיקה), נציגי שלושת הרשויות וחוצה להן.  "המוסד לדמוקרטיה" המוצע יכלול מעבדות מחקר וחקירה המעסיק מדענים למדעי השלטון וחוקרים מקצועים אשר יביאו נתונים מוסמכים כלפי הגוף המרכזי של "המוסד לדמוקרטיה" אשר מטלתו תהיה לקבוע מדי רבעון שנתי את מצב האיזון, הבלמים ותקינותם באשר לשלושת הרשויות.  כמו כן ימליץ "המוסד לדמוקרטיה" בפני כנסת ישראל אודות המהלכים עליה לנקוט בהם במדה וניתגלו בקיעים באיזון שבין הרשויות.

 

ניטורו של "המוסד לדמוקרטיה" לא יהיה קשיח לחלוטין וגמישות מסוימת תותר לעבודתו.  למשל, במצב מלחמה, כאשר סמכויות יתר המוענקות לרשות המבצעת הינן מחויבות המציאות המלחמתית הקיומית, הרי "מדד האיזון והבלמים" ישונה בהתאם לקריטריונים מוסכמים על מנת לאפשר פעולה חופשית ומוצלחת יותר כלפי האויב.  כמובן שהשינוי יהיה מוגבל בזמן והאיזון המושלם ישוב למלוך בכיפה עם תום מצב החרום.

וכך, במאמץ מתוזמר של שינוי שיטת הממשל מחד (אשר מאמר זה לא יעסוק בה מפאת קוצר היריעה), ובמקביל, חזרה לשפיות באשר למערכת הבלמים והאיזונים בממשל הישראלי מאידך-גוסא, כמתואר לעיל, קיים בכך סיכוי סביר לשינוי מהותי ביכולת המשילות של ממשלות ישראל והגופים המקבילים לה, הרשויות המחוקקת והשופטת.

 

תיקון נושא המשילות בישראל יקרין לחיוב על כל שיטחי חיינו, הכלכלים, החברתים, התרבוצים והקיומים.

אהרון רול

 

amroll@sympatico.ca

היבטים חוזיים ביחסי בוחר ונבחר-הרהורים ערב הבחירות לכנסת

נכתב על ידי:  עו"ד רוני אלוני-סדובניק

 

בקרוב שוב נלך לקלפיות, ויום אחרי הבחירות שוב נרגיש שאכלנו אותה. כבר שישים שנה אנחנו נופלים בפח הזה של הפוליטיקאים, כל פעם הם מתייצבים בפנינו ומציגים כל אחד את הצעתו הייחודית, אנו מתלבטים בניהם ולבסוף נותנים את קולנו האחד, היקר, מתוך אמונה שהפעם הם יעמדו בהבטחותיהם או לפחות ינסו.  אבל כמו במעגל קסמים, יום אחרי הבחירות הם שוכחים הכל, במקרה הטוב הם לא מקיימים את מצעם ובמקרה הגרוע כפי שקורה בשנים האחרונות יותר מדי, הם עושים בדיוק את ההיפך ממה שהתחייבו לו. האם לא הגיעה העת לתבוע מהנבחרים לקיים את "החוזה" שכרתו איתנו?

 

מערכת היחסים של הבוחרים עם הנבחרים הולכת ומאבדת מתומתה. מושגים כמו "גניבת שלטון" או "אין לו מנדט", "פתק לבן" או "הצבעת מחאה" מככבות בלקסיקון ומעלות את הצורך לבחון מחדש את הגדרת מערכת היחסים בין המציע וניצע.

 

יש הטוענים כי מצע הבחירות של מפלגה והעומד בראשה, אינם באמת מחייבים וכי הבטחות בחירות נועדו מראש להיות מופרות ביום שאחרי, כמו פרסומת שהיא עניין שיווקי, האמנם?. רבים גורסים כי אין "חוזה" בין הנבחרים לבין הבוחרים במובן של דיני החוזים, זאת משום שהמצע של מפלגה הוא בבחינת תכנית פעולה שעשויה להתממש ועשויה גם שלא להתממש והדבר תלוי בשורה של משתנים שאינם תמיד תלויים בנבחרים עצמם, ויש מצביעים כמוני, שרואים במצע "זיכרון דברים" המשתכלל לכדי חוזה ברגע הקיבול, כשאני שמה את הפתק בקלפי.

 

השיטה מאפשרת לבוחרים שהתאכזבו מאי-מימוש הבטחות הנבחר  שלא לשוב ולהצביע לו במערכת הבחירות שלאחר מכן. מאידך, כמו שאמר נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק "הכול שפיט", ואם כך, האם לא הגיע העת לבחון מחדש את יחסי הנבחר והבוחר באספקלריה של דיני החוזים?

 

המדינה המייצגת את האזרחים מפרסמת "מכרז" לניהול המדינה, זוהי בעצם הזמנה להציע הצעות. המציעים מתבקשים להגיש הצעותיהם לוועדת הבחירות המתפקדת כועדת מכרזים ובודקת האם הם עומדים בדרישות הסף. כל קבוצת מציעים מגישה לוועדה ולציבור את מצעה שהוא בגדר הצעה, הכוללת התחייבויות לעשות מעשים מסוימים בתחומים מוגדרים ומאידך התחייבות לא לעשות מעשים אחרים.

אקט הקיבול נעשה כשהאזרחים בוחרים את המציע שהצעתו הטובה ביותר בעיניהם, יש בבחירה זו מסוימות והיא נמדדת ככזו על ידי הניצעים. לשיטתנו, הפתק המסוים אותו משלשל הבוחר לתוך הקלפי (תיבת ההצעות) עונה אפילו על דרישת הכתב שכידוע אינה הכרחית בדיני חוזים. הפרת ההתחייבות שהוצגה במצעו של "המציע הזוכה" נתפשת על ידנו כחוסר תום לב בניהול המו"מ וכהפרת הסכם, במקרה כזה אנו נוטים למחות מול הזכיין: "אין לך מנדט",  וקוראים לו ללכת לבחירות חדשות.

 

חובת הציות שלנו לחוקי המדינה מתקיימת מכוח הסכמתנו למסירת הניהול לזוכה ובכפוף לעמידתו בחוזה שנכרת בינינו בבחירות, ומשלא עמד בחוזה, הרי גם האזרחים לא מחויבים לקיים חלקם. הוגה הדעות הובס מגדיר זאת כחוק הטבעי השלישי לפיו "הכורת אמנה חייב לקיימה" ומשנכרתה אמנה, הפרתה היא בגדר אי-צדק, ממש כמו בהפרת חוזה. הובס מדגיש שה"רוב" הוא המכונן מלכתחילה את הריבון וחובת הציות שלנו לריבון נובעת מבחירתנו בהצעתו המסוימת.

 

מהותו של הנציג הריבוני בשיטה הנוהגת בישראל נקבעת בהכרעת הרוב בהליך בחירות דמוקרטי-אם ריבון נבחר ע"י הרוב מכיוון שהבטיח X ובהיותו ריבון מתכחש לחלוטין להתחייבותו זו, הוא גורם להתפוררות הקהילה. מדען המדינה הובס השתמש במונח – IN FORO INTERNO כלומר בית דין של המצפון, וכשיש קונפליקט בין המצפון לחוק ניתן להפר את החוק.

