אבירי חופש הביטוי

נכתב על ידי: אהרון רול

לכאורה אין פשוט וברי מכך – הדמוקרטיה הישראלית שייכת לכולנו, שמאל, ימין, דתיים, חילונים, גברים נשים, ערבים ויהודים וכן הלאה. מאחר ושומרי הסף של הדמוקרטיה הינה התקשורת הרי היא כשייכת ואמורה לייצג את כלל מגווני הדעות בקרבנו בנאמנות, הוגנות ואיזון.

לכאורה אין פשוט וברי מכך – הדמוקרטיה הישראלית שייכת לכולנו, שמאל, ימין, דתיים, חילונים, גברים נשים, ערבים ויהודים וכן הלאה.  מאחר ושומרי הסף של הדמוקרטיה הינה התקשורת הרי היא כשייכת ואמורה לייצג את כלל מגווני הדעות בקרבנו בנאמנות, הוגנות ואיזון.

 

אלא שעובדתית התקשורת הינה שופרם של סקטורים זניחים בלבד מתוך הציבור דהיינו, סמלה המובהק ביותר לכאורה של הדמוקרטיה הישראלית אינו דמוקרטי, מוטה אג'נדתית ואינן מייצג העם.  והיוצא מכל אלו הוא כי הדמוקרטיה הישראלית, למצער מהפן התקשורתי וחופש הביטוי, הינה מקרטעת, פיסחת, נכה.

אין לקבל ביטוי ערמומי וניבזי, מאחז העינים כגון: "חופש הביטוי" במדה וחדשות ופרשנויות נערכות תוך הפרה בוטה של החובה באיזון והוגנות של השופר הדמוקרטי הממלכתי.  עלינו להפנים כי התקשורת הישראלית אינה "שלנו" כולנו אלא הינה תקשורת נישתית, כמוה כמפלגה פוליטית נוספת המתעלקת על צווארנו, מכניסה ידה לכיסינו, מפשפשת במוחנו ומאחזת עינינו.  אנו מתועלים לעבר מטרות נוגדות קיומנו ורובנו אינו אף חש בכך.

 

למה הדבר דומה, האם היינו מוכנים לעמוד בפני בית המשפט באשמה כלשהי כאשר אך הקטגור (התובע) נוכח באולם ונושא דברו באשמתנו לפני בית המשפט בעוד הסנגור  אינו מורשה להופיע וטיעונינו אסורים בהשמעה על ידי בית המשפט (הערה: מניעת שקיפות ציבורית במשפט כמוה כנטילת סנגוריה מהנאשם – ראה משפט הנשיא לשעבר קצב אשר היווה המקבילה לתליתו השרירותית בכיכר העיר – וזאת ללא קשר לאשמתו או חפותו).  או לחילופין, כפי הנוהג הדרקוני לשעבר ברוסיה הסובייטית אשר בה הסנגור היה איש הממסד אשר ברגיל  תמך בהאשמות התובע-מטעם אודות אשמתו של הנאשם אשר עליו הובא "להגן".  ובכן, האם היינו מסכימים לכך?  האם אי מי היה מסכים לכך?  האם קיימת מדינה דמוקרטית בחלד אשר בה היה מקובל ורווח נוהג טוטליטרי זה?

לצדקנים בנינו נאמר כבר כעת, אכן כן, במדינת ישראל רווח המנהג בו אין הסנגור מורשה לדבר דיברי הגנה עבור "הנאשם".  וה-ראיה, הינה התקשורת הישראלית.  כ-  90% (הערכה זהירה) מעיתוני וערוצי המדיה הממוסדים הינם ערוצי שמאל, השייכים לשמאל או בעלי אוריינטצית שמאל, חלקם קיצוני ומיעוטם מתון.  אין הצופה או הקורא זקוק להדרכה מיוחדת להבין  כי הינו צופה או קורא בהצגה חד צדדית הבאה לנקוט גישה פוליטית לעומתית כנגד שנואי נפשה של אותה תקשורת.

 

עיון חטוף בנעשה לפנינו מגלה בנקל כי אמצעי התקשורת מביאים זווית ראיה חד צדדית, חד אג'נדתית, נכלולית לעיני הצופה בעודם מונעים (מהסנגורים) מבעלי הדעה האחרת כל פתחון פה.

 

במקומותינו קיים נוהג ניפסד מונים רבים.  לא רק שהמובא לצופה / קורא הינו חד צדדי ולכן מטבעו שיקרי לחלוטין אלא שידיעות אשר אינן עולות בקנה אחד עם קו האג'נדה של אמצעי התקשורת נעלמות כליל. היו כלא היה.

ומכאן, מדוע אנו מתעתעים מוחותינו?  המתואר לעיל אינו "חופש הביטוי" כהילכתו באשר חופש הביטוי בחברה דומוקרטית מוענק לכל מכל כל באורח שווה ובאין אונס.  חופש דיבור חלקי, לקבוצה מסוימת נוהג כידוע במשטרים טוטליטרים אשר בכוונת מכוון חוסמים את חופש הביטוי מפני מגזרים לא רצויים לטעמם.

 

היכן אנו הכרנו ומכירים תופעת ממסד תקשורתי המייצג מיעוט בלבד?  פשיטה.  במשטר הבולשביקי הרודני, הטוטליטרי-הפשיסטי היוותה המפלגה השלטת הקומוניסטית אך כ- 5% מכלל האוכלוסינ הרוסית אך חופש הביטוי של אותה קבוצה היה אבסולוטי בעוד חופש הביטוי לשאר לא היה קיים (ראה ערך "פראבדה").

 

במשטר הטוטליטרי הפשיסטי הנאצי היוותה המפלגה הנאצית אף היא כ- 5% מכלל האוכלוסיה הגרמנית אך פלח זעיר זה שלט אבסולוטית בכל אמצעי הבעת הדעה הגרמנים (ראה הערכים דר-שטירמר וגבלס).

 

ובישראל (אוי לאותה הבושה ומבלי כמובן ליצור הקשר אידאולוגי למשטרים לעיל – אופפסס, קיים קשר קומוניסטי), השמאל הרדיקלי כולל למצער כ- 5% מכלל האוכלוסיה הישראלית אך אמצעי הביטוי שבידו מקיפים כ- 80% מהעתונות, כ- 75% מתחנות הרדיו ו 100% מתחנות הטלוויזיה.  ומכאן חייבת להשאל השאלה, איזה סוג דמוקרטיה אנו?  למצער, בהתאם לנתוני התקשורת (המהווה את המדד הטוב ביותר לתקינות דמוקרטית), מדינת ישראל הינה מדינה טוטליטרית אשר מתהדרת בנוצות דמוקרטיות לא לה. ובמדה ונוסיף על החטא לעיל את הפשע של מערכות המשפט, הפקולטות למשפטים, פרקליטות המדינה ובית המשפט העליון המוטות חדות  לכיוון זהה אג'נדתי שמאלני-רדיקלי בעל גוון אנרכיסטי כתקשורת, הרי התמונה הדמוקרטית הישראלית מורה עד כמה חשרו העבים המאימים מעל הדמוקרטיה שלנו.

יאמר המתחכם, "הרי המרשתת קיימת כיום והיא הנותנת את זכות הדיבור לכל דיכפין".  נכון, אמת ויציב, אך המרשתת וחופש הדיבור בה קיימת למרות וכסיבת הטוטליטריות התקשורתית ולא כהתפתחות טיבעית דמוקרטית שלה.  אנו הציבור, המשתמשים, תאבי פתחון הפה אשר נימנע מעמנו משך כ- 50 שנים במדינת ישראל מאז הקמתה, אנו לקחנו את המרשתת לידינו ויצרנו עבור עצמנו כלי לביטוי עצמי.  ועדיין, אין תחליף הולם לאמצעי השידור החזותי האלקטרוני אשר השפעתו לעת הזו עדיין רבה מונים רבים מהמרשתת.

 

אנו צרכני התקשורת עדיין שבויים בכוחה המאגי של המלה הכתובה בנוסך: "הנה עובדה, היה כתוב בעיתון" או כאשר אנו דבוקים ממעמקי מנהגי "תפודי הכורסה" שלנו למסכי הטלוויזיה ומקבלים כתורה מסיני (עדיין) את הגיגיו המופרכים של פרשן להגן-איזוטרי המרצד לפנינו על המסך, המבטא את דעתו האישית החלולה אשר הוא עצמו אינו מאמין בה יותר, המוצגת כאורים ותומים קבל עם ישראל ועדה אך מפאת שהמקרופון בידו.

 

האמור לעיל בא להדגיש כי חופש הביטוי במדינת ישראל הינו עדיין מותנה בהשתייכות סקטוריאלית ואג'נדתית.  חייב אדם להיות מאנ"ש (אנשי שלומנו) על מנת  לזכות ולקבל פתחון פה תקשורתי-ציבורי.

המצב מסתבך ודווקא עקב אותם אמצעי תקשורת המזוהים עם המרכז או הימין.  הללו מנסים לשמור על חזות ממלכתית, לבל יואשמו כנטויים מדי פוליטית וכך, אינם עוסקים בהעלאת טיעונים חזקים, מנצחים  ומתנצחים כנגד הצד השמאלי של המפה הפוליטית החש עצמו חופשי מכבלים ממלכתיים יהודים ונוהה אך אחר האוניברסליות המתיוונת, להכפיש להערים ולשקר באין מפריע את מתנגדיו הפוליטים-אידאולוגים.   יוצא מכך כי 90% מכלל התקשורת עסוק במסע צלב כנגד הממשלה המכהנת, כנגד דתיים, מתישבים, אנשי ימין וכדומה המהווים את הרוב המכריע בעם בעוד שאך כ- 10 אחוזי התקשורת האחרים הינם מאוזנים.  התוצאה הינה ברובה אנטי יהודית ציונית ודמוקרטית על ידי אמצעי התקשורת הקיימים במדינה שהינה יהודית, ציונית ודמוקרטית.

 

מפאת שמרבית הציבור בנינו הינו ממלכתי-לאומי-ימני בדעותיו, הרי ברי לחלוטין כעת מדוע הקרע בעם הולך ומתרחב לממדים מדאיגים.  לאור האמור, עלינו לכן להשביע רצון התקשורת ולהחליף את העם באחר, נוח יותר ללישה או לחילופין אפשר כי על מנת להשביע רצון הציבור עלינו להחליף את התקשורת במתכונתה הנוכחית באחרת הוגנת ומאוזנת הימנה.

 

מאחר שהבחירה בין העם לתקשורת הינה קלה ומובנת לכל, ניראה כי ניבחרינו בכנסת לוקים בשיתוק מוחין מבזה.  מרבית אמצעי התקשורת במדינת ישראל נתמכים במדה זו או אחרת בידי הציבור משלם המיסים אלא שהציבור אינו זוכה לתמורה עבור האגרה, בעוד "ניבחרינו" בורשים בבוז את משאת נפשנו.

 

אין פשוט מהעמדת משרד קטן בן מספר אנשים אשר יעקבו אחר ביצועי אמצעי התקשורת הנתמכים על ידי הציבור ובכל מקרה של הפרת איזון (גבולות מדוייקים אינם אפשרים, אך כן אפשריים בגבולות של 40% לעומת 60% הטיה לכאן אם לכאן), יקנסו את העיתון או הערוץ הניתמך בסכום קבוע מראש, מנדטורי שאינו נתון לוויכוח ומוטל מידית וללא זכות עירעור, סכום מכאיב לכיס.  קיים היום פיקוח-דמה בנושא זה אך הפיקוח חסר שיניים ובכל מקרה התגובה על חוסר איזון מגיעה לאחר חודשים ואפילו שנים דהיינו, "עבר זמנו – בטל קורבנו".  חלקם של התגובות מומרצות יותר על ידי צופים נזעמים ולא על ידי אלו שתפקידם לפקח ובכך הינם מועלים באמון הציבור.

ומהעבר השני, חייבת מדינת ישראל להתיר ברשיון הקמת ערוץ שידור בנוסח "פוקס" האמריקני אשר יהווה משקל נגד לערוצי השמאל הרדיקלי ד'היום 2 – 10 .   כפי שההבנה מתחילה לחלחל כי מחירי מזון זולים אפשריים אך ורק תחת תחרות חופשית אמיתית כך בדיוק גם בנושא התקשורת (ולא אך הסלולרית).  ערוץ הוגן, אובייקטיבי וחסר משוא פנים נוסף אשר ישטח את כלל התנהלות התקשורת ויחיבה (אם חפצת חיים היא) להביא לציבור דיווחי אמת מאוזנים מהמתרחש במקומותינו.  עצם העובדה כי רשיון זה לא ניתן עד היום ויש לשער כי לא יחסרו מממנים לכך, מעידה על כי ידיהם של ניבחרי הציבור "שלנו" אינן נקיות, הם ספוגים בהטיות עקומות שאינן ממין הענין, נתונים להשפעות קלוקלות אשר טובת מדינת ישראל והתנהלותה הדמוקרטית אינה חלק מהן.  נהפוך הוא, "הניבחרים" כל שעלה בידם לעשות היה לסגור בתואנות אוויליות את ערוץ השידור- 7 , בעל הטיית הימין, לשידורי רדיו.  משהו באמת ובתמים היה והינו רקוב בכנסת ישראל אם כך נהגו.

 

אין מניעה ואף רצוי ביותר כי אחד מהתנאים שיושתו על אותם המעמידים עצמם לבחירה בבחירות הבאות יהיה התחיבות ליצירת תקשורת הוגנת במדינת ישראל בדרך של יצירת תחרות חופשית ובפרט הוספת ערוץ שידור בעל נטיה אידאולוגית מהצד הימני של המפה האידאולוגית והפוליטית לשם איזון.

במקומותינו קיים חופש הביטוי אך לכאורה, הוא קיים לאשורו אך בידי מעטים, אלפים בודדים, מתוך אוכלוסיית שבעה ומחצית המליונים החיים בישראל.  אותה חונטה ברוכת הביטוי הציבורי היא הקובעת מי יבוטא ומי יידום מי ייקל עליו לפרסם מאמר ומי יאבק על כך ובלא תוצאות.  מי יביע דעתו וכיצד מעל מרקע הטלביזיה ומי יהיה אך צופה פסיבי הניזון מפי "הגבורה" בלבד.  כמובן שתאור זה אינו מדוייק לחלוטין.  שהרי הזכות לביטוי שמורה לפי חוק לכל פרט במדינתנו.  וכך אין כל מניעה כי ידברר לעצמו בעת המקלחת או יצעק לעבר יבחושי-הקירות בחופשיות מירבית, הא ותו לא.

חדשות חד צדדיות, שיקריות או המכסות טפח וגם טפחיים אינן ביטוי לחופש הביטוי אלא לסתימת פיות של אלו שהמקרופון אינו בידם ואין להם כל סיכוי אף להתקרב אליו.  חופש ביטוי הנוענק אך לקבוצה חונטאית אינו חופש ביטוי אלא חופש שיסוי. כאשר אונסי חופש השיסוי פועלים כנגד אנוסי חופש הביטוי הריהם מקעקעים את אחד מהיסודות הברורים והיסודיים בקיום המשטר הדמוקרטי.

ישית הקורא ליבו מי הם ומה הם אותם היוצאים כנגד המגיבים (טוקבק) באתרי מאמרי הדעות, רובם של השוללים שמאלנים והסיבה היא כי מאחר שהתקשורת חסומה לאנשי ימין חרדים דתיים מתישבים וכדומה ומכיוון שאלו מהווים את רובו של העם מצאו הללו הדחויים והמודרים מפתחון פה את הסדק להשמעת דעותיהם וזאת דרך התגובונים ואכן ניכרת עליה תלולה לעין שיעור של מגיבי ימין בבלוגוספירה לעומת שהווה אך לפני שנים ספורות.   מגמה זו הינה לצנינים בידי שמאלנים רדיקלים אשר קיוו לחסום את חופש הביטוי בפני מרבית העם עמקדמת דנא ולפתע עומדים לפני שיטפון של דעות אנטי-שמאל, כוססים ציפורניים ומנסים לטכס עצה ובינתים מכפישים דרך מאמרי דעה את המגיבים הלגיטימים ומנסים בכך ליצור תנועה ציבורית כנגדם באמצעות דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה של המגיבים.

 

הבה ונסכם זאת כך, מחבר מאמר זה נוהג לעיין במאות תגובונים מדי יום.  עושר הרעיונות, תפיסת המציאות הנכונה, חוסר שיגיון בדמיונות, פתרונות מעשיים לבעיות ניתן למצוא אך ורק בקרב המגיבים מהציבור באשר לחדשות ולארועי דיומא ולכן אנו מדלגים במקרים רבים על המאמר עצמו וגולשים ישירות לתגובות, הן מעניינות ומועילות מונים רבים מהמאמר ומכותבו.

קיימים רבדים שונים לחשיפת האזרח לעובדות הניגלות בפניו.  חלקם של הרבדים הגלויים מוכרים לנו.  שרלטני התקשורת מסמאים עינינו בביטויים כגון "חופש הביטוי" זכויות אזרח" ו"זכות הציבור לדעת" על מנת כי באמצעותם יפעלו להדיר סקטורים גדולים מגישה להשמעת קולם.

 

במסווה "זכות הציבור לדעת" הם מעלימים מהציבור את שברצונם שהציבור לא ידע ומעלים על נס את אג'נדתם, את אג'נדת שולחיהם במערכות העיתונים ומכווניהם ומאתנניהם האנטישמים  מעבר לים.  אלא שקיימים רבדים נוספים אשר ניזכרו כאן ואלו הכוונת ומימון אנשי תיקשורת מובילים בידי אירגוני שיטנה אנטי ישראלים ואנטישמים.  לדוגמא, תמיכת התקשורת בשביתת ההסתדרות למען עובדי הקבלן (נושא ראוי לכשעצמו), על מנת להסיט תשומת הלב כי ממנזקי המשק הישראלי הגדולים ביותר הם-הינם ההסתדרות, לא פחות מהטייקונים ובוודאי יותר מהממשלה (ועל כך עמדנו במאמרנו מהחודש החולף "סוציאליזם חזירי").

 

המחאה החברתית כוונה בבסיסה כנגד הממשלה על מנת להחליפה בממשלת שמאל רדיקלי רופסת ומתרצה אך השתמשה בנושא "עניי עירנו" על מנת להסוות מטרתם העיקרית של המארגנים.  זאת אף זאת,"המחאה" החברתית באה להסיט את תשומת הלב מבעיות הליבה האמיתיות של מדינת ישראל כגון קיעקוע הדמוקטיה הישראלית בידי "חונטונרים" מהתקשורת, ממערכת המשפט ומהאקדמיה, שם נעוצה בעייתנו ולא בהדוניסטים התל-אביבים הנובחים יום וליל הב-הב-הב (תרתי משמע) וזאת על מצת שוב להסיט את תשומת הלב מהחלכאים והנידכאים לאשורם, הזקנים, התשושים, החולים, תושבי הפרפריה וכן הלאה..  כל המסעות המתוקשרים הללו מבוססים על חצאי אמיתות אשר מעניקים לפעילות האנטי ישראלית והאנטי דמוקרטית הזו גוון של אמינות מתעתעת, מעוורת עינים ושכל.

 

העיתונות מדירה דתיים ימנים ומתישבים מזה שנים, העיתונות מייצגת אולי שליש מהעם ומדירה את שני השלישים הנותרים אך מסחררת את הדרת הנשים (שאינה הדרה אלא נערכת בהסכמה) ומכפישה חרדים  על מנת להסוות את גיבנתה שלה עצמה

לעיתים כשנישאלים, אנו עונים בהתחסדות מה כי איננו מאמינים בתאוריה כי בחדר חשוך וחסר חלונות במשרד מאובק ברחוב שכוח-אל יושבת חבורת אנשים וטווה תכניות למסע אנטי ישראלי, מתוזמר ומאותנן המחייב את מרבית העיתונות בישראל ואשר מטרתו חיסול מדינת ישראל במתכונתה ד'היום.  גם אם תאור זה הינו מופרך, אם כי בהחלט אפשרי, הרי שהתוצאה הסופית מרמזת על צורה מסוימת של תאום בין העיתונים הידועים במסעם כנגד הממשלה המכהנת והקו המדיני והכלכלי אותה היא מובילה.  התגובה הפבלובית של העיתונים "הארץ" ידיעות" ומעריב וערוצים 2-10 הינה יותר מאקראית גם אם נביא בחשבון כי עיתונאים אינם חפצים לפגר אחר עמיתיהם בעיתונים מתחרים.

 

המונוליתיות, האחידות הרעיונית בכיסוי פרשיות הנוגעות להטלת כתם על הממשלה המכהנת וכן כנגד חרדים, דתיים, מתישבים, גברים וכדומה בעוד שקיימת הסתרה והדחקה תקשורתית הנידמית כמאורגנת לאורך ולרוחב הדיווח התקשורתי אודות נושאים הניתפשים כמכפישי ונוגדי שמאל, חילונים, נשים ובעלי נטיות מיניות חורגות, עוברים את גבול המקרי וניתנים להגדרה כמתואמים.  כמובן, תמיד נוכל להאמין כי מרבית העיתונאים הינם "ראשי עץ", "זומבים" מונוליתים הפועלים כולם כאיש אחד ללא הנחיה מרחוק.  אשרי המאמין אך לא ניראה כי בזה הענין.

 

אלא שהתאום וההכוונה המרכזית אינה נעשית כאמור במדינת ישראל אלא במשרדי "הקרן לישראל חדשה" מניו-יורק, ארה"ב, שלוחתו של הממסד האנטישמי העולמי תחת המטריה של "הסדר העולמי החדש" (אירגוני סי.אפ.אר. ובילדרברג באמצעות זרועותיהם הביצועיות בישראל).  שם מנוהלת מערכה חובקת עולם אשר ישראל ניכללת בה כאחד הפיונים בה, על מנת להשיג מטרות אשר טובתה של מדינת ישראל אינה נכללת בן.

 

1.  מנוהל המסע היחצני למען מהגרי העבודה האפריקנים בישראל וזאת על מנת לעודד ולשנות בבוא היום את המאזן הדמוגרפי בישראל כמשקל נגד איסלמיסטי לדת המדינה היהודית ובכך להפכה למדינה כנענית.

 

2.  מנוהל מסע פמינסטי מטורלל חסר הגיון ורחמים על מנת לערער את מוסד המשפחה היהודי ובכך לחסום את הרחם היהודיה מלפרות ולרבות.  הסיבה ברורה, חיסול הזהות היהודית שלמדינת ישראל

 

3.  אותו מסע פמיניסטי מנוהל להכפשת חיילי צה"ל על מנת לכבול ידיהם ולמנעם מלמלא תפקידם ובכך לנטרל ולסרס (תרתי משמע) כושרו של צה"ל להגן על אזרחי מדינת ישראל מפני חורבן המדינה היהודית.  הסיבה בוהקת.  אינוסה של מדינת ישראל לקבל ד'לית ברירה, עקב ניטרול כוחו וכושר פעולתו של הצבא, את תנאי הפלשתינים ובכך להפוך ישראל למדינת כל אזרחיה הפלשתינים

 

4.  הס מלהזכיר בתקשורת עוולות הנגרמות על ידי ערבים במדינת ישראל וזאת מתוך כוונה להביא בסופו של יום לשליטה ערבית פלשתינית על מדינת ישראל.  ההכפשה המירבית בתקשורת ענינה "בצעירים" פושעים ומחבלים.  ערבים? מחבלים? זדים? רוצתחי תינוקות ערבים וכדומה? דומה כי אינם קיימים עוד במדינת ישראל אליבא ד'התקשורת אשר מזה זמן רב מהווה את "קול הרעם מפלשתין" ("הכבושה").