 

מאידך במקרה שלנו לא מדובר במצפונו של פרט יחיד אלא בפלח נכבד של האוכלוסייה הבוחרת ומכאן שבתחרות שבין כמה מציעים, לא דנים במצפון של היחיד אלא בשאלת הפרת החוזה שבין הקבוצה לנבחר. הפרה של ההבטחה לבוחר הינה בלתי נסבלת ומהווה פעולה שאיננה לגיטימית ממש כמו הפרת חוזה.

תחזית אסטרולוגית ( הורוסקופ) שבועית בין התאריכים : 10.05-16.05.2012

 

התחזית נכתבה על ידי: האסטרולוג אודי ברגר

טלה

לפניכם שבוע שמח שכולו חגיגה. קשר ידידותי יתחזק. אתם מלאים בהומור סוחף המתקבל באהדה בקרב משפחה וחברים. מכתב או מסר טלפוני יבשר לכם על קידום בעבודה או על משרה חדשה ומעניינת. קשרים ישנים וטובים יסבו לכם נחת. התחום הרומנטי קצת תקוע, אבל אתם בכול זאת אופטימיים. הזמן לפנות לייעוץ אישי ברוב שטחי החיים.

שור

החרדות מפני המחר נעלמים מדרככם, בימים הקרובים. אלו שנהגו להחמיא לכם ישובו ללחוש לכם מחמאות. הבוסים יפרגנו לפועלכם ויבשרו על קידומכם הקרוב. תכניות מגירה בנוגע לכספים מבשילים והולכים. המישור הרומנטי יוצא מהתקיעות הזמנית ועקב כך אתם מגלים, שהכול לא כול כך גרוע …כפי שחשבתם. תחושו שאתם פנויים רגשית להתחייב, גם אם הצד השני יהסס להיפתח אליכם.

תאומים

אתם שואפים לצאת וליהנות ולאתגר את עצמכם. אינכם מסוגלים לסיים דברים כראוי. אתם זקוקים לפסק זמן מדברים רוטיניים ומרגיזים. צאו מקום ירוק. פשוט אל תבצעו אקט רומנטי בכוח, במידה ותנהגו על פי עצה זו, הכול יסתדר. במישור העבודה או העסקי: מומלץ לנסות ולברר מה מפריע לכם להתמודד ולהכין תוכנית היחלצות מהמבוך בו אתם שרויים.

סרטן

השבוע אתם שואפים להתחלק עם כל מי שרק תיפגשו בדרככם. עקב כך תזכו למחמאות ולחיבה. לפנויים: ידידות חדשה תירקם במסגרת כלשהי. השתדלו שלא לחנוק את בן/ת הזוג מאהבה ומעזרה מוגזמת. הצעת עבודה אחרת או סיכוי לקידום במקום הנוכחי. אתם מבולבלים במישור הרומנטי. הפגינו ביטחון בעצמכם ומובטח לכם כי בסופו של דבר תנחלו הצלחה.

אריה

אתם מלאים באנרגיות חיוביות. התחום החברתי יעלה ויפרח. האופטימיות ממלאה את ליבכם באנרגיות של עשייה. הזמן להתחיל לטפל בנושאים חדשים. בבית אתם מקבלים מנת אהבה שלא ידעתם כמותה. בשורה חיובית בתחום הבין- זוגי, מחכה לכם מעבר לקו. הנשואים ירגישו שהם רוצים לדבר עם הצד השני ולעמוד על שלהם. התקועים בקשר רומנטי, זה הזמן לפנות לייעוץ.

בתולה

ימים שמחים ומלאי אור לפניכם. תפגשו מישהו שהבטיח לכם עזרה כספית, או אחרת. הפנויים: בסוף השבוע תחושו בבלבול מה, כדאי יהיה לכם לצאת לבילוי. תמצאו שתיהנו מאוד בחברת אלה שתהיו בחברתם. הנשואים שבכם: אתם כועסים על התנהלות בן/ת הזוג ביחס לנושא הכספים והפתיחות. הפתעה חיובית בהקשרים של משפחה ותמיכה חיצונית אחרת. בריאותכם הפיזית איתנה.

מאזניים

אתם מסבירים את עצמכם היטב. למתאמצים מאוד: הלימודים יחזרו למסלולם היותר מוצלח. מבחן כלשהו יעבור בהצלחה. היחס הסביבתי כלפיכם ישתפר, זאת ולאחר החודש המלחיץ שחוויתם. נושא הכספים תקוע, אבל יהיה בסדר- החזיקו בעבודה כלשהי על מנת לחכות לקידום האמיתי. לתקועים בקשר אסור או סודי, כדאי לפנות לייעוץ אישי על מנת לברר סופית הכין הם עומדים.

עקרב

היכולת לשלב בין הדמיון ולכישרון ההמצאה יבלוט בכם. תושייה בעבודה תרשים את הממונים עליכם. כושר הריכוז שלכם במיטבו. דמות מן העבר תאותת לכם על רצונה לחדש קשרים. לנשואים: לבטים בתחום הרגשי בבית, לצד הפיתויים מבחוץ. חשדות הדדיים וכאובים, מעבירים אתכם על דעתכם. זה הזמן לפנות לייעוץ אישי ברוב תחומי החיים. בריאותכם הפיזית איתנה.

קשת

שבוע ספונטאני וחיובי מצפה לכם. לפנויים שבכם: התחלה חדשה בתחום הרומנטי. הסבל שנגרם לכם מבני המין השני יבוא אל קיצו. לכם הנשואים- תיהנו מיחס מתחשב והוגן, נצלו זאת על מנת לשפר את הזוגיות ואל תיקחו זאת כדבר המובן מאילו. תזוזה חיובית במישור הכלכלי תעורר בכם את התקווה. שמחת החיים אוחזת באלה שוויתרו על האגו השלילי .

גדי

המכשולים הרגשיים והאנרגטיים נעלמים מדרככם. החלטות חשובות בתחומים שונים נלקחות באופן החיובי. קנייה או מכירה של נכס חשוב באמצע השבוע. מישהו קרוב יבוא לעזרה בתחום הפרוצדוראלי או המנהלי. מי שנותר לבד, למרות מצב הכוכבי הטוב, חייב לפנות לייעוץ אישי, לשם התייעלות ולהסרת המחסומים.

דלי

השבוע אתם מעוניינים בחברה ותתקשו להישאר לבד. פשוט תחושו במלנכוליה זמנית ובלתי מוסברת. בוודאי תשמחו לדעת שבקרוב קשרים חדשים וישנים יאותתו באופן החיובי, טוב יהיה באם תנסו להתחבר לכך. בסוף השבוע הקרוב תמצאו את הסימן החיובי ביחס לבן/ת הזוג. הנשואים ירצו להתאחד שוב באותה הסכמה שליכדה אותם בעבר. הזמן להיפתח ביחס לזיכרונות העבר וכאביו.

דגים

בקרוב תקבלו רמז חיובי בדבר הבעיה הכלכלית נפלה עליכם כרעם ביום בהיר. יתברר כי הגעתם לסופה של תקופת חרדות חסרת ביסוס. הביטחון יחזור אליכם ברוב מישורי החיים. בתחום התעסוקתי תחושו שהזמן הגיע לגבש הכרעה, באם להישאר או לעזוב לתמיד. תיהנו מאהבה יתרה מכוון הגיל הרך, עובדה שתפצה על התחום הרומנטי המעורפל. בריאותכם הכללית איתנה.

בְּגָלֶרְיָה קְטַנָּה, בָּעִיר הַגְּדוֹלָה

נכתב על ידי: מוטי לקסמן

 

בְּגָלֶרְיָה קְטַנָּה

בָּעִיר הַגְּדוֹלָה

תַּעֲרוּכָה קְבוּצָתִית נִפְתְּחָה.

הִגִּיעוּ עֶשְׂרוֹת אִישׁ וְאִשָּׁה.

 

עַל הַקִּירוֹת תְּמוּנוֹת צִיּוּר גַּם צִלּוּם.

עַל כֵּנִים שׁוֹנִים, פְּסָלִים גַּם פִּסְלוֹנִים.

 

רֹב זוּגוֹת הָעֵינַיִם

אֵינָן מְמֻקָּדוֹת בְּרֹב יְצִירוֹת הָאָמָּנוּת

אֵינָן בּוֹחֲנוֹת אוֹתָן,

אוּלַי, רַק אוּלַי,

אֵינָן מַבְחִינוֹת בָּהֶן,

אֲפִלּו.

 

רֹב הַזְּמַן,

מֵהַפִּיּוֹת שֶׁל צְמָדִים, שְׁלִישִׁיּוֹת אוֹ רְבִיעִיּוֹת

הַרְבֵּה מִלִּים נִשְׁמָעוֹת,

לָרֹב,

לֹא רַק,

גַּם לֹא בְּעִקָּר,

עַל יְצִירוֹת הָאָמָּנוּת.

 

בְּעֵת לְחִיצַת הַיָּד

לְשָׁלוֹם

מִסְפָּר הַמִּלִים מוּעַט יוֹתֵר,

"אֵיזֶה יֹפִי"

"יָפֶה, יָפֶה מְאֹד"

"מְאֹד מְיֻחָד"

"מַמָּשׁ מְקוֹרִי"

 

בַּסִּכּוּם,

גַּם הַגִּוּוּן מִצְטַמְצֵם,

"תּוֹדָה, תּוֹדָה שֶׁבָּאתָ"

"תּוֹדָה שֶׁהִזְמַנְתָּ"

"לְהִתְרָאוֹת".

 

עַל הַקִּירוֹת

תְּמוּנוֹת צִיּוּר גַּם צִלּוּם

עַל כֵּנִים שׁוֹנִים

פְּסָלִים גַּם פִּסְלוֹנִים

 

בית הכנסת בעיר חניה בכרתים

נכתב על ידי: איתן קלינסקי

בשבוע , שביקרתי בעיר חניה בכרתים , הרשימה אותי במיוחד דמותו של ד"ר ניקולאס סטוורולקיס , שבין שפע עיסוקיו הוא נוטל על עצמו בהתנדבות מלאה לנהל את בית הכנסת "חפץ חיים" בשכונה העתיקה של העיר. הוא עושה את הכל בדרכו הוא . בנועם הליכות הוא עושה את הבלתי יאומן להחזיק את המבנה , לנהל גחלת יהודית לוחשת חיה ונושמת .

זו קהילה שקשה לה לאסוף מנין לתפילה . בנטל העשיה נעזר ד"ר ניקולאס סטוורולקיס בידידים נוצרים , שחלקם הם מבאיו הקבועים של בית הכנסת וחברים במוסדותיו. כך מתאפשר לכל יהודי, שמגיע לעיר התירותית בכרתים , לזַכות עצמו בתפילה בבית תפילה במיוחד בימי ששי , בשבתות ובחגים .

מ-77.000 יהודי יוון ערב מלחמת העולם השניה נותרו היום כאלפיים ובעירה חניה , בה ביקרתי, לא נותר אף לא יהודי אחד אחרי מלחמת העולם השניה. מתי מעט יהודים החיים היום בעיר הגיעו אליה אחרי מלחמת העולם השניה . הם הגיעו למקום שנפגע אנושות בהפצצות של חיל האויר הגרמני ומצאו את בית הכנסת "עץ חיים" , שכמעט כולו חרב .

קשה שלא להתרגש מהנכונות של קומץ זעיר של יהודים , שלקחו על עצמם לשחזר את מבנה בית הכנסת , כפי שהיה מאז המאה ה-17 ולשקמו . וזאת גם בסיוע של חברי קהילה יוונים , שאינם יהודים ונוטלים חלק בכל הפעולות התרבותיות כולל מועדי תפילה.  בכל העשיה הזו מורגשת ידו של ד"ר ניקולאס סטוורולקיס וידידו ,יווני נוצרי, המדבר עברית יחסית קולחת , שניתן להחמיא לה , גם אם פה ושם הוא שוגה.

זו היתה עבורי חוויה קשה לעמוד בבית הכנסת בחניה ולהתפלל עם כעשרים איש , נשים וגברים יחד , חלקם יהודים וחלקם נוצרים , ולדעת שבמקום הזה לפני 69 שנים רוכזו כל יהודי חניה על ידי הגסטאפו . על אותם ספסלים ישבו 260 יהודים – קהילה שלמה על זקניה , גבריה , נשותיה וטפה – ונשאו תפילה אחרונה , צעקו "שמע ישראל " לפני שיצאו לעיר הנמל הרליקיון , ושם הועלו על אוניה בדרכם לפיראוס עם עוד שש מאות שבויי מלחמה . מפיראוס  היו אמורים להמשיך למחנה הריכוז באושוויץ .אבל בנסיבות שלא ברורות דיין עד היום , האוניה טבעה ואיתה ירדה למצולות-ים כל יהדות חניה עד אחרון בניה .

היום עמוסות ידיו של ד"ר ניקולאס סטוורולקיס עבודה אחרי שני אירועים כואבים של הצתה , שאירעו  בבית הכנסת . וזאת לאחר שהספיק לנשום מעט אויר משיקום הנזקים שאירעו ברעידת האדמה ב-1994.

אני שנכנסתי למקום מספר חודשים אחרי ההצתה השניה , חשתי הערכה רבה ל"פצצת" האנרגיה  של ד"ר ניקולאס , שאינו אדם צעיר, שמצא את הכוח והמשאבים בקהילה כה קטנה להחזיר הכל למקומו , כאילו לא היה הכל חרוך ושרוף לפני מספר חודשים . היה זה מרגש להיכנס לבנין שכולו אומר הוד , בנין החובק בחובו היסטוריה יהודית כואבת ודומעת.

 

איתן קלינסקי

 

חגי עמיר אינו מתחרט

נכתב על ידי: אליקים העצני

 

חגי עמיר מצוטט בעיתון זה כמי שערב שחרורו מהכלא אמר "אני לא מצטער ולא מתחרט על דבר". ועורך דינו הוסיף: "חגי חושב שהפעולות היו נכונות לזמנן".

 

המלה המכובסת "פעולות" דומה לשגרת הלשון הערבית הקוראת לשפיכות דמים טרוריסטית – "עמליה"(פעולה) . אוי להן ל"פעולות" האלה !

 

נכדתו של ראש הממשלה שנרצח, נועה רוטמן, השיבה בזעקה: "שורף לחיות על האדמה הזאת שאני כל כך אוהבת… על המקום הזה אני לא יכולה לוותר, גם כשזה כואב עד מחנק." והבת, דליה רבין , אמרה: "מי שצריכים לדון במקרה הזה הם החברה והמנהיגות הישראלית".