 

5.  כך, מנסה התקשורת הישראלית לייתר את התקיפה הישראלית באיראן במסווה של דיון ציבורי מוטה ומאחז עינים, כאשר המסע מתוזמר ומוכוון מדינות חוץ למניעת התקיפה מטעמים שלא לענין הישראלי.  אלו האירגונים האנטישמים אשר שלמות וטובת ישראל אינו בראש מעייניהן.  בכך מתואמת התקשורת הישראלית עם אירגוני "הסדר העולמי החדש" הרואה בתקיפה באיראן ובהצלחתה עיכוב בלתי ניסבל בהפיכתו של המזה"ת ל"מזרח תיכון חדש" תחת ממשלה נרכזית דיקרטטורית עולמית.

 

6.  כך תמכה התקשורת כגוף אחד בנושא "המחאה החברתית" גם כאשר ברי היה לכל עיתונאי זב חוטם כי המחאה יוזמה ומומנה על ידי אירגוני חוץ אנטישמים לשם הפלת ממשלת הימין ועלית ממשלת שמאל רדיקלי אשר בנפש חפצה תמסור את נכסיה האסטרטגים של מדינת ישראל לכל איסלמיסט זב חוטם.

 

7.  אין מלה וחצי מילה בתקשורת אודות מאות אלפי הבתים הבילתי חוקיים שניבנו על ידי ערבים ביו"ש, בצפון ודרום הארץ כאשר בו בזמן לא מרפה התקשורת ולו לרגע מבנייה מסוגים שונים על ידי יהודים בשטחי יו"ש, או כנגד ביש-הגדא הישראלי שהוציא מרפסת החוצה.

 

8.  מוכפשים ומשמצים הדתיים והחרדים ללא גבול וללא מידה מתוך כוונה ליצירת דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה ובכך להפוך את מדינת ישראל למדינה מתיוונת, כנענית וחילונית, מדינת כל אזרחיה הפלשתינים (אשר יהפכוה כמובן למדינה איסלמיסטית, אלא שקשה לדרוש מאפסי התקשורת ראיה הקפית ורחבה עד כדי כך)..

 

9.  ניסתרים השגי מדינת ישראל המדהימים בכל קנה מידה עולמי, מתודעת הציבור הישראלי והעולמי וזאת על מנת להדגיש כשלים עכשווים (אשר רובם קיימים בדמיונו הפורה של חבר החונטה העיתונאית) ובכך להניע האזרח הבילתי מושכל לבחור בממשלת שמאל-רדיקלי אשר תהפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה הפלשתינים (ובהזדמנות חגיגית זו תחזירנו לתקופת האבן).

 

10.  כך, תומכת התקשורת באירגונים הירוקים אשר איכות הסביבה הינה אך כסות עבורם לכבול את ידי היהודים תוך מתן חרות מופקרת לערבים לעשות ככל העולה בחפצם ועל רוחם באדמות מדינת ישראל.  הארגונים הירוקים מונעיי האנטישמים מעבר לים הינם שוטמי ישראל מובהקים במודע ובכוונת מכוון לחסל בבוא היום את "היישות הציונית".

 

ניתן להמשיך בכך עוד ועוד אך העקרון ברור, מרביתה של התקשורת הישראלית, על מאות העיתונאים המאותננים והמשולמנים בה מקרנות חוץ אנטישמיות ואיסלמיסטיות במזומנים או בשווה ערכם, מופעלת ופועלת במודע, בכוונת מכוון כנגד קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית בארץ ישראל תוך שעושה שימוש ציני וניבזי בנושאי "הדמוקרטיה", "חופש הביטוי" ו"זכות הציבור לדעת" (כולם ביטויי אחיזת עינים, משל ל"קרדום לחפור בו") וזאת על מנת לטשטש דעתנו ללושה לכיוון פירוקה של מדינת ישראל במתכונתה ד'היום.  כל נושא לעצמו אפשר וניראה סביר אך כאשר מצרפים את הנושאים המטופלים לעיל באורח מכוון חד צדדי תוך איתור הכוונות מאחוריהם, הולכת ונירקמת תמונה מבהילה של קשר רב זרועי, רב שכבתי, מתוכנן לפרטיו ודיקדוקיו לניצול אזרחי מדינת ישראל כ"אידיוטים מועילים" כנגד מדינתם והאינטרסים שלהם עצמם תוך הובלתם בנוכלות ובצדיה לגיא ההריגה וחיסולם בו.  מסע מתוזמר זה מוכוון במתואם יחדיו עם עשרות ומאות העמותות החוץ פרלמנטריות (עמותות גולדסטון לדוגמא אך לא רק) אשר גם הן מקבלות הוראותיהן מ"הקרן לישראל חדשה" (שהרי זו מממנת אותן) לפעול למען לישת התודעה הציבורית הישראלית והעולמית יחדיו (מכונה גם "הנדסת המונים" או "הכנה מנטלית"), לכיוון חורבן קיומה היהודי של המדינה בהתאם ל"משניות"  אירגוני "הסדר העולמי החדש".

פעמים רבות אנו נישאלים בנוגע למושאי מאמרינו כדלקמן: "נאה, אך מה ניתן לעשות?", "כיצד נוכל להתגבר על שטף העוולות הזורם לכיווננו מהתקשורת הישראלית?"  ובכן הפתרון הינו כה פשוט עד כדי גיחוך.  מה ניתן לעשות?  בפשטות, לאטום אזנינו ועינינו לסחרירי התקשורת הבאים ללוש דעתנו.  עלינו להשכיל עצמנו להבין את שאנו קוראים ורואים, עלינו לפתח פילטרים תודעתיים להבין את הכיוון בו מנסים השרלטנים להוליכינו, עלינו להפוך עצמנו ליצורי-אנוש, אנשים חושבים, כתחליף ל"תפודי הכורסא" עמומי המחשבה המאפיינים רובנו.  עלינו להקדיש זמן הולך ורב לעיון באתרי חדשות אינטרנט אובייקטיבים (עשרות מהם קיימים) ולצרוך עיקר החדשות והארועים מהם, עלינו להיות מעורבים ומיודעים יותר בנעשה סביבנו.   התקשורת בונה על בורותינו ודחפינו הבילתי נישלטים בעליל לצרוך חדשות בעינים בוהות ובמוח אטום.  הללו ניבנים על עצלותנו ואפסותנו (אכן כן, במבחן המעשה), התמכרותנו לפרשנים שרלטנים, המונעים רובם ככולם בידי אינטרסים מוכווני אירגונים אנטישמים מעבר לים.  עלינו להתבגר תודעתית, אזרחית וצרכנית.  עלינו להפוך ממובלים-באף לדעתנים ומגובשי דעה משלנו, להפוך למובילי אג'נדה כוללת ראויה.  כדי כך פשוט הפיתרון וכולו בידינו.

יש לומר זאת ביושר וללא מיצמוץ….התקשורת הישראלית אחראית משך צמד העשורים החולף למרבית ההתעוררות האנטישמיות בעולם כנגד מדינת ישראל, כאשר אנו מגדירים את ה"אנטישמיות החדשה כשינאת ישראל".  התקשורת הישראלית אמנם לא יצרה את האנטישמיות אשר פושה בארצות הים כרמץ חם לאחר שרפות יער משך מאות בשנים, אלא שהתקשורת הישראלית במודע ובכוונת מכוון מפעילה זרזים (קטליזטורים) ההופכים את הרמץ החם לאש אנטישמית חדשות לבקרים וזאת על מנת לגרום ללחץ חיצוני על ממשלת ישראל אשר יהווה תחליף לאזלת ידם לשנות סדרים בתוככי ישראל באמצעים דמוקרטים לגיטימים.  מכאן כי בסופו של יום, חלקה הנכבד של התקשורת הישראלית פועל כאויב מדינת ישראל בידיעה ובכוונת מכוון.  תוצאות הסיקור המעוות של הסיכסוך בידי עיתונאים שמאלנים רדיקלים שוטמי כל גוון יהודי וישראלי אוטנטי הוא המביא את כלי התקשורת הבינלאומים לקחת דוגמא מהתקשורת המקומית בבחינת "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר".  אך חמור שבעתיים היא גישתנו כאזרחים לנושא התקשורת הישראלית.

 

אנו האזרחים רואים את הקולות, צופים בהכפשת מדינת ישראל באורח קבע בידי עיתונאים שרלטנים אחוזי אג'נדה חד ערכית שמאלנית קיצונית, ואותם האזרחים אשר כנגדם מכוונת כל ההסתה המקומית ובעקבותיה העולמית, אותם האזרחים קוברים ראשיהם בחול מתוך תקווה נואלת כי הסערה תחלוף בצורה זו או אחרת.  ובכן  היא לא תחלוף, לא חלפה והינה חיה קיימת ובועטת בכולנו, זו האנטישמיות הרוצחת יהודים בכל מקום בעולם מפאת היותם יהודים.  האנטישמיות תלך ותתעצם עד כי תוצאותיה המתגברות לא יאפשרו יותר קיום חיים יהודים לעם הזה בציון.

 

מהו שעוצר בעדנו האזרחים לקום על משנאינו מבפנים ולומר בריש גלי… עד כאן, היו לא תהיה, אנו חפצי חיים וקיום לאומי בישראל הננו ואלו אשר שוללים ופועלים לקיעקוע זכויותינו כלאום ריבוני בארצו שיתכבדו, יקחו עמם מטלטליהם, משפחותיהם ומתיהם ויחזרו לארצות "גיזת-הזהב", ארצות מוצאם רוויות "הבצלים והשומים… דוודים מלאי בשר רבים ועצומים…" (מתוך "קומו תועי מדבר" לח.נ.ביאליק).  אלו ארצות  כגון גרמניה, פולין, רוסיה, עיראק, סוריה, לוב, תימן ובקיצור ילכו להם לכל הרוחות (והשדים).  הדבק המלכד של שואת אירופה הלך והתמסמס.  הערבות ההדדית היהודית הפכה לבדיחה.  ההסטוריה שלנו רצופה כתות ומומרים (מתיוונים) יהודים אשר ניתקו ונותקו מהעם היהודי ובכך יכולנו, כצעד בונה חיים, לשמור על קיומנו כעם.  דומה כי אנו נימצאים בסיפה של תקופה נוספת מעין זו.

אהרון רול

 

amroll@sympatico.ca

 

החמאס, הפת'ח ואנחנו

נכתב על ידי: אליקים העצני

 

"כיפת-הברזל" עושה סדר בשמים, אבל מניין לוקחים ראש-ברזל לעשות סדר בתסבוכת הפוליטית-מדינית-צבאית של רצועת עזה?

הנה התבשרנו, שרקטות אויב נחתו על מעבר כרם שלום, ובמי פגעו? במשאיות שהובילו אספקה מישראל לעזה – בתוך האש. תוסיפו על כך את המים והחשמל שישראל מזרימה לרצועה, את העזרה ההומניטארית-רפואית שהיא מגישה להם דרך מעבר ארז, את כספי המכס והמע"מ שהיא גובה בעבורם בנמל אשדוד, את המשכורות לרבבות פקידי שלטון החמאס המשולמות מתוך קופת רמאללה ועוברות את ישראל, את התוצרת החקלאית שישראל משנעת להם ליצוא – ותארו לעצמכם, שכל זה מתנהל בעוד הקטיושות עפות, חיל האוויר מפציץ וכל דרום הארץ משותק.

אומרים, שכאשר רועמים התותחים שותקות המוזות. "המוזות" האלה ממשיכות לשיר, כאלו כלום לא קרה.

 

היש הגיון בשיגעון?

 

נסו להבין עוד סתירה אחת. ישראל מסרבת לקיים כל מגע עם ארגון טרור והחמאס מסווג אצלנו ובכל העולם החופשי חד-משמעית כארגון טרור. אם כן, כיצד ייתכנו כל היחסים האלה ואיך מושגות כל "ההבנות השקטות" שמדברים עליהן כדבר שבשגרה, ללא סוג כל הידברות, ישירה או עקיפה?

 

ועוד תמיהה:"עופרת יצוקה" היתה מלחמה של ממש, שבה ישראל הכתה את החמאס. אם כן, מדוע לא חיסלה אותו ? ומדוע דווקא מתוך "מחנה השלום" בוקעים קולות לוחמניים, "כוחניים" רחמנא ליצלן, בזכות חיסול החמאס? מה קרה להם? האם חזרו בתשובה, ח'ו?

 

לא בדיוק. ודווקא יש הגיון בשיגעון.

 

תארו לכם את צה"ל משמיד את החמאס ומשתלט על הרצועה. האם אולמרט – ואפילו נתניהו – היו נשארים שם? אין סיכוי. כל ממשלה, שמאל וימין, היתה מעבירה את הרצועה בשלמותה לידי אבו-מאזן, כלומר לאש"ף-פת"ח.

 

ועכשיו, הבה נדמיין לנו את התוצאות, ובראש וראשונה את המחשבה הבלתי נסבלת שחיילינו היו נלחמים, וחלילה נפגעים, כדי להחליף את החמאס בפת'ח  וכדי לשים קץ לפילוג הפנימי בין הפלסטינים, בקיצור – להחזיר את האחדות למחנה האויב.

 

האם זה מה שחסר לנו?

איחוד של יו"ש ועזה היה ממיט עלינו גם את אסון פתיחת פרוזדור פלסטיני בתוך הנגב, שהיה חוצה אותו  לשניים. צונאמי דמוגראפי הרסני היה נשפך מן הרצועה אל תוך יהודה ושומרון, ועד לשערי ירושלים וגוש דן היה מגיע.

 

זאת ועוד: איחוד "הגדה" עם הרצועה היה שומט מידינו שני קלפים מנצחים. את הטענה, שכל עוד יש שתי "פלסטינות" אין עם מי לגמור הסכם ואין מי שיתחייב כלפינו, ואת הטענה שחבירה של הרשות הפלסטינית עם עזה חמאסית –  למשל, הכנסת החמאס לתוך אש"ף ו/או לממשלה משותפת עם הפת'ח  –  כמוה כהתחברות לארגון טרור והיא פוסלת את הפת'ח מלהיות פרטנר למו"מ.

 

בנפול הטענות האלה, כלומר – כשהפלסטינים יהיו מאוחדים, דרכם אל המדינה שהיא אסון לישראל תהיה סלולה. וזה מביא אותנו הישר אל הסיבה, מדוע אנשי השלום נעשו לפתע "מחרחרי מלחמה": מפני שניצחון צבאי ישראלי שיסתיים במיגור החמאס, יגשים להם את פסגת חלומותיהם – פלסטין עצמאית! מן הצד השני, בעולם שפוי מעדיפים תמיד אויב מפולג על אויב מאוחד. באידיש, למשל, אדם מאחל לשונאו שייפלו לו כל השיניים, חוץ מאחת – שתישאר בשביל כאב שיניים.

 

אומרים, שאולמרט לחץ להמשיך את "עופרת יצוקה" עד לחיסולו של החמאס. בידענו את השקפתו השמאלנית, הגישה הזאת מובנת.

 

מתחת לפני השטח מסתתרת כאן מחלוקת עמוקה בין שמאל לימין בהערכת טיבו של הפת'ח,  הארגון השולט באש"ף וברשות הפלסטינית ברמאללה. השמאל רואה בפת'ח פלסטינים מתונים ופרטנרים לשלום, ובניגוד לו הימין אינו רואה כל הבדל בין השניים: שניהם אויבים מרים ומטרת שניהם היא חיסול המדינה היהודית. כל המחלוקת ביניהם היא טקטית בלבד. אלה מנסים להשמיד אותנו בכוח ואלה – במוח: במתק שפתיים, בזמירות שלום ובניסוחים מפתים. בין שניים אלה, אדם סביר היה מעדיף תמיד את האויב הגלוי, זה שמפניו קל יותר להתגונן ואותו קשה יותר לסוחרי האשליות למכור לעם כאלו הוא התקווה הלבנה של השלום. ואם אכן שניהם אינם אלא פנים שונות של אותו האויב – טוב מאד שיכו זה את זה !

 

על כן, אין שיגעון ויש הגיון בהמשך קיומו של החמאס מול הפת"ח. עם זאת, הואיל ומדובר באויב פנאטי ומסוכן, מצווים אנחנו כלפיו על ערנות ביטחונית בלתי פוסקת, ביחד עם ענישה קשה על כל התפרצות טרוריסטית.

כל הטעמים האלה מובילים בהכרח גם אל המסקנה, שאין מקום לפעולה קרקעית אלא כברירה אחרונה. וגם אם יגיעו הדברים לכדי כיבוש הרצועה, אסור למוסרה לידי הפת'ח, ואין לסגת מציר פילדלפי ומשטחי ההתיישבות היהודית לשעבר, אשר הוקמו ומוקמו עפ"י תכנון אסטרטגי מרחיק ראות שצדקתו הוכחה הלכה למעשה, לצערנו בדיעבד ובדרך השלילה.

 

לא נוכל לסיים רשימה זו מבלי להצדיע לאנשי השב"כ, למפעילי כיפות הברזל והמזל"טים, לטייסים ולחיילי השריון והחי"ר וגם למיליון תושבי הדרום, הנאלצים לספוג עכשיו את התוצאות המרות של גירוש היהודים בתשעה באב לפני 7 שנים, מן הרצועה ומצפון השומרון.

 

אליקים העצני

כל הכוכבים רוקדים ריאליטי עם כוכבים

 נכתב על ידי: יצחק מאיר

שמועה עקשנית אומרת כי יועצים משפטיים של רשתות שידור עומדים לאסור על כוכבים לרקוד עם חברי כנסת. לא יהיה בכך, על פי השמועה, שום ממד של פעולת תגמול שתכליתה להעניש את היועץ המשפטי של הכנסת שאסר על חברי הכנסת לרקוד עם כוכבים. אלה שני סיפורים שונים. לא כל חברי הכנסת הם רקדנים מלידה. יש בהם לא מעטים שאינם רוקדים מעורב. יש שאינם מסוגלים לרקוד עם פרטנר אחד כי הם רגילים זה מכבר לרקוד על כל החתונות. יועץ משפטי אינו יכול להתיר לחברי  או לחברות כנסת לקנות לעצמם יקר וגדולה באורח א-דמוקרטי. חבר כנסת שמותר לו לרקוד עם כוכבים בשעות של זריחת רייטינג מואצת משול כמי שעושה עושק ולא במשפט. הרקדנים המובחרים מקנים לרקדנים הנבחרים יתרון מפלה. שום יועץ משפטי ראוי לתוארו ולמיקומו בצמרת המשפטית של המדינה לא יכול להרשות לעצמו להיכנע לדרישה הפרועה של ההמון לראות ח"כים בוואלסים. אין לו ברירה. הוא מוכרח לאסור.

 לא כן היועצים המשפטיים של הרשתות. הם לא מוטרדים מן הפן הדמוקרטי של הסוגיה. הם ממונים בעיקר על הפן העסקי. הם שכירי גזברי הרשתות להם הם מייעצים. הם אמורים לדעת טוב יותר מן הרקדן החושב לתומו כי יקנה לעצמו שם ואחרית בארץ אם יצא לחול לעיני המצלמות עם פרלמנטארית. הם נדרשים להעמיד אותו על טעותו. בכנסת בהם נפש נבחרי עם יוצאת לרקוד עם כוכבים, לא בטוח כלל כי משתלם להם לכוכבים לרקוד עם נציגיו של העם שכך רוצים להרים את קרנם בציבור. הריקוד עשוי להיות פצצה מהממת לרגע עם רסיסי לעג וצחוק לשעה ולימים ולשנים. בקיצור, ההבדל הגדול הוא שהיועץ המשפטי של הכנסת אנוס לאסור ריקוד על מי שמת לרקוד כדי לשמור על זכויותיו של חבר הכנסת שלא יכול לרקוד, והיועץ המשפטי של הרשתות מוכרח לשמור על האינטרסים של האוויל שרוצה לרקוד.

שמועה עקשנית לא פחות אומרת כי כל סיפור ההדלפה של התמיכה הפסיכיאטרית בכוכבי האח הגדול, לא הייתה אלא קונספיראציה. על פי מה שבריות שאין לצטט אותן משום שאין לציבור זכות לדעת את הכל, גונבה לאוזנם של מתמודדים פוטנציאלים (לכנסת, ולפי שמועה אחרת לתכנית האח הגדול ממש) שמועה כי ח"כים אחדים מתכוננים לעשות אודישנים לאח הגדול הקרב ובא. יריבים כאלה כדאי לסלק מן הדרך כשהם קטנים. נשקלה אפשרות להחדיר בפרסום סמוי לחדשות איזו תובנה שלמילים האורווליאניות "האח הגדול" עלולה להיות השפעה שלילית על מעמדו של חבר כנסת ואפילו אם 1984 כבר עבר-זכר הסטאליניזם ב2012  לא נמחק עדיין. האסטרטגיה הזאת לא כבשה לבבות. היה חשש שאיש לא ידע עוד מה או מי זה אורוול.

הייתה הצעה להניא, גלוי גלוי, בוטה בוטה, חברי כנסת מלהיעלם לימים ארוכים בבית האח הגדול פן לא יוכלו לממש משם את המשמעת הקואליציונית וכי גם קיזוז לא יועיל כי מי נביא לדעת אם בעידן האח הגדול יש למשמעת מכל סוג שהוא סיכוי. סוף דבר, על פי הקונספיראציה השלטת האחרונה הנתמכת גם על ידי טורים אחדים בעיתונים מסויימים הלוחמים זה בזה, הוחלט להרתיע חברי כנסת נכספים בסיפור על התרופות הפסיכיאטריות. בכל יכול חבר כנסת צמא מיקום בכנסת הבאה לעמוד, אבל לא בקונוטאציה המסרבת למות כי כדורים פסיכיאטריים נותנים לפסיכים. זה עבד כמובן. עד לעצם היום הזה לא נדרש היועץ המשפטי של הכנסת לאסור בפומבי על חבר כנסת להיכלא בבית האח הגדול כדי להיחשף לפני ציבור בוחריו.

בחוגים רכילאים יודעי כל דבר מרגיעים את הציבור כי לא צפויים חברי כנסת שמבקשים להתמודד בהישרדות. מהישרדות יש להם די והותר בכנסת עצמה. היא אפילו שם המשחק המאיים להיות שם המשחק כולו. אין איום על תכניות הריאליטי המוזיקאליות. כוחו של חבר כנסת בפיו אולם בפיו זה מספיק לקריאת ביניים, זה מספיק לשאילתא, זה מספיק אפילו לנאום הפורט על מיתרי ימין ושמאל נדושים, אבל כשהסגולות כולן והכישרון כולו תלויים במיתרי הקול, אין בפיו מספיק. לרקוד, כן, לשיר לא. ככה זה.

אפשר להבין לליבם של נבחרי העם. כשהכל ריאליטי, גם הכנסת ריאליטי. מדברים כאילו ריאליטי. קונים בבוטיקים של ריאליטי. שותים  ממידנייט עד מורנינג בבארים של ריאליטי. יוצאים לויקאנדים לקאנטרי ולצימרים בטי שרטים של ריאליטי. הטרנדים הם ריאליטי. הג'אנר הוא ריאליטי. האג'נדה היא ריאליטי. הממשק עם הגוד לייף הוא ריאליטי. יש ריאליטי של מחאות שמאל. יש ריאליטי של הפגנות ימין. יש ריאליטי של ביסטרו בשינקין ויש ריאליטי במדרכות של מאה שערים. יש ריאליטי של חשודים בפלילים החובשים כיפות של  ריאליטי ונותנים לעורכי דיינים של ריאליטי להסביר כי הצדק והריאליטי עתידים לצאת לאור ויהיו להם עוד, טפו-טפו, אין ספור לייקים של ריאליטי. בארץ של חולין ריאליטי, וקבאלה ריאליטי, ואפילו משיח ריאליטי. רק הריאליטי עצמה, המציאות, הביטחונית, הכלכלית, החברתית, הזהותית, היא לא ריאליטי. היא ממש. היא ההוויה. היא  האמת עניית הרייטינג. אבל כל השאר? ריאליטי.  ועל כן, למה שלא יהיו גם חוקים של ריאליטי, ומחוקקים של ריאליטי, רוקדים או לא רוקדים, למה לא בעצם היועץ המשפטי של הכנסת. קצת גמישות. לא נורא. מה כבר יכול לקרות אם גם היועץ המשפטי ירקוד עם כוכבים…?

להטיל קנסות על מגישי התנגדויות סרק

נכתב על ידי: גרשון אקשטיין

 

תמ"א 38,הינה  תוכנית המתאר הארצית לחיזוק מבנים קיימים בפני רעידות אדמה, היא תוכנית מתאר ארצית שפותחה ע"י המועצה הארצית לתכנון ובניה ומשרד הפנים. בנוסף לכך תוכנית התמ"א נועדה גם להכשיר מבנים ישנים עם ממדי"ם לעמידה והגנה בעת מלחמה או טרור.

אך מסתבר שהתכנית קשה לביצוע ומימושה עורך זמן רב עד לייאוש מהסיבה שבעלי דירות שכנות לבניין, מגישים התנגדויות לוועדה המקומית לתכנון ובניה, התנגדויות שהן גם הזויות, וגם ממניעים אישיים של רצון לרווח אישי. והנה לפניכם אחת הדוגמאות.

 

אנו בעלי הדירות בבנין ברעננה, עוסקים ועמלים  באופן רצוף על תהליכי אשור  תמ"א 38 .שנתיים עברו מאז ההחלטה ללכת על הפרויקט, שנראה שיטיב עמנו בעתיד,מבחינת חיזוק הבניין ושיפצו וכן תוספת חניות ומחסנים .שנה וחצי,איתור ובחירת חברה יזמית, וחתימה על חוזה וחצי שנה של הליכי תכנון ואשור.

 

אך לצערנו הרב, הנה בשלב פרסום המידע לציבור על הפרויקט על פי החוק המחייב ,התבשרנו על קבלת התנגדות של אחת מבעלי הדירות בבנין השכן, אגב ,התנגדות יחידה.

 ההתנגדות אומרת, שעד שלא יעניקו לה לדיירת המתנגדת  חניה בטאבו בבניינה, היא מתנגדת לכל תמ"א בבנין השכן לה. ומה הקשר לדרישת החניה בטאבו בבניינה להתנגדות לבניית קומה נוספת בבניין סמוך? לאלוהים פתרונים., העיקר להגיש התנגדות.

 

ברור שזאת התנגדות של הבל  והזויה מהסוג של  "אם אין לי גם לכם לא יהיה", אך בעירייה עובדים לי חוק ונהלים, וועדת המשנה לתכנון ובנייה חייבת להתכנס ולדון בהתנגדות יחידה זו.

ואני שואל, מדוע שלא יחוקק חוק או תקנה, שמי שמגיש התנגדות הזויה, ,ישלם אם ימצא כך, כ2000 שקל קנס על הוצאת זמנה של הועדה הוועדה לתכנון לריק .

 

התוצאה של הטלת קנס כזה או אחר, שמגישי התנגדויות סדרתיים, יחשבו פעמיים לפני שיגור מכתבם, ולעירייה יחסך זמן ניכר יקר  מלעסוק בשטויות, זה גם יעשיר את קופת העירייה וגם יזרז את תהליכי התמ"א 38 בעירייה  ובא לציון גואל.

 

גרשון אקשטיין,רעננה

 

מרכז עבודת התמ"א 38 בבניין. בר אילן 17.

תחזית אסטרולוגית שבועית ( הורוסקופ) שבין התאריכים שבין: 23/03-29/03 שנת 2012

 

נכתב על ידי: האסטרולוג אודי ברגר

 

  טלה

אתם עובדים קשה לבצע שינוי מיוחד בעבודה או בקריירה. זהירות, אתם עשויים לפגוע באנשים מסוימים- השתדלו שלא לפגוע ולהכביד על מצפונכם . שימרו מרחק מאהוביכם הנוכחיים. יתכנו וויכוחים ומריבות בלתי נשלטים, על כול נושא שיצוץ- כך סתם. המצב הכוכבי מונע מכם להתקדם במה שהתחלת במישוריי הקריירה. מי שלא מועסק ירגיש שאין לו חשק לחפש עבודה.

שור

אתם מסתגרים בתוך עצמכם בשל ענן כוכבי שלילי ואפרפר- שתפו את בן/ת זוג/תכם בהרגשה. תנו לעצמכם הזדמנות לפרוק הכול. צאו להתאוורר באזור פסטוראלי- כדאי לבחור את הים כמטרה.בשטח הרומנטי, הכבדות שבה אתם מתנהלים תרגיז את המצפים מכם ליזום. סוף השבוע יאכזב מבחינת הזוגיות. בלהט המריבה בנושאי משפחה רצוי שלא להקשיב לחברים שלא בקיעים… בפרטים הקטנים.

תאומים

השבוע תחשפו את פרצופם האמיתי של אנשים שחשבתם שהם הכי נאמנים לכם. בעבודה: אווירת ההמתנה לבאות תסתיים בכישלון הפרויקט בו לקחתם חלק. הממונים ינסו לעודד את רוחכם אך לשווא. פחד מגל הפיטורים יכביד על ליבכם המיוסר ממילא. כספים ישוחררו לכיסוי חובות. התרגשות כתוצאה מצפייה לתשובה בתחום הקריירה. הגידו 'לא', לאנשים המנסים למשוך אתכם להשקעה בעסק כושל.

סרטן

השגרה משפיעה עליכם לרעה. נצלו את השבוע להתרגעות. צאו למקומות המועדפים והקרובים למקום מגוריכם. בא לכם להוציא מהלב? אז ליתר ביטחון קחו איתכם את מי שמבין אתכם בדרך כלל. הכעסים הישנים אודות ירושות נשכחות עולות על הפרק. הזמן להתרכז בטיפוח רעיון שיקום המשפחה והילדים. הזמן לעסוק בנושאים רוחניים על מנת להגיע למודעות עצמית 'ומשם' לעשייה.

אריה

אתם לא מרוצים מהתוצאות הכספיות הדלות. נכון שיתכנו אכזבות מתחום הקריירה- אך אל דאגה, שכן אתם במסלול הנכון לעבר הגשמה- הצעה מכוון בלתי צפוי תשנה את ההרגשה שלכם מן הקצה אל הקצה. אל תמתינו לצלצול מאובייקט שהשארתם מאחור, לפנויים: הזמן ליזום מהלכי פשרה רומנטיים. הנשואים: ייהנו מסוף שבוע של הבנה ומהזדמנות להשיח את מרי ליבם.

בתולה

לבעלי עסקים: עננה אפורה וכבדה מאיימת להפיל אתכם לעמקי הדיכאון. למועסקים:הפיטורים האחרונים ממשיכים להשפיע לרעה על מצב רוחכם. שישי שבת: בילוי ספונטאני ימלא אתכם במידה מסוימת של אופטימיות. גוף מסוים ימסור רמזים ברורים לגבי עבודה חדשה שלה חיכיתם. אתם נפעמים מיפי הטבע ומכוחות השמימיים הקדושים. יש בכם נטייה לרוחניות מוגברת. בריאותכם הפיזית במיטבה.

מאזניים

אתם מאוד עצובים אך לא מראים זאת בחברה.יחד עם זאת, אתם ממשיכים לדעת איך לייעץ לאחרים,  כולם נהנים מהאינטואיציות שלכם ויאפשרו לכם להתקרב. בעיות האהבה ממשיכות להעיב על רוב שטחיי החיים. מישהו מיוחד יחוש בתסכוליכם ויזכה אתכם בקרבה מועדפת. בקרוב תפנית חיובית ברוב השטחים. עליכם לתכנן את הצעד הבא במישור הלימודים והקריירה.

עקרב

אתם מבקשים להגיע למטרה והופכים עולמות בשל כך. כספים המאחרים לבוא, יכניסו מתנה תגיע אליכם בדואר בשעות הצהריים של שני. קשרים עסקיים חדשים יפתיעו לטובה. הזמינו את האויבים שלכם לשיחה. העיזו לומר להם את שעל ליבכם ובכך תפטרו חצי מהבעיות. היכולת שלכם להשתלב בחברה רחבה טעונה שיפור. עד שזה יקרה, התאמנו על 'אחד על… אחד'.

קשת

השבוע אתם במצב רוח קרבי בבית ובעבודה. חברים לעבודה יכניסו אתכם ללחץ נוראי.המריבות הבלתי נמנעות מתפרצות בכוח רב. היו פשרניים ושלא תמצו את מצב רוחכם הירוד עד תום. מישהו יעזור לכם להשכין שלום. הפיצוי השבועי יופיע מצד משפחה וחברים. סוף השבוע הקרוב יהיה סוער בנוגע לאהבה. געגועים למישהו שאיבדתם בעבר, עולים שוב על הפרק.

גדי

היצר המיני והאגרסיביות יאפיינו את התנהגותכם. אתם על טורים גבוהים. זהירות: חוסר סבלנותכם עלול לגרום לערעור מעמדכם החברתי. מקור בלתי צפוי עשוי להוציא אתכם מהמערבולות הרגשיות. התרכזו באינטרנט בהקשר החיפושים אחר אהבה ונתינה. סוף השבוע הקרוב יהווה כפיצוי לכול ימי השבוע. הסתכלו על הצד הטוב של החיים. תכננו את הצעד הרומנטי הבא- בזהירות אבל בפתיחות רגשית.

דלי

 אתם עצבניים ושמים את האינטרסים שלכם לפני כל עניין אחר. אתם עשויים להסתבך במריבה עם מתחרה כלשהו בתחום הכלכלי. מומלץ להתרחק מאנשים שלא ראויים לחברתכם. כדאי להזהיר אתכם מפני תאונות העלולות להתרחש היום. חיפוש אחר דירה לקנייה או להשכרה יתקע בגלל בעיות סחבת וניירת. רגשות חדשים כלפי בן/ת זוג מהעבר. הקפידו לתרום לאנשים אחרים.

דגים

אתם מוצאים משהו שחשבתם כי איבדתם. מריבות ישנות עולות על הפרק. אינכם רואים דברים באור הנכון. הפחדים הקשורים במישרין ובעקיפין לנושא העבודה והקריירה יתקפו מחדש. יהיה כדאי לכם להירגע שכן בימים שלישי ורביעי תתחילו לחוש טוב יותר. התחילו לחשוב על מיסוד קשרים רומנטיים. מי שלא מצא/ה את הזיווג השני, זה הזמן לפנות לייעוץ על מנת למוצאו.

Copyright© 2012-Udi Berger

להוציא את הגטו מהיהודי

נכתב על ידי: אורי אבנרי

פשעים על רקע גזעני מכוערים במיוחד.

 

אם הקורבנות הם ילדים, הם מכוערים פי כמה וכמה.

אם הם מבוצעים על-ידי ערבי כלפי ילדים יהודיים, הם גם מטופשים עד אין גבול.

 

השבוע זה הוכח מחדש.

 

כאשר ערבי אוהד אל-קאעידה מתגלה כאשם ברצח שלושה ילדים יהודיים ומבוגר אחד בטולוז, אחרי שרצח שלושה חיילים לא-לבנים בבסיס סמוך, הוא לא גרם רק צער עמוק למשפחות הנרצחים, אלא גם נזק חמור לעם הפלסטיני, שבו רצה, כביכול, לתמוך.

 

הזעזוע העולמי מצא את ביטויו בהפגנת סולידריות עם הקהילה היהודית בצרפת, ובעקיפין עם מדינת ישראל.

 

שר-החוץ הצרפתי טס במיוחד לירושלים, כדי להשתתף בהלוויות הקורבנות היהודיים. הנשיא ניקולא סרקוזי, הנלחם כעת על חייו הפוליטיים, צץ בכל מקום שבו ניתן להפיק קמצוץ של הון פוליטי מהטרגדיה. בנימין נתניהו אינו מפגר אחריו.

 

בשעה שגוברות בעולם הקריאות להטלת חרם על מדינת ישראל, מעשה הרצח הזה הזכיר לעולם את הזוועות האנטישמיות. בשעה כזאת קל לאוהדי ישראל להזכיר את קריאת-הקרב של הנאצים: "אל תקנו אצל יהודים!" כעת רק אדם נחוש ואמיץ מאוד יסתכן וידרוש חרם על "מדינת היהודים".

 

באחרונה נוהג נתניהו להזכיר את השואה בכל נאום על איראן. הוא מנבא "שואה שנייה" אם לא יופצצו המתקנים הגרעיניים. בישראל מתחו ביקורת חריפה על הניצול הציני הזה של זכר השואה. אבל באווירה שנוצרה אחרי הרצח בטולוז, קולות אלה הונמכו.

 

יש בעולם הסבורים שזוהי תגובה מוגזמת. אחרי הכול, הזוועה בוצעה על-ידי אדם יחיד, צעיר מופרע בן 24. הקורבנות לא היו רק יהודים, אלא גם מוסלמים.האם לא נופחה התקרית הזאת מעבר לכול מידה?

 

מי שאומר זאת אינו מבין את רקע התגובה היהודית.

 

ישעיהו ליבוביץ, יהודי שומר-מצוות, אמר שהדת היהודית מתה לפני 200 שנה, וכי הדבר היחיד המאחד כיום את יהודי כל העולם הוא זכר השואה. אם רואים בשואה את השיא של רדיפות שנמשכו מאות שנים, יש בזה הרבה אמת.

 

כמעט כל ילד יהודי בעולם גדל על סיפור הקורבנות היהודית. "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו," נאמר ב"הגדה" של פסח, שתיקרא בכל בית יהודי בעוד שבועיים. ה"קמים", כפי שמובן מאליו, הם הגויים, כולם.

 

לפי הסיפור המקובל, היהודים נרדפו בכל הארצות, בכל הזמנים, והחריגים מעטים. היהודים היו צריכים להיות מוכנים להתקפה עליהם בכל עת ובכל מקום. זהו סיפור מתמשך של מעשי-טבח, גירושים המוניים, השחיטה של הצלבנים, מוראות האינקוויזיציה הספרדית, הפוגרומים ברוסיה ובאוקראינה. השואה אינה אלא חוליה אחת בשרשרת, ובוודאי לא האחרונה.

 

בהיסטוריוסופיה היהודית, סיפור הקורבנות התחיל עוד לפני שהגיעה שנאת-היהודים הנוצרית לאירופה. הוא מתחיל בסיפור של "עבדים היינו במצריים" והריסת בית-המקדש בירושלים על-ידי הבבלים, ואחר-כך עד-ידי הרומאים. לפני כמה שבועות נחגג חג-הפורים, לזכר הסיפור (הדמיוני) על המזימה להשמיד את יהודי פרס – היא איראן של היום – שסוכל על-ידי צעירה יפה ותככנית בשם אסתר. (למעשה, בסופו של דבר היהודים הם שהרגו את כל אויביהם, ובכללם נשים וילדים.)

 

הסיפור על הקורבנות שאין-לה-סוף טבוע כל-כך עמוק בנבכי המודע והלא-מודע של כל יהודי, שהתקרית הקטנה ביותר גורמת לאורגיה של רחמים-עצמיים, העלולה להיראות חסרת כל פרופורציה. כל יהודי יודע שעלינו לעמוד שכם אחד מול העולם העוין, שהתקפה על יהודי אחד היא התקפה על היהודים כולם, שפוגרום בקישינב הרחוקה צריך לעורר את היהודים באנגליה, והתקפה על יהודים בטולוז צריכה לעורר את היהודים בישראל.

 

במעשהו הנתעב הצליח הרוצח בטולוז לחבר את יהודי צרפת – ויהודי העולם כולו – חיבור צמוד עוד יותר עם מדינת-ישראל. הקשרים האלה התהדקו במילא בשנים האחרונות. חלק גדול מיהודי צרפת הם מהגרים מצפון-אפריקה, שעלו לצרפת במקום לעלות לישראל, ועל כן הם לאומנים ישראליים יותר קיצוניים מאשר רוב הישראלים. הם משקיעים כסף וקונים בתים בישראל. בחודש אוגוסט שומעים בשפת-הים של תל-אביב יותר צרפתית מאשר עברית. עכשיו רבים מהם יחליטו, מן הסתם, לעלות לישראל.

 

כמו כל מעשה אנטישמי, המעשה הזה מוסיף כוח לישראל, ובעיקר לימין הישראלי.

 

אני מאמין שראש-הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד, דיבר בכנות גמורה כאשר גינה את מעשה-הזוועה, ובעיקר את ההכרזה המיוחסת לרוצח שביקש לנקום את מות הילדים בעזה. פיאד אמר שאסור לאיש להזכיר את שם פלסטין כאשר הוא מבצע מעשה מתועב שכזה.

 

נזכרתי בידידי עיצאם סרטאווי, ה"טרוריסט" הפלסטיני שהפך לפעיל-שלום נערץ ונרצח בשל כך. הוא סיפר לי פעם שמנהיג אנטישמי צרפתי בא אליו בפאריס והציע לו שיתוף-פעולה. "זרקתי אותו מהמשרד," סיפר סרטאווי, "אני יודע שהאנטישמים הם האויבים הגרועים ביותר של העם הפלסטיני!"

 

כפי שצוין פעמים רבות, הציונות המודרנית היא בתה-החורגת של האנטישמיות המודרנית. אכן, השם "ציונות" נולד כמה שנים בלבד אחרי שאידיאולוג גרמני המציא את המונח "אנטישמיות".

 

לולא האנטישמיות הלאומנית החדשה, שהציפה את אירופה מה"מאה השחורה" ברוסיה הצארית עד לפרשת דרייפוס בצרפת הרפובליקאית, הנפש היהודית ההומייה הייתה צופה לציון בנוחיות עוד אלפיים שנה. האנטישמיות, שהביאה עימה את הפחד מפני דברים איומים העלולים לקרות בקרוב, היא שגירשה את היהודים מאירופה והעניקה אמינות לרעיון שעל היהודים להקים מדינה משלהם, שבה הם יהיו אדונים לגורלם.

 

הוגי הציונות לא התכוונו להקים מדינה שתהיה מעין מטכ"ל של היהדות העולמית. הם חשבו שלא תהיה עוד יהדות עולמית. בחזונם, כל היהודים יתקבצו בארץ-ישראל, והפזורה היהודית תיעלם. זה מה שכתב בנימין זאב הרצל, ובזה האמינו דויד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי.

 

אילו התגשמו הדברים לפי חזונם, לא היה יהודים נרצחים בטולוז, מפני שלא היו יהודים בטולוז.

 

עוזריו של בן-גוריון הצליחו רק בקושי לרסן אותו מלהגיד ליהודי אמריקה מה הוא חושב עליהם. הוא רחש להם בוז תהומי. ציוני, כך חשב, יכול לחיות רק בציון. אילו הקשיב לדברי החנופה שבהם מרח בנימין נתניהו את אלפי ה"מנהיגים" היהודים בוועידת איפא"ק, הוא היה מקיא. ובצדק – הרי היהודים האלה, שמחאו כפיים כמשוגעים וקפצו למעלה ולמטה כאחוזי דיבוק כדי לדחוף את נתניהו למלחמה הרת-אסון באיראן, חזרו אחר-כך לבתיהם הנוחים ולעיסוקיהם עתירי-ההון – באמריקה.

 

ילדיהם דוברי-האנגלית לומדים באוניברסיטאות-היוקרה וחולמים על קריירות משופעות בכסף, בשעה שבני-גילם בישראל הולכים לצבא וחרדים לגורל משפחותיהם אם תפרוץ המלחמה המובטחת. אז איך לא להקיא?

 

אגב, הסימביוזיס בין הפוליטיקאים האמריקאיים והשדולה היהודית הולידה השבוע קוריוז מדהים.

 

הקונגרס האמריקאי קיבל פה-אחד חוק המקל על הישראלים להגר לארצות-הברית. כל מה שעלינו לעשות זה לקנות שם איזה עסק קטן – נגיד מכולת קטנה בפינה נידחת של ברוקלין, בחצי המחיר של דירה בירושלים – כדי להפוך לתושבים חוקיים, ובעתיד גם לאזרחים, של ארצות-הברית.

 

הייתכן מעשה אנטי-ציוני יותר? הרי זו קנוניה לרוקן את מדינת ישראל! וכל זה בשם אהבת-ישראל וקולות היהודים!

 

מובן שהתקשורת הישראלית מחאה כפיים למראה העדות החדשה הזאת לידידות ארצות-הברית.

 

הנה כי כן: רוצח אנטישמי דוחף את היהודים לישראל, ואילו הקונגרס האמריקאי מושך אותם בחזרה ל"גלות".

 

כאשר הקמנו את המדינה, חשבנו שזהו סוף הקורבנות היהודית, וגם סוף המנטאליות של הקורבנות היהודית.

 

הנה אנחנו, עברים מסוג חדש, מוכנים להגן על עצמנו, ובידינו כל העוצמה של מדינה ריבונית.

 

הבכיינות שייכת לגולה הבזויה, לקהילות היהודיות הפזורות בעולם.

 

אבל הקורבנות חזרה אלינו – ועוד איך! היא משמשת כטכסיס הולם לכל מטרה פוליטית אפשרית, אך היא גם משתרשת מחדש בנפשנו. פצצת-הגרעין האיראנית, האמיתית או המדומיינת, עוזרת להחיות את הקרבנות מחדש. כל עוד נתונה המדינה במצב של פחד תמידי, המנטאליות של "השואה השנייה" לא תאבד את כוחה.

 

מיום ליום הופכת ישראל ליותר ויותר יהודית, ולפחות ופחות ישראלית. כפי שנאמר, קל יותר להוציא את היהודי מהגטו מאשר להוציא את הגטו מהיהודי. בייחוד במצב של מלחמת-נצח.

 

כך, בסופו של דבר, אנחנו מגיעים לאותה מסקנה כמו בכל עניין אחר: השלום הוא הפיתרון.

איראן ושואה

נכתב על ידי : אליקים העצני

 

ראש הממשלה מזמין אותנו לשקול אימים של איום איראני אטומי מתמיד מול סיכוני מלחמת-מנע נגדה. אולם איזה נתונים יש לנו כדי לשפוט? והלא גם בין האנשים היודעים את הסודות יש מחלוקת! עד כדי כך, שראש המוסד לשעבר, מאיר דגן , התראיין בתכנית הטלוויזיה האמריקנית "60 דקות" כדי לחלוק חזיתית על ראש הממשלה ועל שר הביטחון. זו לעצמה שערורייה, אבל גם באשר למהותו של הוויכוח לא נחכים, כי לכאורה הכל מצדדים במיצוי כל אמצעי לחץ אפשרי לפני שתוקפים פיזית  -  אז מה ההבדל ?

 

אלא , בינתיים בצבץ קצהו של סלע מחלוקת, שעוד יהיה להר גדול: נשאלה השאלה האפיקורסית, שמא לא צריך לתקוף כלל, אלא "להכיל" איראן גרעינית ולחיות בצילו של איום אטומי קבוע. כך חיו שנים רבות מזרח ומערב משני צידי מסך הברזל, כך חיות האויבות המושבעות, הודו ופקיסטאן.

 

טענתם של "המכילים" גלומה בראשי התיבות MAD , באנגלית – "השמדה הדדית מובטחת". שאם צד א' יידע  שגם אחרי שצד ב' יספוג מכה גרעינית מקדימה הוא עדיין יוכל להשיב באותו מטבע וההשמדה תהיה הדדית – צד א' לא יתקוף כלל. זאת כמובן בהנחה, ששיקולי שני הצדדים סבירים והגיוניים – רציונאליים. לא כן, אם אחד הצדדים הוא משוגע או קנאי מטורף והשאלה היא, האם משטר האייאטולות  ביחסו לישראל צריך להיחשב כ"מתאבד שיעי" קולקטיבי?