 

הואיל וכך, ראוי שעוד מישהו "האוהב את האדמה הזאת", אבל שייך לקוטב הנגדי בחברה הישראלית, יקום ויאמר בקול גדול: ליבנו אתכם, בני משפחת רבין, כי הנרצח היה ראש הממשלה של כולנו. ונוכח ההתבטאות הפוגענית והדוחה שצוטטה מפי האסיר המשתחרר, שומה היום דווקא על הימין להוקיע את עזות המצח של מי שמשמיע דברי תמיכה במעשה הדמים המזעזע ההוא.

 

אכן, היתה במחנה הלאומי התנגדות נואשת לתכנית אוסלו ובשוליה ביטויים קשים, כמקובל בכל דמוקרטיה במקרים קיצוניים ביותר, ותכנית אוסלו היתה כזאת. בל נשכח, שהיא היתה עתידה לעלות בחייהם של כ- 1500 ישראלים יהודים ואלפי ערבים. עם כל זאת, לא היתה כל הצדקה לייחס למיליוני הישראלים שהתנגדו לאוסלו הזדהות או הבנה כלשהיא לרצח הנורא, שגם לכוחות הביטחון בא כהפתעה גמורה, והיום אנחנו יודעים ששום גוף מאורגן לא עמד מאחוריו. חטא כבד חטא השמאל גם לעצמו,  בלכתו אחרי הדמגוגים שניסו לקרוע את החברה הישראלית לגזרים על רקע שפיכת דמו של יצחק רבין, זכרונו לברכה: בעוד רוממות הדמוקרטיה בגרונם, הם ביקשו להשתיק את חופש הביטוי, נשמת אפה.

 

תושבים בהתנחלות שבי שומרון הסתייגו מן "האורח" חגי עמיר, נוכח מה שצוטט מפיו. הם סרבו להיות סטטיסטים "בחגיגה" הזאת. ייאמר כאן מתוך וודאות מלאה, שבכך הם ביטאו את הרגשות  הרווחות ברובו ככולו של ציבור המתנחלים, ומחנה הימין בכלל. כאבה של משפחת רבין הוא גם כאבם.

 

דבר רצח רבין נודע לאשתי ולי כאשר שהינו בחופשה באיטליה. המומים ואחוזי הרגשת אסון ביטלנו את תכניותינו וחזרנו מיד ארצה. אולם כאן לא מצאנו, לתדהמתנו, עם מאוחד כגוף אחד באבלו ובשאט נפשו מן המעשה, כי אם שליחת אצבע מאשימה על ידי מחצית העם למחציתו השנייה. 17 שנים אחרי, לאחר שהזמן ריפא במקצת את הפצע שנפער ברקמת החברה הישראלית, בל ניתן לפעור אותו מחדש.

 

בנאומו בכנסת ביום 6.10.95, ובנאום קודם על ירושלים, דיבר רבין על ישות פלסטינית עצמאית "שהיא פחות ממדינה", על גבול ביטחון בבקעת הירדן, על גושי התיישבות ועל "ירושלים שלמה ומאוחדת (ש) שהיתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל בריבונות ישראלית" . בפגישה עם מתנחלים בבית הממשל הצבאי בחברון הסביר רבין, שלפי מושגיו בקעת הירדן משתרעת ברוחבה על כ-20 ק"מ  מהירדן מערבה. על הערתי, שאם כן גם מקום כמו אלון מורה יהיה כלול, הוא השיב "שאינו נבהל" מכך.

 

בהשוואה לנאום בר-אילן של נתניהו ("שתי מדינות לשני עמים") עמדתו של רבין,חודש לפני הרצח, היתה ימינה מעמדת  ראש הליכוד היום.

 

אם יש מישהו בחברה הישראלית שלא די לו  בצו הקטגורי "לא תרצח", יהרהר נא נוכח הדברים האלה,  לא רק בכאב ובעוול הנורא, כי אם גם – כמה חסר שחר הוא הרצח הפוליטי!

 

ולנועה רוטמן שקראה "זה הבית שלי, השפה שלי, הארץ שלי" ייאמר, שגם העם – ימין ושמאל – איתה.

 

אליקים העצני

חופשי ומאושר ?

 נכתב על ידי:   ציפי  לידר

 

בשולי  הכותרות:  איפה  ואיפה?  לא  בשב"ס  *  נערים, שאו-טו-טו  מתגייסים,  חסרי  אחריות  קרימינלית? *  וגם רתיעה  דרך  הכיס  *  מיהו  הפרייאר  האמיתי?  *  טקס  זיכרון  פוליטי *  די  לאשליות  השלום  *  עונש  מוות  לחגי  עמיר?  פופוליזם  זול.  על  כל  אלה  ברשימה  שלפניכם.

 

                                         ***

 

לא  אפלייה

 

  דומני כי גם אם משה קצב היה נשיא לשעבר, איש מורם מעם, מותר לו ליהנות מהסעיף 'חופשה מיוחדת' הקיים בחוק לגבי כל אסיר. העובדה שהיה האזרח מספר אחת במדינה, אינה אומרת שצריך להחמיר איתו יותר מאשר עם אסירים אחרים ולשלול ממנו זכויות לגיטימיות כאשר הוא עומד בקריטריונים המשפטיים.

  לאור קיומו של סעיף זה, תמוהה הטענה ההפוכה, כי שחרורו של קצב לחתונת בנו היא בגלל מעמדו, ומהווה אפלייה מובהקת כלפי אסירים אחרים. אין ספק שאפלייה מדומה זו, חסרת השחר, היא כל כולה פרי יצירת התקשורת, משום שמדובר באסיר המפורסם ביותר במדינה. רייטינג כבר אמרנו?

 

אחריות  קרימינלית

 

  רק סמלי הדבר שהרצח של גדי ויכמן בבאר שבע בידי נערים, כמו הרצח ברחובות, בוצע אחרי העונש הקל, העומד על 8 שנות מאסר בלבד, שקיבל רוצחו הקטין של פיליפ גלר בבית המשפט המחוזי בעיר.

   דומני כי ריבוי מקרי הרצח בידי קטינים מחייב שינוי חקיקה. יש להטיל עליהם מאסר עולם, בדומה לרוצחים בוגרים, תוך חשיפת זהותם המלאה. רק כך העונש ישקף את חומרת הפשע שאין לו תקנה, וירתיע רוצחים פוטנציאליים אחרים בקרב הנוער. ההתחשבות בגילם הצעיר, כאילו מדובר באנשים חסרי תודעת אחריות, היא חסרת שחר. משום מה המחוקק והשופטים שוכחים, שמדובר בנערים שאו-טו-טו מקבלים רשיון נהיגה (בגיל 16) ומתגייסים לצה"ל. אז מדוע רק בתחום הקרימינלי הם אינם בוגרים דיים כדי לקבל אחריות אישית למעשיהם?

 

הרתעה  דרך  הכיס

 

  אין ספק, כי מעֵבר לפיצוי האישי, הסכום חסר התקדים בסך 1.6 מיליון שקל שישלם ארז אפרתי לקורבנו, הצעירה שתקף בנמל תל אביב, ירתיע אחרים מלבצע את זממם בנשים. זאת במיוחד, כפי שהוּכח לא  אחת, שהרתיעה מדברת דרך הכיס.