 

המשטר הסובייטי היה רציונאלי בזהירות-היתר האטומית שלו. גם המדינה האסלאמית פקיסטן נוהגת אחריות אטומית כלפי הודו. אפילו היטלר ידע להגיב בצורה רציונאלית. הוא לא השתמש בגזים נגד אויבים שיכלו לגמול לו ולא פגע  בשבויי מלחמה, מתוך דאגה רציונאלית לגורל השבויים הגרמנים. טירוף הדעת שלו פרץ בעיקר ביחסו ליהודים (ולצוענים) – בתורת הגזע ובהוצאתה לפועל ע'י רצח עם, יחיד במינו בהיסטוריה. טכנית, זה עלה בידו מפני שידי קורבנותיו היו ריקות. לא היו להם אמצעים לאיים בהם "בהשמדה  הדדית". לו היתה ליהודים יכולת לשלוח גרמנים לתאי גזים כתגמול על אושוויץ, האם הרציונאל הזה היה מרתיע אותו? המושל הצבאי הגרמני של פריז לא ציית לפקודת היטלר לשרוף את פריז. שר החימוש שלו, אלברט שפאר, לא ביצע את "צו נרו" של היטלר להפוך את ערי גרמניה לאדמה חרוכה. הם היו רציונאליים. לא כך הפיהרר: רכבות חיוניות לשינוע תחמושת לחזית הופנו להובלת יהודים אל תאי הגזים. כאן – נסתיימה הרציונאליות.

 

איראן גרעינית מאיימת על כל שכניה, כולל מדינת ישראל, ובכל זאת האיום שלה על ישראל – שונה.

היטלר איים על כל העולם, אך איומו על היהודים היה מיוחד במינו. לכן היתה לראש הממשלה הצדקה גמורה לשלוף התכתבות מימי מלחמת העולם, ובה תחינת היהודים שארה"ב תפציץ את הרכבות לאושוויץ וסירובו של רוזוולט. אולם בתכתובת זו לא נזכרה הסיבה האמיתית לסירוב : החשש, פן תיחשב המלחמה ל"מלחמה יהודית" והמוטיבציה של החיילים להילחם תיפגע. צבא יהודי, לעומת זאת, אינו חושש מהיות המלחמה "יהודית"…

 

חזרנו לסלע המחלוקת האידיאולוגי. השמאל הקיצוני מתנגד להפקת "לקחי השואה". עפ'י הדימוי העצמי שלו, ישראל היא מוטאציה חדשה שאינה דומה עוד לגלגולה היהודי הקודם. ממילא, גם האיומים עליה עברו מוטאציה ואינם יותר בלתי רציונאליים. כמסקנה,  גם מול הגרעין האיראני היה זה חוסר טקט והעדר נימוס מצד ראש הממשלה להזכיר לאובמה את השואה. עליו לחכות עד שארה"ב ואירופה יחליטו לפעול, אם בכלל. ואם יעדיפו "להכיל" איראן גרעינית ולחיות עם הפצצה, גם את זאת עלינו לקבל.

 

ב-"60 דקות" התבטא מאיר דגן שאיראן היא רציונאלית.

 

האם לזה התכוון?

 

אליקים העצני

בדרום אין כל חדש

נכתב על ידי: אורי אבנרי

 

"מה למדת בבית-הספר היום, בני?"

 

"לא היה בית-ספר היום! יש מצב-חירום!"

 

"ומה למדת מזה, בני?"

דווקא הרבה מאוד.

 

ה"סבב" של השבוע, כפי שצה"ל קורא לזה, התאים לריטואל הרגיל, שהוא קבוע כמו טכס דתי.

 

זה התחיל בהריגתו ("חיסולו") של פעיל ("מחבל") פלסטיני ברצועת-עזה, שלא היה ידוע עד כה.

 

הפלסטינים השיבו במטר של טילים, שארך ארבע יממות. יותר ממיליון ישראלים, נשים וגברים, במקום לצאת לעבוד נשארו עם ילדיהם קרוב למקלט – במקרה הטוב שהיה להם מקלט – או במקרה הרע במרחב מוגן שאינו אלא חדר "בטוח" יחסית בדירתם. זה אחד מכול שמונה ישראלים, בדומה ל-10 מיליון גרמנים או 40 מיליון אמריקאים.

 

חלק מהטילים יורטו במעופם על-ידי שלוש הסוללות של "כיפת ברזל". ישראלים אחדים נפצעו ונגרם נזק חומרי מסוים. אף ישראלי אחד לא נהרג.

 

מטוסים ומזל"טים ישראליים תקפו את רצועת-עזה והרגו 26 פלסטינים.

 

אחרי ארבעה ימים ולילות זה הספיק לשני הצדדים, ומתווך מצרי השיג "תאהדיה" ("שקט" בערבית.)

 

הכול כרגיל.

 

מלבד הפרטים, כמובן.

 

הכול התחיל בהריגת אדם אחד, זוהייר אל-קיסי, מזכ"ל "הועדות העממיות". הוא הספיק למלא תפקיד זה חודשים אחדים בלבד.

 

"הוועדות העממיות" היא קבוצת התנגדות/טרור מישנית, השלישית בגודלה ברצועה. היא קיימת בצל החמאס, שלא לקח חלק בסבב הזה, והג'יהאד האסלאמי, שחש לעזרת ה"וועדות" ושיגר את רוב הטילים.

 

מספר השיגורים היווה הפתעה. במשך ארבע יממות שוגרו 200 טילים – ממוצע של 50 ביממה. 169 מהם נפלו בשטח ישראל. לא היה סימן שמלאי הג'יהאד נגמר. החמאס הוא, כמובן, ארגון הרבה יותר גדול, ויש לא מלאי הרבה יותר גדול. נראה שיש כעת ברצועה כמויות גדולות של טילים. המתוחכמים שבהם סופקו ברובם על-ידי איראן. אפשר רק לנחש איך הגיעו בדרך הארוכה.

 

יש להניח שבשטח חזבאללה בדרום לבנון יש מצבורים גדולים עוד יותר.

 

בצד השני (שלנו) נחלה "כיפת ברזל" הצלחה אדירה, מקור לגאווה גדולה לספקים, לצה"ל ולמדינה כולה.

 

מערכת מתוחכמת זו, תוצרת ישראל, עוררה תחילה ספק רב. בגלל הספק פועלות כעת רק שלוש סוללות, שכל אחת מהן מגינה על עיר אחת (באר-שבע, אשקלון, אשדוד). סוללה רביעית אמורה להיכנס לפעולה בקרוב.

 

המערכת אינה מיירטת כל טיל המשוגר לשטח ישראל – דבר שהיה עולה בהון עתק. במקום זה מחשבת המערכת עצמה אם ייפול הטיל בשטח ריק (ואז היא מתעלמת ממנו) או בשטח בנוי – כל זה בשניות. יותר מ-70% מאלה יורטו, הצלחה גדולה לכל הדעות.

 

העוקץ הוא שהטיל הפלסטיני עולה רק כמה מאות שקלים, ואילו טיל אחד של "כיפת ברזל" עולה 315.000 שקלים. במשך ארבעת הימים, הוצאנו 17.6 מיליון שקל על הטילים ששוגרו. כל זה נוסף על העלות הגבוהה מאד של הסוללות עצמן.

 

פעולות חיל-האוויר בשמי עזה עלו עוד כמה עשרות מיליונים – שעה אחת של טיסת מטוס-קרב עולה כמאה אלף שקל.

 

השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא: האם כל זה היה כדאי?

 

בישראל נשאלת שאלה כזאת רק לעיתים נדירות מאוד. הציבור מאמין ש"אלה למעלה" יודעים מה שהם עושים.

 

האמנם?

 

זה הכול תלוי בנחיצות ההחלטה להרוג את אל-קיסי – אפילו מבחינתם של מי שמאמינים תועלת ב"חיסולים" כאלה.

 

אל-קיסי מילא את התפקיד של מנהיג "הוועדות העממיות" רק מאז שנהרג המנהיג הקודם בנסיבות דומות. אז נמצא בקלות מחליף, וכך יהיה גם הפעם. המחליף יכול להיות קצת יותר או קצת פחות מוכשר, אבל ההבדל יהיה קטן.

 

שר-הביטחון, אהוד ברק, נתן הסבר מאולץ, וקצת מוזר, להריגה. "(אל-קיסי) היה מראשי הוועדות העממיות ונדמה שעסק בהכנת פיגוע גדול. אינני יכול לומר עדיין אם פיגוע זה סוכל." נדמה. אינני יכול לומר: מלים חמקניות.

 

באופן בלתי-רשמי נאמר שאל-קיסי היה מעורב בשיגור חוליה מעזה לסיני, כדי לתקוף את ישראל משם. בשנה שעברה בוצע פיגוע כזה בגבול המצרי ליד אילת, וישראלים אחדים נהרגו. האשמה הוטלה על קודמו של אל-קיסי, והוא נהרג עוד לפני שהחלה החקירה.

 

אז האם היה כדאי בנסיבות האלה לסכן את חייהם של בני-אדם כה רבים, לשלוח מיליון בני-אדם למקלטים ולהוציא עשרות מיליוני שקלים?

 

הניחוש שלי הוא שאל-קיסי נהרג פשוט מפני שהייתה הזדמנות טובה לבצע "חיסול ממוקד" – יתכן שהתקבל מידע מדויק על תנועותיו ברגע מסוים.

 

מי החליט?

 

חיסולים ממוקדים מבוצעים על סמך מידע המתקבל מהשב"כ. למעשה, השב"כ הוא כל-יכול. הוא פועל כגוף אוסף-מידע, אחר-כך מעבד אותו, וגם שופט אותו ובסוף מחליט על ביצוע ההוצאה-להורג. אין ניתוח בלתי-תלוי של המידע, אין ערעור, אין שום תהליך משפטי בכלל. הטלת ספק בשיפוט השב"כ גובלת בבגידה. שום פוליטיקאי או עיתונאי לא היה מעז לעשות זאת, גם אילו היה רוצה – והוא בהחלט לא.

 

אחרי שהשב"כ החליט להרוג מישהו, העניין מובא לידיעת קומץ אנשים – ראש-הממשלה, שר-הביטחון, הרמטכ"ל, ואולי גם אלוף הפיקוד. אין במחליטים אדם בעל דעה עצמאית.

 

האם מישהו מאנשים אלה הציג את השאלות הרלוונטיות? מסופקני.

 

למשל: בנימין נתניהו מתפאר בהצלחתו האדירה בארצות-הברית, ולמעשה בעולם כולו, כאשר גרם לכך שכולם יעסקו בפצצה האיראנית (שעדיין אינה קיימת), ואילו העניין הפלסטיני נמחה לגמרי מהשולחן. והנה הוא מפעיל סיבוב חדש של לחימה המזכיר לכול שהעניין הפלסטיני חי ובועט, ושהוא יכול להתפוצץ בכל רגע. האם זה הגיוני אפילו מבחינת איש כמו נתניהו או איש כמו ברק?

 

היבט מדיני מעניין של ה"סבב" הזה הוא התפקיד שמילא בו – ובעצם, לא מילא – ארגון החמאס.

 

חמאס שולט ברצועת-עזה. ממשלת ישראל אמנם אינה מכירה רשמית בשלטון זה, אך היא בהחלט מטילה על חמאס את האחראיות לכל מה שקורה ברצועה – אם היה חמאס מעורב ואם לא.

 

עד כה נכנס חמאס ללחימה בכל פעם שישראל תקפה מטרות ברצועה. הפעם הוא נשאר מחוץ למאבק, וגם טרח להדגיש זאת בראיונות שנתן לטלוויזיה הישראלית.

 

מדוע? לחמאס קשר הדוק עם האחים המוסלמים, השולטים עכשיו בפרלמנט המצרי. מופעל על חמאס לחץ כבד להצטרף לממשלת-אחדות פלסטינית ולאש"ף. השתתפות בלחימה הייתה מסכנת מאמץ זה. מה גם שהג'יהאד קשור מאוד לאיראן, אויבת מצריים.

 

לכתבי הטלוויזיה שלנו יש מינהג מרגיז לסיים את כתבותיהם מהשטח במשפט באנאלי עד אימה. למשל, כתבה על תאונת-דרכים מסתיימת כמעט תמיד במלים: "…הוא (או היא) רצו בסך הכול להגיע הביתה בשלום!"

 

השבוע, כמעט כל הכתבות על סיום ה"סבב" בדרום הסתיימו במלים: "השקט חזר לדרום – עד הפעם הבאה!"

 

הכול מניחים שב"פעם הבאה" יהיה לטילים מעזה טווח הרבה יותר גדול, כך שיגיעו לפאתי גוש דן. והכול מקווים שטילי "כיפת ברזל" יצליחו עוד יותר.

 

עד אז, בדרום אין כל חדש.

תחזית אסטרולוגית ( הורוסקופ) שבועית- שבין התאריכים: 16.03-22.03 2012

נכתב על ידי: האסטרולוג : אודי ברגר

טלה

השבוע אתם סובלים מחוסר מזל. זה אומר כי בנושא ההימורים, בתחום הרגשי ובתחום התעסוקתי אתם מבולבלים וצריכים להיזהר. אל תתנו לאחרים לנצל את תמימותכם ואת טוב לבכם. הזמן לחפש את הדרכים להבין מה חסר לכם, במקום לשבת ולבכות על מר גורלכם. זה הזמן לחפש את הצד המקצועי אותו אליו רציתם לשאוף… עידן ועידנים.

שור

למהמרים: זכרו את מה שעברתם בשליש האחרון של השנה שעברה. מומלץ לכם לפעול בזהירות יתר, אחרת תאבדו את מרבית השקעתכם. השקיעו בבית ובילדים. הכניסו תוכן רומנטי לחייכם. יתכנו מצבים בהם אתם צריכים לגייס את כושר החלטה לגבי קידום ועבודה. שמרו על קשר עם המשפחה. השתדלו שלא להרע לאנשים שלא התכוונו לפגוע. התרכזו במידות טובות.

תאומים

אתם דואגים להורים ולקרובי משפחה. האנרגיות הטובות מושקעות בילדים. חלקו את כוחכם בין העבודה ולבין המשפחה. כושר ההחלטה ירוד ביחס לתחום האהבה והמגורים. הזמן לחפש הכשרה מקצועית. סימנים חיוביים ראשונים לקידום נושא העבודה וההכשרה המקצועית. שלחו קורות חיים לכול כתובת שמצאתם. זכרו שאתם לא יכולים להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת.

סרטן

אתם אמורים לשנות משהו הקשור לבית. החברים מפנים לכם עורף, אל דאגה זה יסתדר עד לחג הקרוב. בן/ת זוג מהסס/ת בקשר אליכם. אתם זקוקים לאוזן קשבת. רגעים יפים בחברת חברים יתנו לכם את הדחיפה הנכונה לחיים. קחו את החיים בקלות. אל תיקחו ללב. אחריות כבדה מדי מוטלת על כתפיכם בשטח הקריירה, זכרו: עניי ביתכם קודמים.

אריה

מומלץ לפתוח את הפה. משמע כי אתם צריכים לעצור ולגרום לאחרים להעריך את שצברתם- רגשית וכספית- כאחד. ויכוחים על רקע אישי ורגשי מעוררים בכם את הסלידה בעבודה או בעסק. הזמן לחשבון נפש ביחס לכוונות למיסוד קשרים, מן העבר או מההווה. הצד הרגשי מבולבל- השאלה באם לא הגיע הזמן לסלוח למי שהותרתם מאחור?

בתולה

מרקורי הכוכב השליט מטייל בגזרה שלילית, משמע שבקרוב תרגישו את המכשולים הישנים בנוגע לעבודה ולצד המשפחתי- רגשי. דאגות ביחס לירושות או לכספים המגיעים לכם מעיבים על תחושת האחדות. השכינו שלום בביתכם. התרכזו במה שמשרת אתכם, אל תזעזעו את הילדים ואת המשפחה בגלל הגעגועים לחופש. העדיפו את מסלול ההדברות. אתם ממשיכים להתגעגע לדמות מהעבר.

מאזניים

רגעים יפים בתחום המשפחתי- הסיבה נקשרת לילדים ולאחיינים. המשיכה כלפי בן/ת זוג מהעבר, עולה בעוצמתה, מיום ליום. אתם ממשיכים להיות תלויים כלכלית בבן/ת הזוג. צאו לחפש פרצה בתחום הקריירה. אנשים שפגעו בכם בעבר, יחפשו את חברתכם. הזמן לחפש מוצא מהתקיעות הרגשית. תמצאו נחמה קטנה בביקור פתע שיעוד מעט את רוחכם. פנו לייעוץ אישי.

עקרב

הימנעו מהתרסות כלפי בן/ת הזוג, אחרת אתם צפויים להתנהל כשידכם מגששת באפילה. פרגנו לכל מי שאתם יכולים ואל תקנאו באלה שיש להם. חזקו את הצד הנפשי וצאו מהבית. רגעים קצרים בחברת ידידים יתנו לכם רעיון מוצלחים בתחומים שונים. סידורים דחופים יכניסו אתכם ללחץ. השקיעו במשפחה, שכן לאחרונה זנחתם את הבית ואת הדברים המשוועים לתיקון… תרתי משמע.

קשת

אתם עצבניים ללא סיבה הנראית לעין. הילדים נותנים לכם את הכוחות להמשיך והם אלה שיהיו במרכז. התרכזו בעיסוקים העכשוויים, עד יעבור זעם הכוכבים. בעלי העסקים: תרגישו שמשהו נעצר בנושא הקידום והמכירות. השבוע הבא יהיה יותר רע, בגלל נסיגת כוכב מרקורי. חברים וידידים מתרחקים מכם. זה הזמן לפנות לייעוץ אישי בנוגע לכול הנושאים הכואבים.

 גדי

 השבוע אתם לוקים במצבי רוח משתנים. עצה קטנה אך מועילה: אל תתנו לעצמכם את החופש להכות בכל אלה, שכביכול עוצרים אתכם מלהתקדם. זכרו שאתם עוברים משברים בצורה הכי קשה ביחס ליתר בני גלגל המזלות. הקפידו לתרום לאחרים ותקצרו מכך יבול של סיפוק. בריאותכם הנפשית קשורה למהלכים של בת/ן הזוג. היו חכמים …ופחות צודקים.

דלי

השבוע אתם מתוסכלים בנוגע לעבודה, ביחס לקידום או לגבי מציאתה. ההבטחות שקיבלתם לוטות בערפל סמיך. חוסר הוודאות לגבי עתידכם הכלכלי משאיר אתכם במצב רגיש. מה שאתם צריכים זה להמשיך ולהתקדם כמיטב יכולתכם. אתם לא רואים את קצה האור במנהרת החיים. אל תחכו יותר מידי, פנו לייעוץ לדעת איך לצאת מהתסבוכות של החיים.

דגים

הלחץ האישי והרגשי מכיוון בלתי-צפוי, ממשיך להעיב. הבטחה לקידום לא באה לידי ביטוי והקשר הרגשי לא מסביר פנים. התייעצו עם חבר/ה שהוכיח/ה עומק סנטימנטאלי והבנה. השקיעו ברוחניות ותראו את האור הנכון. יתכנו מצבים של בלבול בנוגע להחלטות רגשיות. הזמן לדאוג לבריאותכם הנפשית. הביטו בחיים מבעד לעדשה זהירה ושקולה. יוזמה בנוגע לכספים ולעבודה תיכשל

חלום ליל קיץ

 

רבים בנינו וודאי שמעו על ההוגה הצבאי מהמפורסמים ביותר הלא הוא קרל פון קלאוזוביץ (1780 -1831 ), איש הצבא הפרוסי אשר הגותו הצבאית ממשיכה להשכיל ולחנך קאדרים של אנשי צבא ברחבי העולם עד היום.

נכתב על ידי: אהרון רול

רבים בנינו וודאי שמעו על ההוגה הצבאי מהמפורסמים ביותר הלא הוא קרל פון קלאוזוביץ (1780 -1831 ), איש הצבא הפרוסי אשר הגותו הצבאית ממשיכה להשכיל ולחנך קאדרים של אנשי צבא ברחבי העולם עד היום.

 

לאלו המתקשים לזכור שמו, וודאי שמעו על קטעים מפורסמים מהגותו כגון "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". "ניהול מכונת המלחמה", "עקרונות הקרב המשולב", "ריכוז המאמץ", "בנין הכח הצבאי","שלילת המלחמה בעצימות נמוכה", "עדיפות ההתקפה על פני ההגנה" ו"המלחמה הטוטלית" בנוסף לרבים אחרים.  עקרונות אלו אשר יושמו בשדה הקרב באורח מקוטע וספורדי לפני פרסום הגותו הצבאית של פון קלאוזוביץ (למעט הגותו הצבאית של גנרל סון טס'ו ב-"אמנות המלחמה" בסין לפני כ-2500 שנים), הפכו לניכסי צאן ברזל מאז ועד ימינו לכל איש צבא מקצועי המכבד את עצמו ולכל מדינה שוחרת חיים וקיום.

 

נעיר כאן כי מלחמת לבנון השניה חשפה באורח מחפיר את אזלת ידו ומוחו של הפיקוד העליון הצה"לי (והסיבות לכך כבר פורטו במאמרנו "צבא שיש לו מדינה" מהשבוע החולף), אשר נהג בשונה לחלוטין מאשר אמור היה להתנהל באשר לאורח הפעלת הכוחות במלחמה זו.  צה"ל פעל קרקעית במלחמת לבנון השניה כפי שפעלו צבאות לפני מאתיים שנים ויותר עוד לפני זמנו של פון קלאוזוביץ, תוך קיעקוע וזילזול, שמקורו תואר במאמרי הקודם, במרבית עקרונות הלחימה המודרנית כפי שהותוו על ידי הקצין הפרוסי, כדי ביזיון וקצף.

אנו בחרנו להתרכז במאמר זה בנושא נוסף הנובע מהגות הפילוסופיה הצבאית של קרל פון קלאוזוביץ ואלו נושאים נוספים וחשובים מאין כמותם לניהול הקרב ובסופו להכרעת המערכה.  המדובר הוא בעקרונות "האסטרטגיה של הגישה העקיפה", "הסחה וההטעיה", ו-"מאמץ ראשי ומאמץ משני".  שלשת עקרונות אלו הינם חוד החנית של הפעלת "מכונת המלחמה" המודרנית בשדה הקרב אשר בהעדרם ספק אם ניזכה בניצחון במערכה.

 

בניגוד לאמונה הרווחת בקרב ציבורים נירחבים הרי ששדה הקרב המודרני הינו תלת-מימדי.  שדה הקרב הדו-מימדי שייך לתקופות בהן פלנגות אדומות וכחולות מדים צעדו כחיילי בדיל, מחנה למול מחנה וטבחו ללא רחם בצד השני פנים אל פנים ממטחווי חנית, חרב וביונט.  הניצחון נימדד ברגיל במספר החיילים שנותרו על רגליהם לאחר שאזלה התחמושת , או אזלו החיילים הכשירים לאחד מהצדדים.  המחשבה הצבאית של אותם הזמנים (עד לפני כ-200 שנים ), היתה פשטנית יחסית להווה כיום.

 

אנו כאן נבדל את שלשת העקרונות באורח גס להתנהלות אסטרטגית המאופיינת בהפעלת נושא "ההסחה וההטעיה" וניגזרתה "מאמץ ראשי ומאמץ משני" וההתנהלות הטקטית בנושא "אסטרטגית הגישה העקיפה".  חשוב לציין כי ההבחנה הנעשית כאן אינה מוחלטת, שלשת העקרונות הללו יכולים לשמש לחילופין גם בהפעלה אסטרטגית וגם בטקטית.

 

כיום מעדיפים צבאות לפגוע בבטן הרכה של האויב והתחבולה הכרוכה בכך נחשבת ללגיטימית, על מנת לצמצם אבדות בצידנו ולהגיע להכרעה מהירה יותר בשדה הקרב.  וזאת מלמד כי ההתקפה לכן נעשית במימד הצר והחשוף יחסית של הערכות האויב או במימד האנכי מעל ומאחורי קווי האויב.  קרבות פנים אל פנים בנוסח "בלקלאווה" פסו מן העולם (דהיינו, הסתערות פרשים ראש בראש, המפורסמת ממלחמת העולם הראשונה, בחצי האי קרים).  גם הופעת הטנקים אשר השיבו לזמן מה את ההרואיקה של הסתערות שריון בשריון, פנים אל פנים, בעיקר במלחמת העולם השניה בחזיתות המדבר המערבי וערבות רוסיה, אינה ישימה כיום במקרים רבים מפאת נשק אנטי טנקי משוכלל, ארך טווח ויעיל להפליא המבטל את ייתרון התנועה, האש והמיגון של הטנק וזאת בידי חייל חי"ר מחופר ונחוש ניתמך סיוע אווירי בידי מסק"רים ומל"טים.  מאידך, גוסא, השינוי הנידרש בטקטיקת הפעלת השריון באמצעות עקרונות הקרב המתוארים כאן (גישה עקיפה, הטעיה ומאמץ ראשי מתעתע), מאריכים את משך ערכו ויעילותו של הטנק לשנים רבות נוספות.

 

כיום מהוות פעולות ההסחה והגישה העקיפה את מלכת הקרב דהיינו, להביא האויב להאמין כי אנו עומדים להתקיפו באמצעים, בזמן ובכיוון מסויימים, אך להפוך עליו את הקערה ולהתקיפו בזמן, בכיוון ובאמצעים השונים בתכלית אליהם הוא נערך.

עד הנה עסקנו בברור מאליו, בפרקטיקה פרגמטית צבאית המובנת למצער למרבית הקוראים.  מכאן נמשיך לעבר "חלום ליל קיץ" צבאי והמדובר הוא בתקיפת צה"ל אפשרית באיראן.  נעיר כי אין לנו כל מושג ירוק באשר לתכניות צה"ל לתקיפה, וכי מדוע שיהיה לנו.  מבחינה זו אנו הדיוטות ככל קורא ממוצע.  גם כל הנאמר כאן יש לראותו כהזיה תלושה ואין להסיק ממנה כי כך או אחרת יפעל צה"ל בבואו לתקוף את הגרעין האיראני.

אנו שומעים רבות על הכנת צה"ל לתקיפה אווירית כנגד מטרות הגרעין של הרפובליקה האיסלמית האיראנית.  עיתונים ויידעונים שונים דואגים להאביסנו במטלות הניצבות בפני צה"ל בבואו להפציץ מהאוויר.  ישראל נימצאת כ- 1500 ק"מ ויותר מיעדיה באיראן.  עד היום נימנו כ- 400 אתרים הקשורים בתוכנית הגרעין האיראנית כפיתוח טיל נושא לפצצה, פיתוח מרעומים, דחיסת החומר הבקיע, תזמון הפיצוץ בהקף החומר הבקיע האמור להתניע את תגובת השרשרת, זיקוקו של האורניום (פלוטוניום?) לרמה בקיעה המפעילה תגובת שרשרת וכדומה.

 

פרסומים רבים מחצרצים את ההכנות הצה"ליות לחציית המרחק בקו אווירי בנתיב צפוני, (תורכיה), או בנתיב מרכזי (ערב הסעודית), או בנתיב דרומי עוקף.  כבר הופרחו שמועות כי לתקיפה האווירית יידרשו לא פחות ממאה מטוסים (ניראה סביר) וצי מטוסי תדלוק כמו גם פעילות מדינית ענפה לשם קביעת נתיבי אוויר למעבר מטוסי התקיפה.  ידיעות עקשניות גורסות כי ישראל נימצאת בתהליך קבלת פצצות חודרות בונקרים באיכות וביצועים לא נודעים עד כה לחיל האוויר הישראלי (פצצות בעלות סיכוי זניח לחדור ביצורי האיראנים).

 

לכל בר בי-רב בישראל ובאיראן כבר ברי כי התקיפה תעשה לכאורה במימד האנכי האווירי. זו נידמית כאפשרות הטובה והאפשרית ביותר.  גם האיראנים כבר נישבו בתזת התקיפה האווירית הישראלית ומשגרי וקני הטילים למאותיהם כבר סומרים לשמים בחפשם טרף מעופף ישראלי.

אלא מאי, ישראל אינה מתכוונת כלל לתקוף מהאוויר כמאמץ ראשי.  כל המהומה והמבולקה סביב האופציה האווירית הינה פעולת הסחה והטעיה.  ישראל עמלה מזה מספר שנים על פעולת הסחה והטעיה אדירת ממדים להביא את העולם ובפרט את איראן להאמין כי עבור ישראל האופציה האווירית היא היחידה שיש להביאה בחשבון.  אימוני חיל האוויר בתקיפות ארוכות טווח הינם מן המפורסמות, מאמצי ישראל להשיג פצצות חודרות בונקרים להטלה מהאוויר ומטוסי תדלוק להשקות את הארמדה האווירית הצמאה, נישאת כאמור מעל כל גליון עטיפת דגים מהתקשורת הישראלית העוקבת אחר פרסומי זו העולמית.  אסטרטגית, הגישה העקיפה הקלאוזוביצית מיושמת (לכאורה עד עתה) דרך המימד האווירי התלת מימדי וההסחה וההטעיה הינה לכאורה התזמון והכיוון של התקיפה.

 

קברניטי ישראל מחצרצים את סגירתו של חלון ההזדמנויות לתקיפה האווירית עקב השלמת הגנת המתקנים הגרעינים האיראנים במעבה האדמה ומותחים בכך, בכוונת מכוון ובצדיה (ולצרכי הטעיה בלבד) את עצבי האיראנים והקהלייה הבינלאומית

 

האופציה האווירית (קרוב לוודאי באמצעות טילי שיוט ומל"טים חמושים ארוכי טווח בלא סיכון מטוסים מאוישים), הינה המאמץ המשני בלבד אשר יופעל כגיבוי והשלמות למאמץ הקרקעי הראשי.  מאמץ זה ייושם אך רק כארוע משני לארוע העיקרי והוא "התקיפה" מן הקרקע.  חוליות קומנדו ישראלי היוצאות מבסיסים צפונית לגבול האיראני ממדינות חבר העמים לשעבר, שוהות זמנים ארוכים במדינת הענק האיראנית, והזוכות לשיתוף פעולה ממתנגדי המשטר בתוככי איראן, כבר עמלות מזה זמן לשתול מתקנים גרעינים "נקיים" בסמוך ובקרבה צמודה למחילות התת-קרקעיות הראשיות של תוכנית הגרעין האיראנית.  ישראל שותלת מתקני פצצות גרעין, באיפיון של "פצצות נויטרון" (פצצות גרעיניות טקטיות הנקיות מנשורת גרעינית רעילה), אשר מרעומיהן מוכווני הוראות תשדורות לווינים.  למעשה, יכולים קובעי מדיניות בישראל לשבת בבונקרי הפיקוד בקריית משרד הביטחון בתל-אביב ולסתום הגולל על תוכנית הגרעין האיראנית, לקברה תחת מליוני טונות של שיפכי עפר וסלעים באמצעות הפעלת פצצות נויטרון המוכנות כבר להפעלה, באמצעות הוראת הפעלה פשוטה דרך לווינים.

שיטת פעולה זו מבטלת את מרבית הקשיים הכרוכים בתקיפה ארוכת טווח באיראן באמצעות מטוסים מאוישים פגיעים וחשופים לכל מרעין בישין.  המרחק, הלוגיסטיקה הכרוכה במרחק, קוצר הזמן העומד לרשות התוקפים מהאוויר מעל המטרות, כושר חדירת הפצצות לתוך מנהרות פיתוח הגרעין אשר מוטל בספק כיום, כל אלו נעלמים למול תקיפה "יבשתית" כמתואר לעיל.  דרך הגישה היבשתית למתקני הגרעין האיראנים נותנת בידי החלש, אמצעים שאינם בידי החזק יותר וישראל היא אסטרטגית החלש יחסית בסיפור זה לאור התנאים הלוגיסטים המסובכים.  המקבילה הצבאית ממקומות אחרים למתווה "היבשתי" המתואר כאן היא פעולות גרילה המופעלות כנגד צבא סדיר חזק ומבטלות למעשה את פער האיכות בין הצבא הקונוונציונלי ללוחמי הגרילה, בעודה משטחת את שדה הקרב.  הצפון-ויאטנמים הוכיחו במלחמתם באמריקנים באזורם תזה זו בהצלחה עצומה.  הפלשתינים ניסו לשחזר הצלחת הוויאטנמים, במלחמתם בישראל (טרור, מבצעי התאבדות, אינתיפדה וכו') אך כשלו בכך באורח נחרץ מאחר שלא הביאו בחשבון כי התנאים באזורנו הינם שונים בתכלית מהנעשה בויאטנם (חוסר עומק אסטרטגי למשל) וכן לא הבינו כראוי את נחרצות היהודים הנילחמים על ביתם וחייהם הלאומים בניגוד לאמריקנים שהיו בוויאטנם אורחים לרגע.

וכך, בעוד "האחמדאינג'דים" ממשמרות המהפכה קורעים עיניהם לאיתור שמץ כנף של מטוס ישראלי, בעוד כל מערכת ההגנה האיראנית ומערכת ההגנה האווירית בפרט, על מערכות המכ"ם הרוסיות המשוכללות שלה, מכוונת כולה לשמים הכחולים, תתרומם ותבקע לפתע האדמה תחת רגליהם ותקברם על טיליהם וסרכזותיהם.

אך הבה ונזכיר שוב, הנאמר לעיל הינו כהזיית "חלום ליל קיץ" בלבד וכל קשר בינו לבין המציאות הינו מקרי בלבד (על מנת שלא נתוייג כ"חכמים שלאחר מעשה" נזכיר כי המתווה האסטרטגי לעיל שורטט על ידינו בשניים ממאמרינו כבר לפני ארבע שנים).  כמובן שקיימות חלופות נוספות, ולא נפרט יותר משפורט, לפעולה התואמות עקרונות ידועים של ניהול מערכה.  רוצה לומר, יש לשמור על מחשבה יצירתית וראש פתוח לפעילות אלטרנטיבית נוספת.

אהרון רול

 

amroll@sympatico.ca

מחיאות כפיים סוערות למשוואה שגויה

נכתב על ידי: יצחק מאיר

 

אסור היה לנאום שואה בAIPAC . עם כל הכבוד הראוי המגיע ליהודים הרואים עצמם מושבעים להעמיק את המחויבות של זרועות השלטון בארצות הברית לביטחונה שגשוגה ושלומה של ישראל, אי אפשר לעשותם שותפים לקיבוע דמותה של מדינת ישראל כמדינת קורבן העמים הנצחית. לא נכון הוא, לא היסטורית, לא דיפלומאטית, ובעיקר לא ציונית, לגייס את תמיכת אומות העולם במאמץ ההרואי של ישראל להדוף את האיומים של אויביה על שלומה, באמצעות המשוואה כי מלחמה  בישראל שווה קרונות לאושביץ, כי הצאן שהובל חסר ישע לטבח אז, הוא הצאן המועמד לטבח היום, כי הפתולוגיה שראתה בעצם קיומו של היהודי מגפה שיש לבערה מן העולם פן תדביק את האנושות כולה, עודה מערערת את שפיותם של הגויים עד שאויבים היום אינם אלא היטלרים בלבוש מתחדש, וכל המשתדלים לפרוק מעליהם את נישקם בהידברות או בסנקציות, משולים כצ'מברליינים שרק שמם מתחלף בדברי הימים.

 אכן "מדינת ישראל", כשמה כן היא, מדינת עם ישראל, תקוות קיומה של האומה היהודית. אכן, אם חלילה יבולע לה, יישמט הבסיס הקיומי מתחת רגליהן של הקהילות היהודיות החיות בגלויות וכל מערכי הזכויות האזרחיות הנאורות המבטיחות שוויון מלא של כל אדם, תהיה דתו אשר תהיה, לא תעמודנה בפני תהליכי הגסיסה של עם ששברו לו גם את הלוחות השניים. על כן לכאורה, החדרת החרדה מפני שואה מתמדת, המשולה כתופת שטיבה להתפרץ עוד ועוד אחרי אתנחתאות של ריסון, היא רציונאלית. הקרבן המידי, יטען הטוען, הוא ישראל, אבל הקרבן בחוליה הבאה של שלשלת השמד היא עם ישראל כולו, ועל כן הוא לא יניח היום, לא עכשיו ולא כאן, למצפונו של העולם.  הוא יאיים עליו כי אם לא יעקור את השנאה לישראל מליבם של השונאים המוצהרים- אפילו עם ליבם כי מליבם לבד זה אי אפשר- יישא המושל בעולם באחריות הנוראה לקץ ימי היהודי עלי אדמות.

 זה היה המסר בAIPAC . אי אפשר לטעות בכך. אלו היה מחיאות הכפיים הסוערות המאשרות את האפוקליפסה. אין מנוס מלהודות בכך. זה היה משמעם של קימות ה"יישר כוח" המרשימות. אין להן פירוש אחר. משוואת "שנות הארבעים של המאה העשרים שוות את שנת 2012" שודרה באמנות הנאום מעוררת ההערצה ונתקבלה על כל מרכיביה בהלל ובתרועה. הדוקומנטים המרשיעים של אתמול הוצגו ככתב גזר הדין של מחר. לאשמים אליבא דכולי עלמא, לבד ממכחישים חולניים, ברציחה או באי מניעתה אז,אמר המסר, יש יורשים בפוטנציה היום והעתיד לא יחסוך אותם מלתת את הדין.

מה שמביך אפילו יותר מאשר האינטרומנטאליזאציה  הרעה והשגויה הזאת של השואה, הוא שיהודים רבים כל כך יצאו מגדרם כדי לברך עליה ולקשור לה כתרים, כנבונה, כנועזת, כאמיצה, כמנצחת, לא רק בגולת אמריקה הדוויה אלא גם בישראל הריבונית. הרי שום דבר במשוואה הזאת איננו נכון. שום דבר אינו זהה ובוודאי איננו שווה. לא האויב ויכולותיו אז, לאויב על יכולותיו היום. לא ישראל רדוף זעם הדורות בעבר הקרוב לישראל המעצמה האזורית הצבאית הכלכלית המדעית  בהווה. לא עם מפוזר ומפורד בין העמים למדינה ריבונית בקהיליית העמים. לא מוקעי עולם בצמתים בהם מכים בהם עד זוב דם הנפש ולית דין ולית דיין, לאומה חברה במוסדות האנושות שהוקיעה השמדת עם כחטא אוניברסאלי והוציאה את הכחשת השואה מחוץ לחוק. לא עולם בו הציונות המדינית לא הייתה אלא שאיפה אוטופיסטית לעולם בו הציונות שינתה את הגורל היהודי מן הקצה אל הקצה. שום דבר לא דומה ובוודאי שום דבר אינו זהה.

אי אפשר לחגוג את היציאה מן הגלות ולזרוע חרדה שהיא נשארה מציאות קוסמית. אי אפשר להאמין באמונה שלימה כי אנחנו בישראל אחראים במידה המקסימאלית האפשרית לגורלנו ולהזכיר לעולם כי כשם שהוא הפקיר אותנו אמש הוא עלול להפקיר אותנו למחר. הטוויסט המנטאלי הזה לא יכול ולא צריך חלילה לעבוד במוחם של צעירי ישראל ובנותיו המגנים "על ארצנו ועל ערי  אלוהינו ביבשה באוויר ובים, מגבול הלבנון ועד מדבר מצרים ומן הים הגדול עד לבוא הערבה", כלשון התפילה לשלום חיילי צהל. הם לא יכולים להתחבר ולא מגיע להם חלילה להתחבר לרטוריקה המחדירה לתוך חייהם את החרדה מפני השואה הדטרמיניסטית ואת "הן עם לבדד ישכון" התבוסתני.

כוחה של ישראל הוא רב מערכתי. הוא צבאי. הוא חברתי. הוא מדעי. הוא תרבותי. הוא כוח זוכר. הוא כוח מאמין. הוא הבנה חכמה של ההיסטוריה. הוא תקווה מאוזנת של העתיד. הוא בהכרה כי יש לו אויבים, לא רק מוצהרים אלא מרים שבמרים, ובידיעה כי יש לו ידידים, לא רק ידידי מלל אלא ידידי אמת. הוא בנחישות. הוא בהידברות. הוא בהגנה על מה שרק הוא יכול להגן ובעמידה על מה שרק טיפוח הטובה המשותפת לאומות חברות יכולה להבטיח.

על זה צריך לדבר ב בAIPAC  . זה ישראל. זה הריאליה של מעמדה בעולם. זה החידוש של קיומה הלאומי. זה כוחה. זה אולי פחות זקוף-קומתי. פחות גאיוני. אבל זה משמעותה של התחייה הלאומית במולדת שחמקה מאיתנו דורות רבים כל כך. התרגלנו. איננו מתרגשים עוד מן השינוי הקופרניקאי שבא עלינו. הוא יום יום. אבל אחרי האיפאק האחרון, ראוי להיזכר בו שוב ושוב ולמצוא בו מחדש את הטעמים של היותנו.

תחזית אסטרולוגית ( הורוסקופ) בית התאריכים 09/03-15/03 שנת 2012

 

התחזית האסטרולוגית נכתבה על ידי: האסטרולוג אודי ברגר

 

טלה

אתם יעילים בעבודה אך לעומת זאת לחוצים בבית. נסו שלא לדרוך על יבלות ישנות. הידיעה הטובה בדבר קידום, תטשטש את הרושם שיעלה, בשל חוסר הטאקט… שתגלו כלפי בני הבית. נצלו את הזמן על מנת לבסס את מקומכם על מפת רכישת הידע ומקומכם בלב האהוב/ה. דאגות לאדם קרוב ימלאו את ידיכם בעבודה. הקשיבו לעצות הרופאים ולבעלי הנסיון.

שור

אנשים שלא נוהגים להחמיא לכם יעשו זאת בימים הקרובים. אל תמעיטו בערכה של מחמאה הבאה מן הלב. השקעות ישנות יתגלו כטובות ומועילות. מצב הרוח הטוב שלכם מגיע לשיא חדש. אלה שבכול זאת לא מרוצים מחייהם, חייבים לנסות ולהקים את עצמם מהריסות העבר ומהדכדוך הדביק. אלה שמחכים לעזרה בתחומים כספיים, יזכו ליד מכוונת ורצינית.

תאומים

הפנויים: השבוע תתחילו מערכת יחסים חדשה. הנשואים: ההצלחה צפויה להמשיך ולפעום בחייכם. אתם משדרים אהבה במנות גדולות…מידי- ובני המין השני יבחינו בכך. שינוי חשיבה ביחס לנתינה- יתקבל באהדה. חלק מכם כבולים בתוך קשר כובל ולא יודעים איך לגרום לב/ת הזוג לכבדם-כמו בעבר. הקשיבו לרחשי הלב של בן/ת הזוג ותנסו לבין מה בונה את המחסומים כלפיכם.

סרטן

השבוע יש לכם זמן לחלק בין חברים. תקבלו יחס חם מאוד מכוונם, שכן מצב רוחכם ינסוך בכולם שלווה. ידידות חדשה תצמח במהלך חגיגה לכבוד אדם חשוב. אתם מתגעגעים לדמות אותה לא שכחתם אף פעם. הסיכוי לחזרה מחודשת תלוי בייעוץ שתקבלו מאנשים חכמים. יום שלישי וחמישי יהיו נוחים לבילוי בחברת המשפחה הקרובה. התחברו לילד הפנימי שבתוככם.

אריה

השבוע שלכם עמוס, מרות זאת אתם סובלניים, במיוחד: בעבודה, בבית ובחברת ידידים קרובים. אתם מקבלים יחס מיוחד וחם. קשרים חדשים ירקמו במהירות ובקלילות. מהר תגלו כי זכיתם להערכה ולהכרה בכושר מנהיגותכם. הקפידו שלא לשכוח אנשים שאותם השארתם מאחור. זכרו שהטוב שאתם לא מכירים גרוע… מהרע שאתם מכירים- היום. הודעה משמחת תגיע ביום שלישי או רביעי הבאים.

בתולה

אתם יושבים ומגיעים להחלטה מאוד חשובה. הנושא יהיה קשור לעתידכם הזוגי המעורפל. יתכנו היסוסים על בסיס דעות קדומות ועל חוסר אימון, אך בסופו של דבר הכול יסתדר לטובה. מי שמקשה למצוא את הדרך אל עברו הטוב, מוזמן להתקשר על מנת לקבל עצות חכמות- להתייעלות. הזמן להחליט להזיע יותר על מנת להגשים ולתחזק את החלום לרווחה כלכלית.

מאזניים

השבוע דומה לקודם אך האהבה שתקבלו מחברכם לעבודה, תוכיח שהחלטתכם הייתה באמת נכונה. תגלו שכדאי היה להישאר ולא לעזוב. אתם עשויים לקבל רמז לגבי קידום מהיר. טיפ: במידה ואכן תעלו על דרך המלך, השתדלו שלא לנקר עיניים…יתר על המידה. אלה שעדין לא מצאו את מקומם בשטח הכלכלי, חייבים להתייעץ עם גורמים שיפתחו בפניהם את הדרך להצלחה.

עקרב

השבוע טוב במיוחד ליצירת קשרים שמזה הרבה זמן רציתם ליצור. אהבתכם החצי אפלטונית… תחשוף את פנייה. נסו שלא להתבייש ולהסס בהקשר האהבה. החלטות ישנות לעזוב את מקום העבודה ידחו מחדש. החליטו ליזום שיחות עם בן/ת הזוג והודיעו על כוונתכם זו. בריאותכם משתפרת. אל שהסתבכו עם החיים? הזמן להתייעץ עם אנשיי מקצוע שידעו לכוונם ולטפחם.

קשת

אתם חדורים בהחלטה לבצע שינויים. שבוע המזל היגיע ומעניק לכם שפע של אור ואהבה. שינויים יתקבלו בברכה ובכל המישורים. הקפידו לתרום לאנשים אחרים ותגלו שמעשה זה יפתח לכם את הלב וגם אופקים חדשים וטובים. אתם מחכים לעסקה אחת טובה. הזמן לפרסם כול דבר שיכול לקדם את המקצוע שלכם, או רעיון קנייה/מכירה של נכס חשוב.

גדי

'כל הכבוד' תהיה הכותרת השבוע. מישהו מתכנן לכם את הקידום הבא. אלה שלא מצאו עבודה, יופתעו לשמוע על מציאת קצה חוט בנושא חשוב זה. הקיפאון בשטח העסקי יחל להפשיר ביום שני הקרוב. התחילו להציג את האישיות הפנימית בפני מי שלא העריך אתכם עד כה. אתם יכולים לסמוך על בני משפחה הרוצים בטובתכם. הזמן להתייעץ עם אחרים.

דלי

שבוע של החלטות אישיות. הצעת נישואין עלולה ליפול עליכם במפתיע. לכן- הנשים מחכים ימים טובים. לרווקות שביניכן אני מייעץ לצאת ולהעיז, שכן הסימנים מראים על רצון טוב משמיים. העניינים סביב עסקאות נדל'ן מתעכבות כולל עסקאות אחרות. הקשיבו לחושים הטבעיים. אל תבצעו מהלכים הרפתקניים מידי. שתפו אחרים בכול הנוגע אל ליבכם. זה לא הזמן לחומות של שתיקה.

דגים

השבוע תחגגו. חיכיתם לשעות נחמה שכאלה והם אכן הגיעו- צלו אותן. בדרך כלל הכסף לא מהווה מכשול בעיניכם שכן מי שתכירו יהיה שווים את המאמץ…חיצונית וכלכלית. מישהו קרוב יבוא לביקור וישאיר לכם הזמנה לאירוע. משעות החיים בנוגע לבריאות ולאהבה תראה באור מחודש. לחיים במערכת זוגית: הקשיבו לבן/ת הזוג בנוגע לכאב השנים ובכך תמנעו פרידה או הינתקות כאובה.