  המסר שהפיצוי יעביר לציבור, הוא שגוף האישה איננו חפץ, ולא שדה הפקר, למי שרואים את עצמם לבעלי המין החזק. מסר זה חשוב במיוחד לאור העובדה, שביצוע מעשים מגונים בנשים הפך למרבה הצער לחזון נפרץ, בפרט בעידן המתירני והפריצוּת האינטרנטית.

 

מי  הפרייאר?

 

  מאהל הפרייארים, אכן. אולם האם אין כאן טעות בכתובת? מי כאן הפרייאר  – החילוני לכאורה, או החרדי המבקש להתגייס, אך צה"ל, כפי שקורה במקומות עבודה רבים, דוחה אותו? והרי רק לאחרונה, כפי שפורסם, הצבא לא קיבל לגיוס מאה חרדים.

  ובכלל, האם אין כאן, בדומה למחאה החברתית, מחאה פוליטית? שהרי שימו לב מי ומי במתייצבים בשורה הראשונה: האלופים מאיר דגן ושאול מופז, הלוטשים עיניהם לפוליטיקה, כמשל. כן, ולא שכחנו את אלדד יניב השמאלני, מאדריכלי המחאה. ובכלל, 'פרייארים' יקרים, האם לא ראוי שתטפלו בראש ובראשונה במשתמטים במחנה שלכם, ששיעורם גבוה ביותר? היכן הצדק?

  ועוד לא אמרנו מילה על מאות ארגוני החסד החרדיים, המסייעים לקהל הרחב, ללא הבדל דת, גזע ומין. האם לא מדובר בשירות אזרחי מובהק?

 

כרטיס  ביקור  פוליטי

 

  נכון עשה גלי צה"ל שלא שידר השנה את טקס הזיכרון המסורתי 'שרים בכיכר' לחללי צה"ל בהנחייתו של יאיר לפיד.

  עם כל הכבוד, גם אם הטקס אינו מוגדר פוליטי, הרי עצם הנחייתו בהתנדבות בידי פוליטיקאי מהווה הכרזה פוליטית. זהו מפגן נוכחוּת של דמות פוליטית בפני הציבור, שנועד לקנות אהדה ציבורית ולצבור נקודות בדעת הקהל, ובכך להגדיל את מספר המנדטים למפלגתו. וכידוע, מפגן אחד שווה יותר מאלף מילים.

  'לא פרסמת – לא עשית' כבר אמרנו?

 

די  לאשליות

 

  מי שסבור שאילו ציפי לבני הייתה יושבת בממשלת נתניהו, היא הייתה מקדמת את תהליך השלום, שוגה באשליות. עובדה, גם כאשר היא כיהנה כראש ממשלה, היא לא קידמה שום מהלך מדיני.

  יתר על כן לא סוד הוא, שאהוד ברק ואהוד אולמרט, בהיותם ראשי ממשלה, הציעו ויתורים מרחיקי לכת לרשות הפלשתינית, אולם הללו נפלו על אוזניים ערלות ונתקלו בדחייתה המוחלטת של הרשות, מה שמוכיח שפניה לא לשלום. מבחינה זאת אבו מאזן אינו שונה מקודמו, יאסר ערפאת, ומדובר אפוא באותה גברת, רק בשינוי אדרת מערבית.

 

פופוליזם  זול

 

  מה לא עושים ח"כים כדי לזכות בפיסת רייטינג, בפופוליזם זול? ודאי במה שהיה נראה כעונת בחירות לוהטת. הם מוכנים אפילו במחי פֶּה להקים בית משפט שדה, ולגזור על חגי עמיר… עונש מוות (אתם קוראים נכון).

  מבלי להתעלם מחומרת מעשהו, עמיר נידון ל16 שנות מאסר (כפול מרוצחו של הנער פיליפ גלר), על סיוע בלבד ברצח ראש ממשלה, וריצה אותן במלואן. נכון שהוא לא הביע חרטה. אולם האם כבר גזרו עונש מוות על המחבלים רוצחי חמשת בני משפחת פוגל (שדמם  סמוּק לא פחות), שסימנו 'וי' על הטבח, כמו על טירוריסטים כבדים שאחראים לרציחתם של עשרות אנשים חפים מפשע? איפה הפרופורציות?

  אין ספק שהשם עמיר מצטלם טוב וצובר נקודות בדעת הקהל לכל מוקיעיו. אולם הקלוּת הבלתי נסבלת של ההתבטאויות הפופוליסטיות והבלתי רציונליות של הח"כים תחת כל מיקרופון רענן רק גורמת להתבזותם. די לפופוליזם!

 

פסוקו: ממשלת אחדות מופז- נתניהו:  צעד  קדימה.

 

הבהרה:  המדור  בשולי  הכותרות  הוא  מדור  קליל המגיב  בקצרה  לידיעות חדשותיות  מרכזיות או שוליות (ומכאן שמו). המדור מביע  דעה  אישית,  ואינו בא להחליף את התחקיר העיתונאי האובייקטיבי.

רדוף

\

התמונה באדיבותו של מנחם רוט

נכתב על ידי: אלכס לוין

"רדוף"  הינו סרט המנסה להעביר בצורה חווייתית  תקיפה מינית שאותה עובר נער חרדי בפנימייה  חרדית  שבירושלים.

הסרט מוביל אותנו שלב אחרי שלב בחיי ילד חרדי  מאז היותו ילד קטן ועד לתקיפה המינית אותה הוא עובר בשעות הלילה בפנימייה החרדית , הסרט מוביל אותנו בשבילי נפשו הפגועה של אותו ילד שנאנס על ידי פדופיל חרדי ועכשיו אותו פדופיל המתגורר  באחת השכונות החרדיות  ממשיך לחיות את חיו כחרדי, מלמד, בעל משפחה, וכמובן רב. כיצד אותו אנס פדופיל  מובל על ידי הנפגע ,הילד שבגר להודות במעשה  הנורא אותו עשה.

הסרט אשר הינו סרט תעודה , נוצר ובוים על ידי הנפגע עצמו אשר עבר את החוויה המזעזעת הזאת בשם מנחם רוט. הבימאי של הסרט מנחם רוט  אשר מגלם את דמותו בסרט במשחק משכנע ומדהים מצליח להעביר לצופים את חווית האונס האכזרי שעבר וכן את ההוויה של העולם החרדי אשר אינו מואשם בסרט בכול דבר כלל ועיקר אלה מדגיש את המעשה הפדופילי שבוצע בו עצמו, כיצד הוא מתמודד עם החוויה הקשה של  אונס שהוא עובר כנער צעיר בפנימייה חרדית ,מפיק הסרט רן עופר הצליח ליצור אפקטים חזותיים מדהימים ולשלב יחד עם הבימאי מנחם רוט דרמה תיעודית יוצאת מן הכלל. יש לציין כי מפיק הסרט הפיק  את מיני הסדרה על החרדים בשם " צולם ביום  חול" .

הסרט מומלץ לצפייה , חווית מעניינת , מעמיקה, מרגשת ומעבירה את המסר בצורה ברורה.