Copyright© 2012-Udi Berger

הצעת חוק גיל הנישואין

הכנסת השמונה-עשרה

 

יוזם:                 חבר הכנסת       יריב לוין

                                                פ/4097/18

 

הצעת חוק גיל הנישואין (תיקון – העלאת גיל הנישואין), התשע"ב–2012

 

תיקון סעיף 1     1.         בחוק גיל הנישואין, התש"י–1950  (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 1 –

                        (1)        בהגדרה "נער", במקום "שבע-עשרה שנים" יבוא "שמונה-עשרה שנים";

                        (2)        בהגדרה "נערה", במקום "שבע-עשרה שנים" יבוא "שמונה-עשרה שנים".

החלפת סעיף 5  2.         במקום סעיף 5 לחוק העיקרי יבוא:

                        "היתרי נישואי נער או נערה          5.         על אף האמור בחוק זה רשאי בית המשפט לענייני משפחה לתת היתר לנישואי נער או נערה, אם מלאו להם שש-עשרה שנים ולדעת בית המשפט קיימות נסיבות מיוחדות הקשורות בטובת הנער או הנערה, לפי העניין, המצדיקות מתן היתר זה; בית המשפט לענייני משפחה לא יכריע בבקשה למתן היתר לפי סעיף זה אלא לאחר ששמע את הנער או הנערה שבנישואיהם מדובר."

דברי  הסבר

חוק גיל הנישואין, התש"י–1950 (להלן – החוק), מעמיד את גיל הנישואין בישראל על שבע-עשרה שנים לקטינים ולקטינות. לפי החוק, נישואיהם או עריכת נישואיהם, של מי שטרם מלאו להם שבע-עשרה שנים, מהווה עבירה פלילית שעונשה קנס או שנתיים מאסר, למעט אם התיר בית המשפט לענייני משפחה את נישואי הקטין או הקטינה. היתר נישואין יכול להינתן אם מלאו לקטין או לקטינה שש-עשרה שנים וקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את מתן ההיתר, או במקרה של הריון או לידה, אף בטרם מלאו לקטין או לקטינה שש-עשרה שנים.

קביעה זו של גיל הנישואין המינימאלי, שנחשבה למתקדמת בעת חקיקתה, אינה עולה כיום בקנה אחד עם נורמות בינלאומיות מקובלות ועם ההתפתחויות במשפט ובמחקר בנוגע לנישואי קטינים.

תופעת נישואי קטינים מהווה פגיעה חמורה בזכויות היסוד של קטין, ובראשן הזכות להיכנס בברית הנישואין תוך הסכמה חופשית וגמירות דעת.

עיקר הקורבנות של התופעה הן נערות צעירות, אותן משיאים מתוך תפיסה שלפיה מקומה הטבעי של האישה הוא בבית ותפקידה מתמצה בהולדת ילדים וגידולם. כתוצאה מכך הסכמתה של הקטינה להינשא היא תוצר של הלחץ שמופעל עליה מצד משפחתה או סביבתה, ולמעשה הנישואין נערכים תוך כפיה.

מחקרים מצביעים על שיעור גירושין גבוה של זוגות שהתחתנו בנישואי בוסר, כמו גם על גילויי אלימות בתוך המשפחה וקשיים כלכליים, הנובעים מהעדר בשלותם של בני הזוג להקים ולתחזק בית משל עצמם.

מוצע בזה להעלות את גיל הנישואין לשני המינים לגיל שמונה-עשרה. נוסף על כך, מוצע להחליף את הוראות סעיף 5 לחוק הקובעות כי בית המשפט לענייני משפחה רשאי לאשר נישואי נער או נערה במידה והאישה לברית הנישואין הרתה לגבר או לנער, או בנסיבות מיוחדות אחרות המצדיקות מתן היתר נישואין, ולקבוע כלל גורף שלפיו בית המשפט יוכל לתת היתר נישואין כאשר ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת מבלי לקבוע מה יהיו הנסיבות שיצדיקו היתר כזה.

אחד הקשיים בהתמודדות עם תופעת נישואי הקטינים הוא החשש מהתערבות במסורות דתיות או בנורמות חברתיות של מיעוטים אתניים כאלו ואחרים. על כן בית המשפט לענייני משפחה בבואו לשקול מתן היתר בנסיבות מיוחדות יבטיח התייחסות נאותה לשונות דתית וחברתית, כגון ילדי האדמו"רים, מבלי לסכל את מתן הסיוע הנדרש לנפגעות מהתופעה.

הצעת החוק מוגשת בסיועה של סגנית השר במשרד ראש הממשלה, חברת הכנסת גילה גמליאל.

הצעות חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת השש-עשרה על ידי חבר הכנסת מיכאל מלכיאור (פ/2729), על שולחן הכנסת השבע-עשרה על ידי חבר הכנסת מיכאל מלכיאור וקבוצת חברי הכנסת (פ/1884/17) ועל שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חבר הכנסת דב חנין (פ/913/18; הוסרה מסדר היום ביום ג' באדר ב' התשע"א (9 במרס 2011)), על ידי חברת הכנסת חנין זועבי (פ/2132/18), ועל ידי חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת (פ/3217/18).

הצעות חוק זהות הונחו על שולחן הכנסת השש-עשרה על ידי חברת הכנסת אתי לבני (פ/3135), על שולחן הכנסת השבע-עשרה על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון (פ/9/17) ועל שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חברת הכנסת אורית זוארץ (פ/2538/18) ועל ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/3218/18).

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

ד' באדר התשע"ב – 27.2.12

נפש יהודי

 נכתב על ידי: אורי אבנרי

זאת הייתה, לכאורה, תקרית זניחה. בנוכחות כל הצמרת הפוליטית והמשפטית של המדינה, הנשיאה הליברלית של בית-המשפט העליון, דורית ביניש, הוחלפה בשופט השמרן אשר דן גרוניס.

בסוף הטקס הושר ההמנון הלאומי. המצלמה צילמה פרצוף אחר פרצוף. לרגע השתהתה על פניו של השופט סלים ג'ובראן, וכך נתפס בקלקלתו. הוא אמנם כיבד את ההמנון בקימה, כמו כולם, אך שפתיו לא נעו!

 

פרצה מהומת אלוהים. השופט ג'ובראן הוא האזרח הערבי הראשון המכהן בבית-המשפט העליון כשופט קבוע.

 

הימין התפוצץ מזעם. איך הוא מעז! עלבון לסמלי המדינה! צריך להדיחו מיד! או, יותר טוב, לגרש אותו למדינה שאת המנונה הלאומי הוא יכול לשיר!

 

אחרים התייחסו לשופט בכבוד. הוא לא אנס את מצפונו! אילו שר את ההמנון, זה היה מעשה של צביעות, אפילו של שקר! הוא עשה את המעשה הנכון!

 

"התקווה" נכתב, כידוע לכל, כמעט עשור לפני הקונגרס הציוני הראשון, על-ידי משורר זוטר, כהמנון של המושבה ראשון-לציון. אחר-כך התקבל כהמנון התנועה הציונית, אחר-כך כהמנון היישוב, ולבסוף כהמנון המדינה. המנגינה נלקחה משיר-עם רומני, ויתכן שהייתה במקורה שיר איטלקי.

 

המלים התאימו לזמנן: "כל עוד בלבב פנימה / נפש יהודי הומייה / ולפאתי מזרח, קדימה / עין לציון צופיה // עוד לא אבדה תקוותנו / התקווה בת שנות אלפיים / להיות עם חופשי בארצנו / ארץ ציון וירושלים." (בגרסה המקורית נאמר: "…התקווה הנושנה / לשוב לארץ אבותינו / עיר בה דויד חנה."

 

באוזניים של ישראלי יהודי, המלים האלה מיושנות לחלוטין. בשבילנו, ישראל אינה "במזרח". תקוותנו להיות עם חופשי ב"ארצנו" כבר התגשמה מזמן. הרבה ילדים שרים "כל עוד "בלבה" ולא יודעים מה זה.

 

אבל בשביל אזרח ערבי, המלים הן התגרות ממש. שום "נפש יהודי" לא הומה בו, עיניו אינן צופות "לפאתי מזרח" , "ציון" אינה מולדתו. המילים היחידות היכולות לעורר בו רגש חיובי הן "להיות עם חופשי בארצנו" – אך לאו דווקא בהתאם לחלום הציוני.

 

איך יכול אזרח ערבי, ויהיה נאמן למדינה ככל שיהיה, לשיר את השיר מבלי להתבייש? השופט ג'ובראן יכול להיות אדם מושלם בכל שאר הבחינות, אך "נפש יהודי" אין לו.

 

לי, אישית, התקרית מזכירה מאורע מכונן בחיי, הגורם לי לחוש אהדה רבה לשופט.

 

כאשר עלו הנאצים לשלטון הייתי ילד בן 9, התלמיד היהודי היחיד בגימנסיה גרמנית. אחד מסימני המשטר החדש היה שבכל כמה שבועות נערכה בבית-הספר חגיגה גדולה לזכר אחד הניצחונות של הצבא הגרמני במהלך הדורות. בהזדמנויות אלה התכנסו כל התלמידים, מגדול עד קטן, באולם הגדול של בית-הספר, כדי להאזין לנאומים פטריוטיים.

 

בסיום אחד הטקסים האלה – נדמה לי שזה היה לזכר כיבוש בלגראד על-ידי המצביא הנסיך אויגן ב-1717 – כל התלמידים קמו על רגליהם ושרו את שני ההמנונים הרשמיים – ההמנון הגרמני הישן ("דויטשלנד איבר אלס") וההמנון הנאצי החדש ("הרימו את הדגל"). כל התלמידים הרימו את זרוע ימין.

 

היה עלי להחליט באלפית של שנייה. הייתי הילד הקטן ביותר בכל בית-הספר, מפני שהייתי בכיתה הכי נמוכה, וחוץ מזה גם התחלתי ללמוד שנה לפני חבריי לכיתה. עמדתי דום, אבל לא הרמתי את זרועי ולא שרתי את ההמנון הנאצי. אני חושב שרעדתי מהתרגשות.

 

כשזה נגמר איימו כמה ילדים גדולים לשבור לי את כל העצמות אם זה יקרה עוד פעם. למרבה המזל, עזבנו את גרמניה כעבור כמה ימים.

 

אינני יודע אם השופט רעד בשעה ששרו סביבו את ההמנון, אבל אני יודע בדיוק מה הרגיש.

 

למרות הקשקושים האינסופיים על "הסכנה הקיומית" הטמונה בפצצה האיראנית, תקרית ההמנון עדיין מעוררת התרגשות גדולה בתקשורת. ובצדק, מפני שיש לה משמעות עמוקה.

 

אם שופט עליון ערבי אינו יכול לשיר את "התקווה", מה ביחס לעמדתם של 1.5 מיליון אזרחים ערביים כלפי "סמלי המדינה" – ואכן, כלפי "המדינה היהודית" עצמה? האם פירוש הדבר שהם "סוס טרויאני"?

 

זוהי שאלה ישנה, וימיה כימי המדינה. מנסים לגשר על פני התהום באמצעות הנוסחה "מדינה יהודית ודמוקרטית". (על כך מלגלגים הערבים במרירות: "מדינה דמוקרטית ליהודים, ומדינה יהודית לערבים!") התקרית של השופט ג'ובראן מאירה את הבעיה יותר מאי-פעם. הנה אזרח נאמן, השומר על חוקי המדינה ברמה הגבוהה ביותר, והוא אינו יכול לשיר את ההמנון הלאומי. איך תיפתר הבעיה?

 

התשובה הפשוטה ביותר היא להחליף את ההמנון. פרשנים שונים העזו השבוע להעלות בפעם הראשונה את הרעיון הנועז הזה.

 

גילוי נאות: מעולם לא אהבתי את "התקווה". המנגינה הגנובה היא די יפה, אבל אינה מתאימה להמנון. המנון לאומי אמור להלהיב ולרומם את הרוח, ואילו המנגינה הזאת היא עצובה ונואשת, כמו שיר השבויים העבריים באופרה "נבוקו" של ורדי. אשר למילים – הן גובלות בגיחוך.

 

למדינות רבות יש המנונים מגוחכים. מה ביחס לידיהם המגואלות-בדם של העריצים הגרמנים בהמנון הצרפתי? מה ביחס למלכה עתירת-התהילה בהמנון הבריטי? (הניצחון האחרון של הוד מלכותה היה באיי פוקלנד.) או ההמנון ההולנדי המטומטם לגמרי? שלא להזכיר את ההמנון הגרמני הנוכחי, שבו החליף הבית השלישי את הבית הראשון האסור – אותו הבית ששרו חבריי לבית-הספר באירוע ההוא.

 

אך העובדה שההמנון מגוחך במקצת אינה הסיבה היחידה לרצוני להחליפו. גורמת לכך העובדה שחמישית מאזרחי ישראל, הערבים, אינו יכול לשיר אותו. (עשירית נוספת, החרדים, ממילא דוחים אותו מכל וכל.)

 

זה לא בריא למדינה ש-20% מאזרחיה בוחלים בסמליה. בגלל הסיבה הזאת בדיוק החליפו הקנדים לא-מזמן את ההמנון שלהם. במקום ההמנון הבריטי, שהאזרחים הצרפתיים פשוט סירבו לשיר אותו, קנדה אימצה לעצמה המנון חדש, שגם הצרפתים יכלו לשיר. ההמנון החדש ("או קנדה!") מחזק את אחדות האזרחים.

 

החלפת המנונים אינה תופעה בלתי-ידועה. במהלך מלחמת-העולם השנייה, כאשר סטלין היה זקוק לעזרת המערב, הוא זרק את ה"אינטרנציונל" לפח וכפה המנון חדש, שנבחר בהתחרות. אחרי קריסת ברית-המועצות החליפו השליטים החדשים של "הפדרציה הרוסית" את המלים של המנון זה, אך את המנגינה השאירו כשהייתה.

 

לכן ניצלתי את ההזדמנות הראשונה כדי להציע לקבל המנון חדש. זה היה זמן קצר אחרי מלחמת ששת-הימים. ערב המלחמה ההיא חיברה נעמי שמר את "ירושלים של זהב", שהפך להמנון המלחמה. לא אהבתי את כל המילים של השיר, אבל ראיתי בו הזדמנות להיפטר מ"התקווה". לכן הגשתי הצעת-חוק לאמץ את השיר כהמנון המדינה.

 

קדיש לוז, יו"ר הכנסת, לא התרגש, אבל אמר לי שאינו יכול להניח את ההצעה על שולחן הכנסת מבלי לקבל מראש את הסכמת המחברת. טילפנתי לנעמי וביקשתי פגישה. היא הייתה אישה נעימה, למרות שנישואיה הפכו אותה לימנית. (היא גדלה, כידוע, בקיבוץ שמאלי, אך התחתנה עם ימינן ואימצה את דעותיו.)

 

הופתעתי להיווכח שהיא לא התלהבה כלל. הרגשתי שיש משהו חמקני בגישתה, אך לא הבנתי מה. בכל זאת הסכימה בסוף שאגיש את הצעת-החוק, וזו אכן הועלתה ונדחתה פה אחד, מלבד קולי. (בשבוע שעבר הזכיר השופט-בדימוס מישאל חשין את הצעתי באחת מתוכניות הטלוויזיה.)

 

את ההיסוס המוזר של נעמי שמר הבנתי כעבור שנים. לפני מותה היא הודתה שלא היא חיברה את המנגינה הנהדרת של "ירושלים של זהב", אלא שזה שיר בסקי ישן. במשך שנים הייתה אחוזת פחד שמא יתגלה הדבר. אך מכיוון שגם מנגינת "התקווה" גנובה, זה לא ממש הטריד אותי.

 

"התקווה" יכולה להישאר כהמנון העם היהודי. דרוש שיר חדש שיהיה ההמנון של מדינת-ישראל על כל אזרחיה.

 

הסיפור האמיתי מאחורי התקרית הוא, כמובן, הבעיה הבלתי-פתורה של המיעוט הערבי בישראל. למעשה הם מופלים לרעה בכל תחומי החיים, ובכירי המדינה גם מודים בכך. אבל אין תוכנית לתיקון העוול.

 

אזרחי המדינה הערבים מרגישים שהמדינה דוחה אותם, ומגיבים בהתנכרות גוברת כלפיה. מנהיגיהם, המתחרים על קולות המצביעים, הולכים ומקצינים, בעוד שהימין הישראלי הופך יותר ויותר לאנטי-ערבי. בצורה פרדוכסלית, האזרחים הערביים הופכים ליותר ויותר ישראלים בחייהם היומיומיים, ובאותו השעה גם יותר ויותר אנטי-ישראלים בדעותיהם.

 

זאת פצצה מתקתקת המאיימת להתפוצץ באחד הימים. יש לעשות מאמץ אמיתי לשינוי המצב, ובין השאר לבחור, ומהר, המנון שיאפשר לכל אזרחי המדינה, ערבים כיהודים, לשיר אותו בפה מלא ובראש מורם.

 

בינתיים, כל עוד מתייחסים אל אזרחי ישראל הערביים כאילו היו סוס טרויאני, הם לא ישירו. סוסים לא שרים.

צבא שיש לו מדינה

 

ארועי השנה החולפת בלשכת הרמטכ"ל אשכנזי מטלטלים את צה"ל קשות. אמנם הדרג הצבאי ד'היום מיחל ופועל לכאורה ומטעמים מובנים להנמיך את הלהבות שפרצו בין לשכת אשכנזי ללשכת שר הביטחון אהוד ברק אך אנו, הציבור, נימצאים כאן במלכוד בלתי אפשרי.

 

נכתב על ידי: אהרון רול

ארועי השנה החולפת בלשכת הרמטכ"ל אשכנזי מטלטלים את צה"ל קשות.  אמנם הדרג הצבאי ד'היום מיחל ופועל לכאורה ומטעמים מובנים להנמיך את הלהבות שפרצו בין לשכת אשכנזי ללשכת שר הביטחון אהוד ברק אך אנו, הציבור, נימצאים כאן במלכוד בלתי אפשרי.

 

מחד, תפקודו של צה"ל לאור המטלות הצפויות המושתות עליו ובפרט בימים אלו מחייבות להכיל את הפיאסקו המנהיגותי, להשתיק את הקולות והברקים ולחזור במהירות האפשרית לשגרת עבודה והגנה על מדינת ישראל.

 

מאידך-גיסא, פרשת "מסמך הרפז" פתחה תיבת פנדורה, לא פחות מכך, המצביעה על כשלים חמורים בהתנהלות וביכולת המנהיגותית והמוסרית של, ראש וראשון הרמטכ"ל אשכנזי ואנשי לישכתו ובדרג פחות יותר, כשלי התנהלות אהוד ברק ואנשי לישכתו.

 

אנו מאמינים כי בחשבון אחרון חשיפת "מסמך הרפז" עשתה אך טוב לצה"ל ולמדינת ישראל מאחר שהביא את הסירחון הנודף מראשו של הדג הצבאי לידיעת כל הציבור ותחייב הצבא בעריכת פעולות תיקון מקיפות הגדולות ועצומות יותר מהניגלה כעת לעינינו.

 

לאלו מקוראי טורים אלו נזכיר כי כל המהומה והמבולקה בצמרת צה"ל כמו גם התנהלותו התמוהה של שר הביטחון ברק כבר קיבלו ביטוי לאורך כ-10 כתבות אך בשנה החולפת.  אין כל צורך להיות "מקושר" על מנת להבחין בקילקולים החמורים העוברים על צמרת צה"ל מרמת מפקדי האוגדות, עבור דרך מפקדי הפיקודים וכלה בפורום מטכ"ל וזאת עוד לפני פרוץ הפרשה הנוכחית.

החשיפה הנירחבת שקיבל דו"ח המבקר (שעדיין לא הושלם וכבר, ונגד החוק, ידועים מרבית פרטיו), למצער בהתאם לנאמר בתקשורת באשר לעיקרי הדו"ח, מעלים כשל חמור בבדיקת הארוע בידי מבקר המדינה ובדיון הציבורי סביבו.

 

מסיבה עלומה, אשר אינה ניראית הגיונית לכל אדם המצוי במערכת הדמוקרטית הרי שהדגשת העובדה כי הצבא הוא שכפוף לדרג המדיני, נעלמה מדו"ח המבקר והדיון הציבורי.  במשטרנו הדמוקרטי תמיד היה ותמיד יהיה הכח הצבאי הביטוי להפעלת מדיניות הדרג המדיני באמצעים אחרים, כוחנים.  לעולם לא ההפך מכך.  ברפובליקות בננות שונות במרכז ודרום אמריקה הצבא הוא השולט במדינה והפוליטיקאים כפופים לו דהיינו, "הצבא הוא שיש לו מדינה".  אך כתר נא זעיר, האם זה אינו המצב הנוהג אצלנו?  האם "פרשת מסמך הרפז" איה מלמדת כי גם צה"ל הוא "צבא שיש לו מדינה"?  ומכאן מה אנו, דמוקרטיה או רפובליקת בננות?

 

הסיבה כי כפיפות הצבא לממשלה ולנציגה שר הביטחון נעלמה מעיננו (למצער בהתאם לפירסומים), מעידה כי אנו, הציבור, כבר השלמנו כי "צה"ל הוא צבא שיש לו מדינה" וכאן נעוץ עקב האכילס של כישלי הצבא לאורך עשרות שנים לספק בטחון אמת לאזרחי מדינת ישראל.  חשוב להדגיש, באמירה זו אנו מכוונים לאזלת היד, חוסר המקצוענות, הרוח הפוליטית הנושבת בין הגנרלים והאדמירלים, התככים, והמכשלת המלוות מזה שנים רבות (יש הטוענים ואפשר כי בצדק – מאז מלחמת השחרור ואף לפניה), את הפיקוד הבכיר הצה"לי, כנאמר לעיל, מרמת מפקדי האוגדות ועד ראש הצבא.  אין באמור כאן ולו בשמץ לרמוז או לבקר את הבד"א ובעלי דרגות הקצונה הנמוכה עד רמת מפקד גדוד ולעיתים חטיבה אשר הינם מתנהלים באורח שונה בעליל ממפקדיהם.  כלל הצבא עסוק בתפקידו והוא לשמור על ביטחון האזרחים ואילו מפקדיו עסוקים בפוליטיקה קטנה, בזויה ואג'נדתית.  האמירה "תדע כל אם עבריה כי מסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך" עדיין נכונה וישימה לגבי הדרגות הנמוכות ואין לה רבות מהמשותף עם הפיקוד הצבאי העליון.

 

כל הדיון הציבורי וניראה כי גם הדו"ח עצמו נסוב על סיפור שתי הלשכות אשר לכאורה נימצאות במעמד שווה והן נילחמות האחת בשניה באמצעים שונים, לעיתים בילתי מוסריים ותקינים, מי יותר ומי פחות.  לא רבותי, זה אינו המצב.  צה"ל כפוף ולפי חוק באופן מוחלט (בניגוד למציאות), לדרג המדיני דהיינו, לשר הביטחון המיצג את ממשלת ישראל כלפיו.  כלומר, הארוע הסובב את "מסמך הרפז" הינו חמור שבעתיים מאחר שהצבא, פעל לסיכול הסמכות העליונה עליו ולמעשה חש והאמין כי הוא שווה ואפשר גם כי עולה על סמכויות הדרג המדיני וכאן קבור הכלב.

 

התנהלות לשכת אשכנזי מעידה כי הלשכה היתה בדרכה לעריכת פוטש, הפיכה, כנגד הדרג המדיני.  אכן, לא בעוצבת טנקים המיועדת להקיף את הכנסת המדובר אלא בנכלולים וחתירה תחת הדרג המדיני, אך כך או כך המדובר בפוטש צבאי. הבה ונחדל ממכבסת המילים האומללה הזו המנסה לסחרר דעתנו כי לא בפוטש המדובר.  נאסף חומר מכפיש אודות שר הביטחון והסובבים אותו לא למען מופע סנדאפיסט במועדון צוותא, החומר נאסף על מנת להכפישו, להבאיש ריחו בציבור, להעבירו דה-לגיטימציה ולהסירו כמיכשול בפני פיקוד הצבא.  אם זה אינו פוטש, איננו יודעים אם כן מהו.

 

גם נושא "תפירת התיק" לאלוף גלאנט הראוי ומשכמו ומעלה, אסור שיעבור בשתיקה ויש לשפותו בהתאם.  ברי כיום כי ביטחון ישראל סוכל ברגל רמטכ"לית גסה וניבזית בכך שהאדם המוכשר ביותר בצבא אינו משמש כמפקדו הבא וזאת מטעמים פוליטים.  גלאנט ניתפש כלוחמני, כימני רחמנא ליצלן, הוא לא היה מאנ"ש במטכ"ל ולכן ניבעט החוצה.  אנו לתומנו חשבנו כי האנשים הנחושים ביותר ובעלי הידע הצבאי והאינטליגנציה הצבאית חייבים להיות מקודמים, אך חבורת פוליטיקאים סרוחים במטכ"ל חושבים בעליל אחרת, אוי לאותה הבושה.

 

צה"ל אינו ממלא את יעודו במלואו להגן על אזרחי מדינת ישראל מאחר שהיסטורית ועד עצם ימינו אלו הינו צבא פוליטי בראש הפירמידה הפיקודית, אשר הוקם ככזה ומרביתה המכרעת של צמרת הפיקוד בו היתה הומוגנית פוליטית מצד השמאלי הישראלי.  צמרת צה"ל מעולם, גם כיום, לא ניפתחה באמת ובתמים בפני כלל האוכלוסיה, שמאל וימין.  קצינים מדרג מפקדי אוגדה ועד העומד בראש מונו בהתתאם למפתח אידאולוגי מפלגתי מאחר שידעו לבטא את דעותיהם "הנכונות" בפני האנשים "הנכונים" ולכן, במרבית המקרים ורק לכן, קודמו בדרגותיהם ובתפקידיהם.  כישלי הפיקוד הבכיר הצה"לי בעיקר במלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון הראשונה והשניה הם המעידים.  נוצר כאן שילוב של חוסר מקצוענות, חוסר ידע צבאי מספק, חוסר וותק מספק בשלבי הפיקוד ובחירה מתוך מדגם אוכלוסיה מצומצם על מנת להכשיל, במבחן המעשה, גם אם כתוצאה של מדיניות פוליטית  לעיל, כל אפשרות לניהול העוצמה הצבאית הישראלית באורח מושכל.

 

עיון קצר בנטיותיהם הפוליטיות של קציני צה"ל המשוחררים מדרגות תת-אלוף ומעלה מגלה כי רובם ככולם פנו מיד עם שחרורם לפעילות פוליטית במפלגות השמאל או באירגונים נישלטי שמאל והדבר מעיד מי ומה הם כעת ובעבר.

מאחר וכך, ראתה תמיד צמרת צה"ל את עצמה כשרויה ומובילת אידאולוגיית שמאל במדינת ישראל.  אלא מאי, "הממזרים (גוש הימין) שינו את כללי המשחק ושכחו לספר להם" (כמאמר סגן נשיא ארה"ב ספירו אגניו).  במדינת ישראל, למצער למראית עין, שולט הימין ולא השמאל, עובדה היוצרת כר נירחב לסיכסוכים ולאי הבנות אשר חלקם כיום ניתן לראות בהתנהלות צמרת צה"ל (ממפקד פיקוד מרכז, מפקד אוגדת יו"ש ועד מפקדי החטיבות שם), הזגזגנית והעלובה, זו המתעלמת בשמחה ובששון מזכויות היהודים ומעלה על נס את אלו של הפלשתינים בשיטחי יו"ש, זו ההופכת חצי מליון יהודים לאזרחים סוג ב' ובכוונת מכוון להמאיס עליהם חייהם.

 

אנו מבחינים בעובדה סטטיסטית פשוטה אך מצמררת.  מכלל מאגר כח האדם הראוי לקצונה בחברה הישראלית הרי אלו "המוארים" ("אילומינאטי" בלעז – והמבין יבין) המיועדים לקצונה בכירה המגיעים מנישת שמאל עד שמאל קיצוני בנינו, המהווה כשליש מהאוכלוסיה הכללית. האיכות הינה בהתאם, לאסוננו כי רב לא בכדי נימצא צבר הכישרון והאינטילגינציה הצבאית, באורח יחסי כמו גם מוחלט כמובן, מונים רבים בדרג הקצונה הנמוכה מהגבוהה, שהרי הינם מגיעים ממבחר סטיסטי גדול מונים אחדים.  .  מה לעשות, ותמונה פשטנית זו הינה עובדתית ללא עירעור.  הוסף על כך את מסלול הכשרת קציני צה"ל בכירים העלוב, בלתי מקצועי וחסר בבסיסו ממילא והתמונה מתקדרת אף יותר.

 

ייזכר הקורא בסיורי אינדוקטרינציה שמאלנית רדיקלית הנערכים מטעם אירגוני "הקרן לישראל חדשה" לקצינים בכירים ביו"ש.  הרי אי-מי חייב לאשרם, הקצין הבכיר המאשר חייב להיות קרוב אידאולוגית לאירגוני "הקרן", וכל זה באישור המטכ"ל… מ.ש.ל.,  ראוי לציין כי הנאמר לעיל באשר לצמרת פיקוד צה"ל הינו נכון גם לגבי הצמרת הפיקודית של משטרת ישראל והשב"כ.  צמרת פיקוד זו ממונה גם היא לפי מפתח פוליטי מפלגתי שמאלני, אלא שאין יריעת המאמר מאפשרת דיון בכך כאן.

 

אמנם אהוד ברק מזוהה עם השמאל אך משרת בממשלת ימין ומחויב לכיוון הכללי בה הינה מתנהלת.  אשכנזי ואנשי מטהו, כמו גם צוות המטכ"ל ובראשו גבי אשכנזי אשר ייעד עצמו זה מכבר לפעילות פוליטית במסגרת השמאל הישראלי כנגד גוש הימין (זה הריטואל הקבוע בפיקוד הגבוה הצה"לי הפורש משרות כאמור לעיל), אינם חשים כי ממשלת ישראל מהימין היא ממשלתם, הם מעמידים פנים כי כך הדבר אך נוקטים בקווים עצמאיים לעומתים ככל שביכולתם.  בזמנו של הרמטכ"ל אשכנזי (אך לא רק), קיבל כיוון זה ביטוי שהינו סכנה חמורה לביטחון ישראל.  ברי כי גבי אשכנזי לוקה בהבנתו ובמעשיו באשר לכללי הדמוקרטיה הבסיסיים ויש להעמידו בשל כך לדין הציבור.

 

העובדות הידועות ב"פרשת אשכנזי" (והגיע הזמן כי ניקרא לילד בשמו) מלמדות כי במאזן ההתנהלות בין שני האישים אשכנזי ואהוד ברק הרי שניראה כי אהוד ברק הוא היוצא למצער טוב יותר בנקודות יותר מאשר אשכנזי.

לאוהדי אהוד ברק היוצאים בתופים ובמחולות ומחלקים תופינים למקרא הדברים לעיל, תרגיעו.  הנה מגיע כאן גם תורו של ברק.

 

המבקר צודק בהעירו כי אהוד ברק לא פעל כמתחייב מאחריותו המיניסטריאלית להנמיך הלהבות בשרפה הייצרית שפרצה בין שתי הלשכות.  לאור האמור לעיל ניתן להבינו אך אין לקבל התנהלותו.  אין לשכוח כי אהוד ברק אחראי ישיר בעבר למינויי אנשי שמאל בצמרת  צה"ל, מינויים אשר שיכפלו עצמם מתוך עצמם בנוסח בית המשפט העליון הישראלי.

 

אך זה הינו אך קצה הקרחון.  שמו של ברק נקשר בפרשות המסכנות בעליל את ביטחון ישראל.

 

א. פינוי לבנון האסוני – הפינוי היה מתחייב אך דרך "הבריחה" בא בוצע הביא על ראשינו את האינתיפדה הרצחנית השניה, ומלחמת לבנון השניה עקב מסירת השטח שפונה בחופזה לחיזבאללה….וההמשך ידוע..

 

ב. למרות הפגזת קסאמים וגראדים כנגד ערי הנגב המערבי אימץ ברק כשר ביטחון מדיניות לוחמה והפחיד עד מוות מיליוני נמלים ועוד אי אלו מליוני יבחושים בשטחים פתוחים אליה כיוון משך שנים ארוכות את אש תותחי ומזל"טי צה"ל.  הדבר פגע קשות בכח ההרתעה הצה"לי והביא בין השאר להגברת הפצצת ערי ישראל ובעקבותיהן דלית ברירה למלחמת "עופרת יצוקה".

 

ג. צה"ל תחת הנהגתו של שר הביטחון ברק יצא להסיר את איום הרקטות מעל יישובי ישראל במבצע "עופרת יצוקה".  מסיבות עלומות, אשר תהינה אשר תהינה הינן ניפסדות ואינן לענין, עצר ברק את צה"ל בפאתי עזה ונתן לחמאס את מרווח הנשימה החיוני לו לשרידות ולהמשך הירי על ערי ישראל.  וישאל התמה, מדוע כלל יצאנו למבצע/מלחמה הנתון במחלוקת הלזה?  האם אפשר כי ברק עצר את צה"ל לכאורה על מנת לשמור על השקעתו הפרטית, או השקעת בעלי ענין מטעמו, בשדה הגאז העזתי?

 

ד. אהוד ברק מסר ללא דיון ובהנף יד גחמתית את שדה הגז שהיה ברשות ושליטה ישראלית יחדיו עם חברת "בריטיש גאז" בקו התפר הימי שבין רצועת עזה ושטח ישראל, לידי הפלשתינים (וכמובן בהמשך לידי החמאס) ללא דיון בממשלה, ללא אישור הכנסת כך סתם ביום בהיר אחד.  התוצאה?  אנו משלמים סכומי עתק בחשבונות החשמל שלנו כיום מפאת הצורך לקנות גאז מצרי שאספקתו מתנודדת תדירות.  הלשונות הרעות (ואולי אינן כה רעות), מלחשות כי לכאורה שלשל אהוד ברק לכיסו מעיסקת בגז בדרום, השייך לכלל אזרחי ישראל ואשר עשה בה כבתוך שלו הפרטי, כ- 80 מליון דולאר דמי תיווך וזאת למעט דמי תיווך שמנים של שותף נוסף לעיסקה שמקום מושבו באוסטריה..

 

ה, כנגד כל הגיון ושכל ישר חייב ברק את מערכת הביטחון לבחור להגנת שמי ישראל מפני רקטות קצרות טווח את מערכת "כיפת ברזל" השנויה במחלוקת מבצעית עמוקה, היקרה להחריד והזולגת דולארים כנהר, ואשר לא הוכיחה יעילות מרשימה עד כה ובוודאי לא מסוגלת לעמוד בפני מטחים של אותם 60.000 הטילים אשר כמדווח נימצאים בידי החיזבאללה, הסורים והחמאס.  למרות המלצות נחרצות ועובדות חיוביות ללא עוררין בשטח מניסויי ה"סקאיגארד", סרב ברק לרכוש ואפילו לבחון בארץ את מערכות תותחי הלייזר ה"נאוטילוס" ולאחריה מערכת ה"סקאיגארד (החברה היצרנית האמריקנית הציעה משלוח מספר מערכות בחינם לתקופת הניסוי וללא כל התיחבות רכישה), " ובכך חשף את אזרחי ישראל לאסון אפשרי נורא.  יתרה מזו, במדה ומערכות אלו היו בידנו כעת הרי שחלק הארי מההתלבטות כיום באשר לתקיפה באיראן היה מוסר.  כידוע העורף הישראלי, עם מערכת "כיפת ברזל" המקרטעת, פרוץ לכל טיל זב חוטם איראני, סורי, חמאסי, וחיזבאללוני.  המערכת "הרב שכבתית"הישראלית כנגד טילים בה מרבה ברק להתהדר אינה פועלת עדיין ויחלפו שנים, אם בכלל, בטרם תהיה מבצעית כולה.  והיה אם תאלץ ישראל לצאת לתקיפה באיראן עקב הנסיבות הרי שהמחיר בדם, בחיים וברכוש אשר ישלמו אזרחי ישראל עקב אזלת ידו של ברק בנוושא "הסקאיגארד" יהיה מעבר לכל דימיון.

אמנם ברי כי דרך קבלת ההחלטות בצמרת משרד הביטחון וצה"ל הינה מעורערת וקלוקלת.  ניראה כי המלצות ועדת ווינוגרד לענין מלחמת לבנון השניה הושלכו לפח, למצער בחלקן.  אלא שיותר מכך, המדובר הוא באופים הקלוקל של שני אנשים הממופקדים על המערכת ומספר מלוייניהם הן בצה"ל והן במשרד הביטחון.  המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא כי הן גבי אשכנזי והן אהוד ברק (כולל כל המעורבים בפרשה), אינם ראויים להמשיך בפעילות צבאית/ציבורית ויש למנוע זאת מהם באמצעות הציבור ואפשר כי גם בדרך חוקית כלשהי.  שני האנשים הללו והחבורות המקיפות אותם הוכיחו כי ערכי הדמוקרטיה הישראלית ושלומו של ציבור האזרחים עליו מופקדים הינם משניים למילוי גחמותיהם האישיות הקלוקלות.  יש לשלחם לביתם אחר כבוד, אפשר כי גם בכפוף לחקירה פלילית וכל המקדים הרי זה משובח.

 

נכון להיום, נראה כי בצה"ל מעונינים כיום יותר בשקט תעשייתי מאשר תיקון הקלקולים אשר נחשפו עקב "פרשת אשכנזי".  אמנם אין לזלזל בנחיצות שקט תעשיתי בפרט לעת הזו, אך צה"ל חייב לפתח להציג לממוניו תכנית סדורה ולבצע את תיקון הקילקולים החמור, אמור מזעזע שנחשף בפרשה.

אהרון רול

 

amroll@sympatico.ca

נשים קטינות ונשואות

נכתב על ידי: אלכס לוין

תמיכת הממשלה בהצעת החוק של חבר הכנסת יריב לוין סוף סוף גילתה את דעותיו האמיתיות של השר משולם נהרי לגבי הנשים. כאשר הוא טוען את התנגדותו להצעה לקביעת גיל מינימום לנישואין אומר השר משולם נהרי המייצג את מפלגת ש"ס כי " נשים מדברות כיום על נישואין כבר בגיל 14 ואין טעם להגביל אותן" , אתם מבינים הוא מתייחס לבנות בנות 14 כנשים, כלומר ילדה קטנה בכיתה ט היא אישה לשר נהרי. כלומר בגיל שאפשר להשיא אותה. ילדה בת 14. זאת תפיסת עולמו. ילדה בת 14 שמדברת על נישואין תינשא. מה עוד מוסיף אותו שר המייצג את ש"ס בממשלה.

 .

 "לא מפריע לך שמישהי מסתובבת עם חבר ולא מתחתנת?"השאלה הזאת נזרקת לעברו של השר הרשקוביץ, כלומר ילדה בת 14 היוצאת עם חבר זה לא בדיוק טעמו העדין והנאור של השר הנאור מש"ס נהרי, אם הילדה יוצאת עם נער – ילד בן 15 אז הם כבר בשלים להינשא, לא כך השר נהרי?. לא כך? ,

 אני חושב האם באיראן גם כן חושבים כך האיטולות . ובכן בדקתי ולהלן התשובה גם האיטולות והחומניסטים חושבים שגילה של הילדה אשר מתאים לנישואיה הוא בסביבות 13 , גילו של הילד המתאים לנישואין הוא 14-15 , כמובן שהחוק הזה עבר במדינה החשובה והתרבותית הזאת שהיא סמל לזכויות אדם באיראן אך לא מזמן. האם משם שואב השר משולם נהרי את הרעיונות שלו. או מהמגזר הבדואי ששם כבר מיעדים את הילדה והילד שנולדים לנישואים ועל ידי כך הילדים כבר מגיל אפס אין להם כל זכות בחירה. אולי באמת זה המצב הרצוי לא כבוד השר משלום נהרי?. כך לא יבזבזו זמן על חברות, לא יבזבזו זמן על ילדות , יוכלו ללדת מייד עם קבלת המחזור הראשון וכך אולי להנציח את העוני, הבורות המסכנות ואת התלות במפלגות שדואגות לדכא אותם לצמיתות . אז מה דעתך כבוד השר משולם נהרי. ?? " נשים מדברות כיום על נישואין כבר בגיל 14 ואין טעם להגביל אותן" נשים- ילדות בנות 14, אתם מבינים, ילדות בנות 14 הו נשים לכבוד השר נהרי, הן כבר מותרות לבעילה, להריון, לנישואין ולדיכוי עד יומן האחרון בשם היהדות.

חוק : מתן הבטחת הכנסה לנשים מוכות השוהות במקלטים

ועדת העבודה והרווחה אישרה לקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק של יושבת ראש מרצ, ח"כ זהבה גלאון, למתן הבטחת הכנסה לנשים מוכות השוהות במקלטים. גלאון: "אישור ההצעה הוא בשורה של ממש, שתוציא ממעגל האלימות נשים מעוטות יכולת"

 

היום (ב', 5.3)  אישרה ועדת העבודה והרווחה לקריאה שניה ושלישית את הצעתה של ח"כ זהבה גלאון, לפיה נשים השוהות במקלטים לנשים מוכות, תהיינה זכאיות לגמלת הבטחת הכנסה בתקופת השהייה במקלט.

 

ח"כ גלאון אמרה: "עד היום הנשים המוכות הוכו פעמיים: פעם אחת על ידי בן-הזוג האלים, ופעם שניה על ידי המדינה, ששללה את הזכאות להבטחת הכנסה של נשים שביקשו לקבל הגנה מפני בן הזוג במקלטים. הצעת החוק שלי שאושרה היום מעגנת את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה לנשים בתקופת היותן במקלט, ופותרת את המלכוד שהיו נתונות בו".

 

הועדה קבעה הסדר מרחיב וכפול: ראשית, הזכאות להבטחת הכנסה לא תישלל מנשים שקיבלו את הגמלה לפני הכניסה למקלט ועד היום נאלצו לוותר עליה עם הכניסה אליו. שנית, גם נשים שזכאותן להבטחת הכנסה נוצרה בגלל המעבר למקלט, תהיינה זכאיות לגמלה בזמן השהייה בו.

 

"ההצעה מסייעת לאוכלוסיית הנשים מעוטות היכולת שסובלות מאלימות בביתן. נשים אלה, שרובן נמצאות מתחת לקו העוני, נאלצות לחפש מקלט במעון לנשים מוכות כדי להמלט מאימת בן הזוג המכה, אך נותרות מחוסרות יכולת ואמצעים בזמן השהייה שם – מכיוון שהן אינן זכאיות לקבל הבטחת הכנסה. כתוצאה מכך, נשים שנאלצו לעזוב את מקום מגוריהן ולעתים גם את מקום עבודתן כדי לשהות במקלט, לא יכלו לפרנס את עצמן ואת ילדיהן – ולכן רבות מהן נאלצו לוותר על השהיה המוגנת במקלט ולהמשיך להיות חשופות לאלימות קשה בבית", אומרת גלאון.

 

הצעת החוק שאושרה, מסייעת ישירות לכ – 500 נשים מוכות השוהות מדי שנה במקלטים. מדובר במהפכה, שכן עד היום, על פי חוק הבטחת הכנסה זכאים לגמלה שוהים במוסד לגמילה מסמים, ומי שנמצאים תחת פיקוח קצין מבחן. היום הכנסת החליטה שגם נשים השוהות במקלט תהיינה זכאיות לגמלה.

 

דרור מזרחי, דובר

טהראן תחילה או ירושלים תחילה

נכתב על ידי: יצחק מאיר

 

בחלומי אין איראן. אין סרקוזות מטורפות. אין ממגורות טילים לשום טווח ואם יש-התיזו זה מכבר את ראשי החץ שלהם למיניהם. במצרי הורמוז משייטות יאכטות של תענוגנים מכל קצווי תבל וספני מיכליות הענק המובילות נפט חופשי לכל העולם כולו, עומדים על הגשר ומצלמים בשקיקה את הנערות המשתזפות על סיפוני סירותיהן. אין אובמה לפני טלפרונטרים מימינו ומשמאלו, קורא ספונטאנית את הנאומים המטופחים שלו באוזני העולם החרד ומרגיע כי אמריקה אינה פושטת רגל ולא פייסנית אובססיבית ונפשה יוצאת לשים את ישראל על ראש שמחתה. אין אייפק, אין סדרות אין סופיות של מחיאות כפיים המקנות לכל משפט בן שתי מילים מעמד של פסוק עתיק יומין מן הנביאים. אני לבד. עם כל כתבי לינדנשטראוס. הרבה כרכים. ספריה שלימה. סיפורי מלחמה בין שרי מלחמה וקציני מלחמה, ודוברי מלחמה, ועוזרי מלחמה, ומרגלי מלחמה. לא באיראן. אין איראן. מצפונה ועד דרומה היא בוסתני פיסטוקים נהדרים, שווקי שטיחים ססגוניים,אריחי טורקיז וערבסקות מופלאות. אני כאן.יש כאן הרבה, כאן בלי סוף. הכאן של הלשכות. כשבית המקדש היה קיים היו בו ארבע לשכות, לשכת הנזירים, ולשכת העצים למזבח, ולשכת השמנים למאור, ולשכת המצורעים שם טבלו כדי להיטהר מנגעים ומעברות הקלון, לא עלינו, שעונשן צרעת.

אלה לא הלשכות של כאן. בית המקדש חרב. הלשכות של כאן הן של ראשי ממשלה, של שרי ביטחון, של רמטכ"לים. הן הכאן של היום, לשכות החולין הקדוש של עכשיו. איש באיש. איש שכל ימיו ושכל שעותיו וכל רגעיו קודש לענייני העם, החברה, הכלכלה, הביטחון האישי, ביטחון המדינה, ועוד, ועוד, ועוד, באיש שגם הוא כל עיתותיו קודש לטובת הכלל שנתן לו לשכה. איש באיש וזה וזה עוסקים בשקיקה באסטרטגיה של חיסול קולגיאלי הדדי, של הכפשה מהונדסת ומגובת מסמכים, של עקיפת בעלי סמכויות, של הפתעות בפינות, של מזימות מוקלטות ומתועדות, של ערעור פירמידות האחריות.

אין כל העולם כולו נגדנו. יש רק הכאן. ואני לבד. לבד עם הסטטיסטיקות שמונות את הלוחמים היום ומחר ומחרתיים ואת עלמי הפטור שתורתם אומנותם, האומרות ללא שום ספק כלל כי אי אפשר שיהיו מעטים כל כך נושאים על גבם את ביטחונם של רבים כל כך ושהגשר בין גדות הקיום שלנו יקרוס.

 אבל יותר מזה אני לבד עם המאמרים הדעתניים המנבאים שלא חשוב מה שאנו יודעים. חשוב רק מה שאין אנו מסוגלים לעשות עוד כדי להינצל מן הקריסה, כי אין מי שיאכוף את ההכרחי. בחלומי אין איראן. אבל יש מדינה שהייתה כמו סוס פרא בלי אוכף. מי יכול לאכוף פסיקות של בתי המשפט? לא רק מי רוצה, אלא כשכבר כפא אותנו השד, מי יכול? מי יכול לגייס? מי יכול לפנות? מי יכול לפתוח בתי ספר על אפם וחמתם הצדקנית של מי שמחזיקים במנעולים סלקטיביים הנועלים את הדלתות בפני מוצא עדתי, בפני הירארכיה חברתית, בפני פיגמנטים של העור? מי יכול לאכוף את העלאת רף גיל הארוסות ואינו שומע כי היה לא תהיה, לא במקומותינו, לא במדינה  אטומה מכבד את המסורות האתניות והדתיות ההופכות את החברה לאגודת כתות התובעות ממשל רוחני עצמי שדינו כדין ממשל חומרי אישי?