 

להלן הקישור  למבט חטוף על הסרט

http://www.youtube.com/watch?v=UKNNqde0iQc&feature=player_embedded

הפסל והאומן לאוניד אוקון

נכתב על ידי:אלכס לוין

 

לאוניד אוקון עלה למדינת ישראל בשנת  1989 לפני עלייתו לארץ לאוניד אוקון פעל ויצר במשך שנים רבות בברית המועצות ובמדינות מזרח אירופה. לאוניד נולד בברויסק שבבלורוסיה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, תחת הכיבוש הנאצי את בלורוס . לאוניד יוצר ומפסל  במשך שנים רבות , את התערוכות הראשונות הציג כבר בשנת 1955 בתערוכה הבין לאומית בניו יורק, הוא הציג שם כאומן נבחר של ברית המועצות את יצירותיו. בשנת 1958 לאוניד סיים את לימודיו באקדמיה לאומנות על שם "מוכינה" בסנט פטרבורג , אחת האקדמיות המפורסמות בעולם לאומנות. כעבור זמן מה לאוניד התחיל ללמד בעיר בברוייסק שבבלורוס אומנות. לאוניד לימד במגוון נושאים את מקצועות האומנות אך במקביל המשיך ליצור והציג את עבודותיו בכול רחבי האימפריה של ברית המועצות לשעבר, יצירותיו הוצגו במיטב המוזיאונים ,בכול ערי הבירה של המדינות השונות שהרכיבו אז את ברית המועצות. בשנת 1974 מתמנה לאוניד למרצה מן המניין באוניברסיטה הפדגוגית של וויטבסק שבבלורוס. שם הוא מלמד בפקולטה להוראת אומנויות.

עם עלייתו לישראל בשנת 1998 מתחיל ללמד אומנות במספר בתי ספר תיכוניים ויסודיים. בשנת 1995 מקבל לאוניד בישראל את הפרס הראשון שלו מידי שר החינוך מר אמנון רובינשטיין באופן אישי ומעל במת הכבוד ,לאוניד מקבל את אות "מורה לחיים". השר אמנון רובינשטיין מעניק לו את הפרס בטכס רב רושם ,פרס כגון זה לאוניד מקבל זמן קצר לפני עלייתו לישראל משר החינוך של ברית המועצות, פרס בשם " פרס המורה המצטיין של כל מורי ברית המועצות" . פרס זה מצטרף ל14 מדליות הזהב , ל 8 מדליות הכסף ל 3 מדליות ארד  כול זה קיבל לאוניד על הישגיו האומנותיים במשך השנים, בשנת 1978 לאוניד מקבל את מדליית הזהב על הישגיו האומנותיים ,מדלייה המוענקת לו בפראג שבצ'כיה, לזה יש להוסיף שארבע פעמים שונות לאוניד מקבל בברית המועצות את פרס ההצטיינות בתחום היצירה האומנותית. כל מי שמבקר בביתו הצנוע רואה את שלל המדליות והתעודות על קירות חדר עבודתו ,לראות ולא להאמין.

מאז עלייתו לישראל לאוניד מציג את עבודותיו בכול רחבי ישראל, בעשרות תערוכות, כמעט בכול ערי ישראל הוצגו עבודותיו המופלאות . יצירותיו  אף מגיעות למדינות אחרות ומוצגות שם במוזיאונים שונים כגון בגרמנייה, בצרפת, ואפילו בדרום אפריקה ועוד. לאוניד הציג את עבודותיו במדינות רבות, צר העיתון להכיל את כל הרשימה אך רק בכדי לסוור את העין נציין רק את מקצתן, יצירותיו הוצגו ב קנדה  בשנת ;1967, ביפן בשנת 1972, בסאול שבקוראה בשנת 1972, בהנוי שבוייטנאם בשנת 1973, בפריז שבצרפת בשנת1974, בפולין בעיר הבירה וורשא בשנת 1975, בהלסינקי שבפינלנד, בשנת 1975, בברלין שבגרמניה בשנת 1977, בצ’כוסלובקיה מספר רב של פעמים, כך אפשר למנות עוד ועוד מדינות על כל פני הגלובוס. במדינת ישראל הציג לאוניד במרבית ערי ישראל אך יש לציין באופן מיוחד את השתתפותו הקבועה בתערוכות הבין לאומיות ליודאיקה שמתקיימות בבנייני האומה שבירושלים מידי שנה.

לאוניד הכשיר אלפי תלמידים שהפכו במשך הזמן לחסידיו, לאוניד מוריש לנו מורשת של יצירת אומנותית אדירה, על לאוניד נכתבו בכול רחבי העולם במשך השנים עשרות מאמרים ופרסומים עיתונאיים כולל במדינת ישראל. לאוניד הפך את בייתו למיני מוזיאון ליצירותיו, למעוניינים ליצור איתו קשר אנו נפרסם כאן לטובת הציבור את מספר הטלפון הנייד שלו 0544943868. וכן את כתובת האתר של האומן לאוניד אוקון  http://heb.woodart-leon.com/

פוטש נגד המלחמה

 

נכתב על ידי: אורי אבנרי

גנרלים וראשי המשטרה החשאית חוברים יחד כדי לתקוף את הפוליטיקאים.

 

בארצות מסוימות הם אוסרים את הנשיא, משתלטים על תחנות הטלוויזיה ומבטלים את החוקה. אחר-כך הם מפרסמים "הודעה מס' 1", ובה הם מבטיחים דמוקרטיה, בחירות וכו'.

בארצות אחרות הם פועלים יותר בסתר. הם מודיעים למנהיגים הנבחרים שאם אינם משנים את מדיניותם, הקצינים יפנו אל הציבור ויגרמו לסילוקם.

 

לקצינים כאלה קוראים "חונטה", מילה ספרדית שפירושה "מועצה" ושבה השתמשו בדרום-אמריקה מוכת-ההפיכות. למרידה שלהם קוראים "פוטש", מילה גרמנית-שווייצית שפירושה מכה פתאומית. (כן, גם לשווייצים היו מרידות לפני כ-170 שנה.)

 

הדבר המשותף כמעט לכל ההפיכות מסוג זה הוא שמחולליהן משתמשים בדמגוגיה מלחמתית. מאשימים את הפוליטיקאים בהאשמות שונות כמו בתבוסתנות מול האויב, בהפקרת הכבוד הלאומי, וכיוצא באלה.

 

לא אצלנו. במדינה שלנו יש עכשיו התקוממות מילולית נגד הפוליטיקאים הנבחרים מצד קבוצה גדולה של אלופים, ראשי מוסד וראשי שב"כ לשעבר. כולם מגנים את כוונת הממשלה לפתוח במלחמה נגד איראן, ואחדים מהם מגנים גם את כוונת הממשלה למנוע כל משא-ומתן לשלום עם הפלסטינים. גנרלים נגד מלחמה.

 

רק בישראל.

 

קשה להעלות על הדעת אדם המתאים פחות לתפקיד של מנהיג המרד מאשר מאיר דגן.

 

במשך שמונה שנים, תקופה ארוכה מזו של רוב קודמיו, עמד דגן בראש המוסד. איש לא האשים אותו אי-פעם בפציפיזם. בתקופת כהונתו, המוסד ביצע התנקשויות בחיי אנשים רבים, וביניהם מדענים איראניים. הוא היה בן-חסותו של אריאל שרון ותמך ביוזמות התוקפניות ביותר.

 

עכשיו, אחרי שנגמרה תקופת-כהונתו, דגן מתבטא במלים בוטות נגד הכנות הממשלה להתקפה על מתקני הגרעין באיראן. מבלי לנקוט בלשון המעטה אמר: "זהו הרעיון הטיפשי ביותר ששמעתי בחיי!"

 

השבוע בא ראש-השב"כ-לשעבר ועלה על ראש-המוסד-לשעבר. במשך שש שנים היה יובל דיסקין המנהיג השותק של השרות החשאי. ראשו המגולח נראה נכנס ויוצא מישיבות של ועדות חשאיות. הוא נחשב לאבי שיטת "החיסולים הממוקדים", והשרות שלו הואשם בשימוש נרחב בעינויים. איש לא האשים אותו מעולם בגישה רכה מדי כלפי הערבים.

 

דיסקין חשף עכשיו את דעתו האמיתית. הוא השתמש במקום הכי מוזר שאפשר – "שולחן" קבוע של גמלאים קשישים אחדים בבית-קפה בכפר-סבא. דווקא שם פתח את חרצובות לשונו.

 

לפי דיסקין – ומי מיטיב לדעת ממנו? – עומדים בראש המדינה שני פוליטיקאים בלתי-כשירים, המאמינים שהם "משיחים" והמנותקים מהמציאות. כוונתם לתקוף את איראן תביא עלינו אסון. לא בלבד שההתקפה לא תמנע את יצור הפצצה הגרעינית האיראנית, אלא להיפך – היא תזרז אותה, והפעם בתמיכת העולם.

 

דיסקין הרחיק לכת מדגן. הוא קבע שנתניהו הוא הגורם היחיד להפסקת המשא-והמתן לשלום עם הפלסטינים. ישראל יכולה, לדעתו, לעשות שלום עם אבו-מאזן בכל עת. החמצת ההזדמנות היא מחדל היסטורי.

 

כראש השב"כ, דיסקין הוא המומחה הרשמי מס' אחד לעניינים פלסטיניים. השרות שלו אוסף את כל העובדות באמצעים כמו דו"חות של מרגלים, תוצאות של חקירות (עם ובלי עינויים), ידיעות המתקבלות ממכשירי-האזנה ועוד.

 

דיסקין גם לא השאיר מקום לספק. הוא אמר שהוא מכיר את נתניהו וברק מקרוב, אינו מאמין בהם ומשוכנע שאינם כשירים להנהיג את המדינה בעת משבר. לדבריו, הם מרמים את הציבור בכוונה. הוא לא שכח להזכיר שהם חיים בעושר מופלג בקיסריה (נתניהו) ובמגדלי אקירוב (ברק).

 

מי שחשב שאלה הם שני קולות בודדים, ושכל אנשי-הביטחון בעבר ובהווה יקומו עליהם, טעה. בזה אחר זה הם צוטטו בכלי-התקשורת כמי שמסכימים עם השניים בעניין המהותי, אם כי לא בסגנון דבריהם. אף לא אחד מהם אמר את ההיפך.

 

הרמטכ"ל המכהן וראשי המוסד והשב"כ הנוכחיים הדליפו שהם מסכימים עם השניים בעניין איראן. כמעט כל קודמיהם בתפקידים אלה, ובכלל זה רוב הרמטכ"לים האחרונים, מסכימים גם הם. לפתע הסתבר שיש חזית אחידה של ראשי-הביטחון המנוסים נגד ההתקפה על איראן.

 

התקפת-הנגד לא איחרה לבוא. סוללת הפוליטיקאים וסוכניהם בתקשורת פתחה באש.

 

הם עשו מה שתמיד עושים במקומותינו: כשיש בעיה חמורה או טענות חמורות, לא מתמודדים עם העניין עצמו, אלא נתפסים לפרט שולי כלשהו ומתווכחים עליו בלי סוף וללא הרף.

 

כמעט איש לא ניסה להפריך את טענות אנשי-הביטחון, לא ביחס להתקפה על איראן ולא בעניין הפלסטיני. ההתקפה הייתה על אישיות הדוברים וסגנונם.

 

מי הם בכלל, דגן ודיסקין? נאמר שמפני שלא האריכו את תקופת-השירות שלהם הם מושפלים ומרי-נפש, מכאן שהתגובה לתסכול האישי שלהם היא נקמה.

 

ובכלל, אם הם לא מאמינים בראש-הממשלה, מדוע לא קמו והתפטרו כשעוד היו בתפקיד? מדוע שתקו עד עכשיו? אם זה עניין של חיים ומוות, למה חיכו?

 

ולחילופין, מדוע אינם ממשיכים לשתוק? איפה חוש האחריות שלהם? מדוע הם עוזרים לאויב? מדוע לא הסתפקו בהבעת דעתם בישיבות סגורות? או להיפך: מדוע דיבר דיסקין באיזה חוג מצ'וקמק ולא בפני קהל ראוי?

 

דיסקין, כך נאמר, אינו מבין בענייני איראן. זה לא היה בכלל בתחום-האחריות שלו. ואילו דגן אמנם מכיר את איראן, אבל מזווית-ראייה מצומצמת. רק נתניהו וברק יודעים את כל העובדות ואת מלוא קשת הסיכויים והסכנות.

 

למקורות ה"קרובים ללשכת ראש-הממשלה" יש גם הסבר אחר: דגן ודיסקין הם פשוט אנשים טיפשים.

 

אם מצרפים טענה זו לטענות של דגן ו/או דיסקין שנתניהו וברק אינם רציונאליים (ואולי לא כל-כך מאוזנים מבחינה נפשית) פירוש הדבר הוא שביטחוננו הלאומי תלוי בקבוצה של מנהיגים פוליטיים וצבאיים אי-רציונאליים ו/או טיפשים – ולא מהיום.

 

מחשבה מבהילה: אולי כל אלה צודקים במה שהם אומרים זה על זה?

 

האיש, שיועציו הביטחוניים טוענים שהוא חושב את עצמו למשיח, נחשף השבוע למבחן אישי גם בעקבות אירוע אחר.

 

אביו, בן-ציון נתניהו, נפטר בגיל 102, כשהוא עדיין במלוא כוחותיו הרוחניים. בלוויה הציבורית הספיד אותו בנו בנימין. כצפוי, הוא נשא נאום שכולו קיטש. הבן פנה אל גופת אביו בגוף שני ("אתה לימדת אותי", "אתה עיצבת אותי") – מנהג וולגארי שאני מתעב אותו במיוחד. הוא גם ניגב את דמעותיו לעיני המצלמה.

 

אין ספק שלאב הייתה השפעה גדולה על בנו. בן-ציון נתניהו היה פרופסור להיסטוריה, שכל חייו האינטלקטואליים התמקדו בנושא אחד ויחיד: האינקוויזיציה הספרדית, פרק טראומטי בהיסטוריה היהודית, שניתן להשוותו רק לשואה.

 

בן-ציון נתניהו היה בעל השקפת ימנית קיצונית, שהאמין באופן כפייתי שהיהודים צפויים להשמדה בכל רגע, ושאסור להם על כן לבטוח בגויים. (הוא בז למנחם בגין, שהיה בעיניו רכרוכי מדי.) גישה אינטלקטואלית זו התחזקה בעקבות טראומה אישית: נפילת בנו יוני במבצע אנטבה. יוני פיקד על המבצע והיה החייל היחידי שנהרג בו.

 

נראה שהערצת האב לבנו בנימין הייתה פחותה. הוא העיר פעם בפומבי שבנימין אינו מתאים להיות ראש-הממשלה, אך שהוא יכול להיות שר-חוץ טוב. זה נכון מאוד – אם רואים בשר-החוץ את איש-השיווק הראשי של המדינה.

 

הבית שבו גדל "ביבי" לא היה רווי אושר. בן-ציון היה אדם ממורמר. כהיסטוריון לא התקבל מעולם על-ידי המושבה האקדמית בירושלים, שדחתה את התיאוריות שלו מכל וכל. (תיאוריה לדוגמה: שה"אנוסים" לא נרדפו על-ידי האינקוויזיציה מפני שדבקו בחשאי ביהדותם, אלא מתוך אנטישמיות בלבד. זאת הייתה התקפה על אחד המיתוסים היהודיים היקרים ביותר: שהאנוסים נשארו נאמנים לדתם ונשרפו על קידוש השם.) כשלא הוענקה לו פרופסורה באוניברסיטה העברית, היגרה המשפחה לארצות-הברית, שם גדל בנימין ואימץ לעצמו את השם בנימין גיתאי. האב לא סלח למימסד הישראלי מעולם.

 

האגדה על ההיסטוריון הגדול העוסק בעבודת-הענק שלו היא שקבעה את המציאות בבית, תחילה בארצות-הברית ואחר-כך בירושלים. שלושת הבנים הסתובבו בבית על בהונות הרגליים כדי שלא להפריע לאדם הדגול. אסור היה להם לעשות רעש או להזמין ידידים.

 

כל אלה עיצבו את אופיו ואת תפיסתו של "ביבי" – האיום בהשמדה לאומית בכל רגע, הדוגמה של האב הלאומני-קיצוני, הצל של האח המוערך יותר ממנו. כאשר בנימין נתניהו מדבר עכשיו בלי סוף על "שואה שנייה" ועל תפקידו ההיסטוריה למנוע אותה, אין זה רק טכסיס להסחת הדעת מן הבעיה הפלסטינית או למען שרידותו הפוליטית. הוא באמת מאמין בזה. מחשבה מבהילה!

 

התמונה שמקבלת מזה חופפת את התמונה שצייר דיסקין: אדם המשועבד באופן כפייתי לסיוט "השואה השנייה", המנותק מן המציאות, הרוחש אי-אמון לכל הגויים, המנסה ללכת בעקבותיו של אב קיצוני ונוקשה. בסך הכול: אדם מסוכן מאוד בתפקיד של מנהיג לאומי בשעת משבר.

 

זה מבנה האישיות של האיש שלפי כל הסקרים עומד לנחול ניצחון אדיר בעוד ארבעה חודשים, בבחירות.

די , נמאס מהסחטנות המפלגתית

בעוד תופי הבחירות הולמים בקצב הולך וגובר,הנה כבר מתפזרת הכנסת, ,"הדיל של נתניהו עם החרדים" זועקת הכותרת ("ידיעות אחרונות" 4.5.12) וציפי לבני הזכירה לכולנו, בנאום התפטרותה מהכנסת, שהיא לא מונתה לראש הממשלה כי היא לא הייתה מוכנה לקבל את תנאי הסחיטה של המפלגות החרדיות, כנראה היא יודעת היטב מה היא מדברת,כי היא הייתה שם.אז מה עושים?יש הצעה לפתרון.

 

נכתב על ידי: גרשון אקשטיין,רעננה

בדמוקרטיות פרלמנטאריות ,כמו במדינתנו, נזקקת הממשלה שהיא הרשות המבצעת לתמיכת  הכנסת שהיא הרשות המחוקקת  כדי לפעול (זה מקור המושג "דמוקרטיה פרלמנטארית").

אם אחת מסיעות הכנסת  מהווה רוב, די בתמיכתה כדי להקים ממשלה ולאפשר את פעולתה (הממשלה עצמה מורכבת, רובה ככולה, מחברי אותה סיעת רוב). מצב זה נפוץ בדמוקרטיה פרלמנטארית בעלת מערכת דו מפלגתית.

בשל שיטה זו,זה המחיר שאנו הציבור נאלצים לשלם כל פעם מחדש,עבור הסחטנות של המפלגות הסקטוריאליות והקטנות, וגם עבור האגו של הפוליטיקאים עצמם כמו, שר בלי תיק אמנם לא מחזיק משרד, עם מנכ"ל ועובדים, אבל הוא כן מחזיק עוזרים, לשכה ויועצים. השאלה הגדולה היא בעצם למה צריך שר בלי תיק, ומה הוא עושה?  ולמה למשל צריך שר נוסף במשרד האוצר בעבר ובמשרד החינוך היום ? (של ש"ס כמובן)

 

 והפעם ,בעוד תופי הבחירות הולמים בקצב הולך וגובר,הנה כבר מתפזרת הכנסת, ,"הדיל של נתניהו עם החרדים" זועקת הכותרת ("ידיעות אחרונות" 4.5.12) וציפי לבני הזכירה לכולנו, בנאום התפטרותה מהכנסת, שהיא לא מונתה לראש הממשלה כי היא לא הייתה מוכנה לקבל את תנאי הסחיטה של המפלגות החרדיות, כנראה היא יודעת היטב מה היא מדברת,כי היא הייתה שם.

כלומר,אם היא לא נענתה לחרדים,אזי  מישהו אחר נתן להם את מבוקשם ושילם להם יותר,אחרת לא הייתה מכוננת ממשלה.

היום כבר ידוע,כי פורסם כי אלי ישי  מש"ס קיבל מציפי לבני הבטחה למיליארד שקל,אבל ביבי הבטיח לו גם את משרד הפנים,את משרד השיכון וגם את מינהל מקרקעי ישראל,ואם יתעקש יקבל עוד והרבה יותר.וכזכור עם מי כוננה ממשלה.כלומר מי שמשלם יותר מקבל תמיכה להקמת הממשלה וכינונה לרבות שימורה והחזקתה.

 

הציבור לא יודע וגם לא מודע למה שמסכמים בעת המשא ומתן הקואליציוני  להרכבת הממשלה, אך ללא ספק  הוא צריך לדעת עוד לפני הבחירות,כי אלה כספי ציבור. דהיינו כספים שלנו.

 

מצב זה לכל הדעות צריך להפסק,לכן אציע, שיתוקן החוק ,שבצד המצע המפלגתי שעליה להגיש ולפרסם, תחויב כל מפלגה,להגיש את דרישותיה הכלכליות ואחרות כמו,דרישה לתיקים בממשלה לועדת הבחירות המרכזית וזאת כחודש לפני היום הבוחר, והן תפורסמנה ברבים. הבוחר ייתן דעתו במסגרת שיקוליו. במי לבחור, ובמי לא,גם לאור דרישות אלו..

 

דבר נוסף, לאחר פרסום דרשותיהם, יקשה על המפלגות הסוחטות,לבוא ולהגדיל את דרישותיהם, כי הרי זה כבר פורסם.

 

נכון,קשה ליישם זאת,אך כך מתחילים ,הדרך עוד ארוכה ורצופת מכשולים.

 

גרשון אקשטיין,רעננה

 

מופעל באמצעות - WordPress | התחבר | פוסטים (RSS) | תגובות (RSS) | עיצוב תבנית - wpdesigner | תרגום והסבה לעברית - מאסטרגייט |