אין איראן, ואין בלייר האוז, ואין רכבת אווירית של מנהיגים מכאן לוואשינגטון ומוושינגטון לכאן. אני כאן. בבית. בבית חלומותיי היהודי, בו קשה גיורם של נקוטאים שבאו לכאן כדי לבנות ולהיבנות יותר מקריעת ים סוף. אני כאן, במקום בו כולם כותבים בסקרי דעת קהל שהם מאמינים באלוהים והם בני העם הנבחר, אך כל אחד מאמין באלוהים אחר, וכל אדם רואה עצמו כנבחר יותר מן הגויים ואת היהודי אחיו ואת היהודייה אחותו כנבחרת הרבה פחות מאשר הוא בכבודו ובעצמו.

 אני כאן ושואל עצמי, בלי איראן, מה יהיה? בלי פרס שגורם לאובמה להסמיק ובלי ביבי שגורם לו להחמיץ את פניו, בלי הלהקה עתירת מוטות הכנפיים, כאן, במקום בו שירת נשים היא בעיה קיומית, ואוטובוסים ותורים לפני קופות המרכולים ומרפאות מגדריות הן כמעט בחינת ייהרג ואל יעבור, ועשירונים לעשירים ועשירונים לעניים ולילדיהם רחוקים אלה מאלה כמרחק העושק מן הצדק, מה יהיה? בחלומי אני סב והולך בין כל אלה ואיני יודע אם אני חולם שאני מודאג, או אם הקיצותי לדאגות חלומי.

הכאן שלי בלי איראן הוא כאן קוצני כל כך, סרפדי, צורב. בלי איראן שגירשה כביכול את פלסטינה אל מחוץ לזירת דאגותיי, פלסטינה היא כאן, והשלום איננו כאן, והחיים הריאלים הם לא ריאליטי, והאח הגדול הוא מפלט של שוטים, והאמת נעדרת, עדרים עדרים, והארץ הנהדרת הזאת, בלי איראן, אינה יודעת לאן הלכה לה האמת החוברת, האמת של כולם, ובאיזה מדבר היא מנסה לאסוף את שבריה ולשוב אל ליבנו  עם התקווה.

כך חלמתי. בלי איראן. עכשיו אני ער. ומעשה שטן,יש גם איראן. לא קל. צריך לחיות. במה מתחילים? טהראן תחילה או ירושלים תחילה? אפשר לגמגם ולומר גם וגם. אבל למרות שגם וגם הוא מה שראוי שיהיה, גם וגם הוא ביטוי של מנוסה מן ההודאה בכורח הקיומי של תיקון אמין, הוא  כלאחר יד כזה, הנותן רשות לאיראן לכסות על כל מה שאי אפשר לדחות עוד כאן. טהראן סופה תיפתר. כולנו יחד נפתור אותה. מול איראן אחת, יחד אחד. אבל ירושלים, איך נפתור אותה  ואנו מחלקים אותה לשבטים ולכל שבט פתרון כופה משלו?אין מנוס. זו שעתו הגדולה של האלוהים…

יושבת ראש מרצ, ח"כ זהבה גלאון- הממשלה עשתה מחטף מביש בגובה מיליארדי ש"ח בתקציב 2012

יושבת ראש מרצ, ח"כ זהבה גלאון, בדיון בוועדת הכספים על בקשת האוצר לאשר שינוי תקציבי בגובה מיליארדים: "הממשלה עשתה מחטף מביש בגובה מיליארדי ש"ח בתקציב 2012, במסלול עוקף כנסת. זהו פרי הבאושים של התקציב הדו-שנתי"

 

ח"כ גלאון הצביעה נגד הבקשה במתכונתה הנוכחית: "ההעברה היא עזות מצח של האוצר ורמיסה של האינטרס הציבורי. נדמה שמבחינת הממשלה אין בכלל צורך בפיקוח ציבורי על התקציב, ואולי עדיף שתפסיק להעמיד פנים ותבקש לבטל את הכנסת".

גלאון קראה לועדת הכספים להתנגד לבקשה: "מחטף המיליארדים לא יעבור – זהו נסיון להעביר שינויים בהיקף בלתי נתפס וללא בקרה. הבקשה השערורייתית מוכיחה שהתקציב הדו-שנתי הוא ישראבלוף, שמאפשר לממשלה לפעול ללא פיקוח."

"מדובר בחוק הסדרים משודרג ובמהלך גרוע בהרבה ממה שהעזו ממשלות קודמות לעשות. במקום לקיים דיון מסודר בוועדת הכספים בכל אחד מסעיפי הענק המוצעים, הממשלה החליטה במחטף לכרוך את כולם יחד לכדי הצבעה טכנית על מאות רבות של סעיפי תקציב. אלו הם שינויים בהיקפים שלא היו מביישים חוק תקציב שלם."

"אני קוראת לוועדת הכספים לא לאשר את ההעברה, ולדרוש מהממשלה להביא לאישור את כל אחת מהתוכניות בנפרד, באופן שיאפשר קיום דיון מסודר ושקוף לציבור", אמרה גלאון.

גלאון הוסיפה: "הנסיון לכרוך העברות מיליארדים לתקציב הבטחון עם הפעלת חוק חינוך חינם מגיל 3-4 ועם שני קיצוצים רוחביים הוא דבר שלא יעשה. כל אחד מהנושאים הללו ראוי לדיון נפרד, כמו גם "סתם" העברות של עשרות מיליונים לפעולות שונות, שבימים כתיקונם היו זוכות לבחינה נפרדת. זוהי פרקטיקה שערורייתית. כך, קיצוץ של 237 מיליון ₪ בחינוך כלל לא מקבל תשומת לב, למרות שמערכת ההשכלה הגבוהה מאבדת תקציב בגובה 42 מיליון ₪. באופן דומה סופגת המשטרה קיצוץ של 79 מיליון ₪"

דרור מזרחי, דובר

יושבת ראש מרצ, זהבה גלאון: רכישת השליטה במגדל ע"י שלמה אליהו

"אליהו מנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אני קוראת לממונה על שוק ההון ולממונה על הגבלים עסקיים לבחון את עסקת מגדל לאור מסקנות ועדת הריכוזיות"

 

ח"כ גלאון הוסיפה: "כבר היום מחזיק אליהו במניות של בנק לאומי ובגרעין השליטה של בנק אגוד. רכישת מגדל מהווה על פניו עבירה על הנחיות הממונה על שוק ההון, האוסרות להחזיק בחברת ביטוח ובשליטה בבנק. גם אם שלמה אליהו ימכור את אחזקותיו בבנק אגוד, המהלך שעשה מגביר את הריכוזיות בשוק ההון בישראל, ונותן בידיו כוח מופרז שמאפשר לו להשפיע על ההתנהלות הפיננסית בישראל, ובעיקר על האופן שבו מנוהלים כספי הציבור. אני קוראת לרגולטורים הרלוונטיים לבחון את המהלך לאור רוח המלצות ועדת הריכוזיות, ולא להסתפק בלשון החוק היבשה".

 

התקבל מ: דרור מזרחי, דובר

 

הרשות לשיקום האסיר: בניזרי נותר מסוכן כפי שהיה

ראש הרשות קורא להפעיל תוכנית טיפול מיוחדת לאסירים שהורשעו בשחיתות. "לו בניזרי היה אסיר אחר, הוא היה חוזר כבר אתמול למעצר"

נכתב על ידי: אורלי וילנאי

להלן הקישור לכתבה המלאה: הרשות לשיקום האסיר: בניזרי נותר מסוכן כפי שהיה

נלקח מאתר: הארץ

טרור, טרור,טרור

השיר  בתרגום לעברית : "שלושת הטרורים" -אחמדינג'אד, ארדואן, אסאד 

שיר לטרוריסטים : טרור , טרור, טרור

תכנית נפתלי בנט

נכתב על ידי: אליקים העצני

 

נפתלי בנט, לשעבר מזכ'ל מועצת יש"ע, פרסם מסמך תחת הכותרת "תכנית הרגעה". מעלתה הראשונה, שאינה מתיימרת להציע עוד פתרון אחד, ובצדק נאמר בדברי המבוא: "פתרון הפותר אחת ולתמיד את כלל הבעיות – אינו קיים".

 

דיון על קווי המתאר של התכנית :

 

א.         ישראל מחילה ריבונות על איזור C המשתרע על 60% משטח יהודה ושומרון וכולל רצועה לאורך השרון וגוש דן, את כל היישובים היהודיים וכבישי הגישה אליהם ואת בקעת הירדן, מדבר יהודה וים המלח.

 

בנט אינו מזכיר, אך מובן מאליו שירושלים המאוחדת בגבולותיה הנוכחיים אף היא כלולה בתכניתו.

 

ב.         ל-50,000 הערבים שלדבריו גרים באזור C תוצע אזרחות ישראלית, ומי שלא ינצל אותה ימשיך לחיות במקומו כתושב קבע. בדיוק זה הוא מעמדם המשפטי של ערביי ירושלים. התוצאה תהיה, שבכל השטח שהיה כבוש ע"י ירדן, אף ערבי לא יהיה כפוף עוד לממשל הצבאי. יתר על כן, גם היהודים ישתחררו מן הממשל הצבאי הזה, המתמחה היום בדיכוי מפעל ההתנחלות – במניעתו, עיכובו, צמצומו ובקיצוץ בו. בלי "המנהל האזרחי", שלוחתו של הממשל הצבאי, לא יהיו יותר מגרונים בסכנת הריסה.

 

ג.   שאר השטחים , המוגדרים A ו-B, יישארו במצבם הנוכחי שהוא ניהול עצמי מלא, כאשר ישראל שומרת לעצמה שליטה ביטחונית בלבד ב-B  ופיקוח ביטחוני במקרים מיוחדים באזור A.  איך קוראים למצב כזה בעולם? אוטונומיה. וזה הטעם, מדוע המצב הזה מעצבן כל כך את אבו-מאזן ואת הילארי קלינטון וגורם להם להכריז כי "הסטאטוס קוו" אינו יכול להימשך, הסטאטוס קוו -  בלתי נסבל! ומדוע הוא כה "בלתי נסבל"?  פשיטא, מפני שבמבחן המציאות הוא דווקא נסבל מאד. עד כדי כך, שאם יימשך אבו-מאזן מאיים להתפטר, לפרק את הרשות הפלסטינית ולהחזיר לנו את המפתחות. 'את האשפה של שכם תפנו בבקשה בעצמכם!'

עוד נחזור לאיום הזה, אך נאמר מיד שממילא איש אינו מצפה, אפילו בשמאל, שעל בסיס תכנית כלשהיא, אפילו זו של מרץ, ייתכן להגיע לשלום שאינו כזב ואשליה.

 

ד.         א"י המערבית לא תקלוט אף פליט מן הקרויים "פליטי תש"ח" – לא בקו הירוק, לא באזור C שיסופח לישראל ולא תאפשר כניסת פליטים לאזורי A ו-B. מפני שגם "פליטים" (למעשה בנים, נכדים, מחותנים וכו' של הפליטים המקוריים) שייכנסו לשכם ולחברון, יהוו מהר מאד איום על מדינת ישראל.

על הפליטים להשתקם בארצות מושבותיהם, כפי שעשו כל עשרות מיליוני הפליטים –  מגרמניה ועד הודו – שנעקרו ממקומותיהם מאז מלחמת העולם, ובתוכם כל הפליטים היהודים מאירופה ומארצות המערב.

 

ה.         "המטריה הביטחונית" על כל שטח א"י המערבית תישאר בידי צה'ל. איזורי A ו-B יחזיקו משטרה בלבד. כתוצאה מכך, כל עוד ישראל ריבונית  באיזור C העוטף את A ו-B – לא יוכלו להגיע לשם כוחות זרים.

           בזאת תמלא מדינת ישראל את חובתה הראשונית כלפי אזרחיה  –  וגם כלפי כל ערביי מערב        הירדן  -  למנוע מהם את גורלם של הסורים, העיראקים, הלובים והתימנים, ומי יודע מי עוד בתור.

 

ו.          לא ייווצר קשר יבשתי בין הרצועה ליהודה ושומרון. עזה תהיה סמוכה על שולחנה של מצרים. לפחות – מעט הטוב הזה ייצא לנו מאסון הגירוש. גם ערביי יהודה ושומרון לא חסר להם  שיטפון של פליטים שיעבדו בחצי חינם ויגרמו למתחים חברתיים, שבטיים וחמולתיים. אך לא הדאגה להם היא העיקר בשבילנו: "המעבר הבטוח", עוד פרי רעיל מן העץ של אוסלו, מאיים לבתר את הנגב ולהציף את גבולותינו בהמונים עוינים.

 

ז.          כאן מושיט בנט לערבים סוכרייה : בניית מחלפים, תשתיות ואזורי תעשיה משותפים, בקיצור – העלאת רמת חייהם. הרעיון חיובי, אך צריך להיזהר בביצוע. האידיליה של איזור התעשייה בארז שפרנס אלפים, נסתיימה במוות , הרס, חורבן ושממה . זה לא קרה מפני שאותם אלפי עמלים ערבים מאסו בדו-קיום הפורה הזה, כי אם מפני שכמו תמיד – בהזדמנות הראשונה בא בעל האגרוף או בעל הרובה האוטומטי והורס את הכל.

 

לא כך איזור התעשייה הפורח של ברקן בשומרון, המפרנס אלפי משפחות של ערבים מיהודה ושומרון ושרד שתי אנתיפאדות וכל מה שביניהן. מה ההבדל? פארק התעשייה ברקן שתול בתוך יישוב יהודי, משולב בו גיאוגרפית וביטחונית ורק כך יש סיכוי להרמוניה ולפריחה. אין באמירה הזאת משום התנשאות, זה פשוט צילום מצב. ההבדל בינינו לבינם אינו בגנים או בגזע, כי אם בדינאמיקה החברתית הפנימית. לו היה ניתן לשנות את החינוך שלהם מן הגן ועד לאקדמיה, וגם לחולל מהפכה בכלי התקשורת  – כך שעשו המעצמות המנצחות בגרמניה וביפן והצליחו! -  כל המזרח התיכון היה יכול להיות איזור ברקן אחד גדול!

 

            על כן, במסגרת הסעיף הזה בתכניתו של בנט לא הייתי שם גרוש על מפעל או מיזם שאינם     מובטחים פיזית על ידינו וגם חסינים מפני סחיטות ואיומים מבחוץ.

 

בשולי התכנית יש להעיר שהיא לא נפלה סתם ככה מן השמים. ברגע זה, כל היוזמות הרשמיות  -  אמריקניות, קווארטטיות, סעודיות-ערביות, ג'נבאיות – משותקות ומנוטרלות. אנחנו נתונים במצב הנדיר של העדר רוח גמור, אף עלה על העץ לא זז, אך ברור שהמצב הזה אינו יכול להתמיד ואל תוך הואקום עתידים להתפרץ לחצים שליליים שאולי יהיו גרועים מכל מה שהכרנו עד כה.  לכן, "מכה מקדימה", דיפלומטית,  בנוסח תכנית בנט דרושה ביותר.    

 

לכאורה, המצב הקיים מוגדר על פי הסכם אוסלו. עצם החלוקה ל-A, B, C היא אוסלו, היחסים הכלכליים הם עפ'י הסכם פריז שגם הוא אוסלו, כפי שהשת'פ עם ה"משטרה" שלהם אף הוא עפ"י אוסלו.

אלא, ששלטונות רמאללה מפירים את הסכמי אוסלו הפרות היורדות לשורש, וזאת בשתי חזיתות : או'ם וחמאס. פנייתם החד-צדדית להתקבל כמדינה באו'ם מהווה הפרה גסה של סעיף מפורש בהסכם, האוסר עשיית כל צעד חד-צדדי, שלא עפ'י מו'מ . 

אבו-מאזן מתכוון כנראה לחדש את פנייתו לאו'ם, והפעם בליווי תזמורתי של אינתיפאדה שלישית שאת הלמות תופיה אנחנו כבר שומעים. מה תהיה תשובתה של ישראל? ותשובה היא חייבת לתת , כי כמו בכל הסכם המופר ע'י צד אחד, שתיקת הצד המקיים פועלת כוויתור על זכותו לבטל את ההסכם בגלל הפרתו. ישראל של נתניהו כבר וויתרה על ההפרה הפלסטינית שהיתה גלומה בפנייתם הקודמת לאו'ם , וזאת בכך שנתניהו נאות – ואף התחנן – לקיים את השיחות עם עריקאת ברבת-עמון (שגם הן נכשלו).

 

עכשיו,כשאבו-מאזן יחזור ויפנה לאו'ם, מה על ישראל לעשות? כאן יכולה תכניתו של נפתלי בנט לספק תשובה: אתם מפירים את אוסלו? טוב מאד. בהסכם אוסלו גופו נאמר שעם תפוגתו, כל צד רשאי לחזור לעמדותיו שמלפני אוסלו. מכיוון שכך, חופשים אנחנו לספח את מה שהיה איזור C (ולאו דווקא בגבולותיו הנוכחיים) ולהתייחס מתוך בחירתנו החופשית לאזורים A ו-B כאל שטחים אוטונומיים שבהם תוכלו להמשיך ולהחזיק במה שיש לכם עכשיו. כלומר – לא ירושלים, לא צבא, לא שליטה במרחב האווירי, לא פיקוח על מעברי גבול, לא כריתת אמנות עם מדינות זרות, לא שליטה על מערכת המים. וכן – התיישבות יהודית. פרט לכך – הכל : ממשלה, פרלמנט, דגל, המנון, שגרירויות, משקיפים באו'ם, כלכלה, אוצר, חינוך, בריאות, סעד, סביבה , דתות, מסחר ותעשיה, בינוי ושיכון ועוד ועוד, וגם נעזור לכם אם תבקשו.

 

ומה בעצם אנחנו מונעים מכם? את הריבונות. וריבונות, כידוע, כבר יש לכם בשלושה רבעים של "פלסטין" הקרויים , לפי בחירתם, "ירדן".

 

החזית השנייה שבה הפרו שלטונות רמאללה את הסכם אוסלו היא מול החמאס. רק לאחרונה נחתם בקטאר עוד הסכם בין אבו- מאזן לראש החמאס,  כאלד משעל, לפיו תוקם ממשלת-מעבר בראשות אבו-מאזן ותיערכנה בחירות שבמסגרתן יצטרף החמאס  לאש'ף ("הארגון לשחרור פלסטין"), אותו הגוף החתום מטעם הפלסטינים על כל ההסכמים עם ישראל. ובהיות החמאס ארגון טרור, ונוכח העובדה שאין לחמאס כל כוונה להכיר באיזשהו מן ההסכמים שאש"ף חתם עם ישראל ולחזור בו מדרישתו להשמיד גם את מדינת הקו הירוק, הרי שהסכם אוסלו לא רק מופר כאן , כל הרצפה נשמטת מתחתיו!

 

על כך הגיב נתניהו בהודעה קצרה, שאם יתממש ההסכם הזה, ישראל לא תשתתף עוד בשיחות עימהם. זה הכל. אין זכר להודעה ישראלית שההסכם הופר הפרה יסודית, ולכן הוא בטל ומבוטל והמצב חוזר לקדמותו שמלפני אוסלו.

 

באופוזיציה, נתניהו ידע לנאום בכנסת, מדוע אוסלו היא אסון לישראל, והזמן הוכיח שצדק. אך אותו נתניהו כראש ממשלה, כאשר הסכם אוסלו מתרסק לנגד עיניו, אינו מנצל כלל את הזדמנות הפז כדי להשתחרר מכבליו ולהחזיר אלינו את ארצנו. תוכניתו של בנט היתה יכולה לשמש את הממשלה למתן תשובה שכזאת, ונוכח  עומק ההפרה זו דווקא תשובה מתונה ומאופקת: סיפוח איזור C בלבד והסכמה לאוטונומיה באזורי A ו-B.

 

את החוששים מפני אובדן שטחי המולדת הללו נוכל להרגיע : ברגע שישראל תספח את אזור C (והיא חייבת לעשות זאת כמו בסיפוח ירושלים והגולן באבחת חקיקה אחת, ללא היסוס ולא טיפין טיפין, שאם לא כן הכל יתמסמס) – באותו הרגע שלטונות רמאללה יכריזו על פירוק הרשות הפלסטינית שגם היא ייצור של אוסלו ויודיעו : או מדינה מיד עד הסנטימטר האחרון, כולל בירושלים – או כלום, ויזמינו התערבות זרה.

 

לקראת הרגע הזה ייעוצה העצה לנפתלי בנט ולחבריו, להכין תוכנית-המשך שבמסגרתה תמסור ישראל שלטון אוטונומי פנימי למבנים מקומיים מסורתיים, אזוריים ושבטיים, ובכך תצעד ברוח הזמן, רוח "האביב הערבי" המפרק מדינות מלאכותיות שנוצרו ע"י האימפריאליזם המערבי בעקבות מלחמת העולם הראשונה, מדינות כמו לוב, עיראק וסוריה, המתפוררות לנגד עינינו. "Palestine" היא הפרדיגמה של ייצור מערבי מלאכותי כזה, והחזרת השלטון המקומי לכוחות המקומיים תבטא את רצון העם ביתר נאמנות מאשר אוסלו, שגם בה רואות השכבות העממיות הערביות תכתיב מערבי מלאכותי.

 

 

כל זה טוב ויפה, אך "פרט קטן" אחד חסר: מנהיג.

 

מי שראה אחד כזה בסביבתנו לאחרונה, מתבקש להודיע מיד.

 

 העניין דחוף.

 

אליקים העצני 

בוקר טוב ארי שביט

נכתב על ידי: אליקים העצני

ב-9.2.12 פורסם  ב"הארץ" מאמר של ארי שביט תחת הכותרת "תגידו שלום לשלום החדש".

ארי שביט, מעמודי התווך של עיתון "הארץ", לא יהא זה מוגזם לומר עליו "אם בארזים נפלה שלהבת", מפני שהמאמר הזה מוציא תעודת פטירה לשלום וגם post mortem – ניתוח שלאחר המוות – מבריק.

 

וזה מה ששביט אומר, בתמצית:

 

בתחילה, השלום נפצע קל. אחרי מסירת רצועת עזה (כלומר, אחרי אוסלו) התפוצץ אוטובוס ואחרי שמסרו גם את שכם ורמאללה התפוצצו עוד אוטובוסים. אח"כ הציעה ישראל להקים מדינה פלסטינית על רוב השטח (הכוונה להצעות ברק בקמפ-דייוויד ב') והערבים הגיבו במתקפת טרור של מחבלים מתאבדים, הלא היא אינתיפאדת אל-אקצה שהחלה בשנת 2000.

 

לפי שביט, כל זה עדיין הסב לשלום רק "פציעה קלה". פציעה בינונית נגרמה לשלום ע'י הנסיגה החד-צדדית מן הלבנון, שהפך לבסיס טילים שיעי המאיים על כל נקודה בארץ. (נוסיף כאן משלנו עוד תוצאה קשה של הנסיגה הזאת  – אינתיפאדת אל-אקצה. ערפאת למד גזירה שווה, חשב שכמו החיזבללה – גם הוא יכול).

 

עדיין בתחום "הפציעה הבינונית" מונה שביט את "הנסיגה מגוש קטיף" שהביאה להקמת  חמאסתן חמושה בעזה. ושתי הנסיגות החד-צדדיות האלה גרמו לנפילת קסאמים, גראדים וטילי אל-פג'ר על שדרות, אשדוד וחיפה.

 

מעניין, שעל אף כל זאת שביט קורא את שתי הנסיגות הללו "נועזות ומוצדקות". למה, אם הן חוללו אסונות כאלה?

 

בהמשך, שוב עפ'י שביט, השלום "נפצע קשה". זה קרה לאחר שציפי לבני עם אבו-עלא ואולמרט עם אבו-מאזן ישבו שנה במו"מ – אולמרט אפילו הציע להם את ירושלים – אך הם… נעלמו. מזה מסיק שביט את המסקנה הזאת:

 

"העובדה שהפלסטינים המתונים ביותר היפנו עורף להצעות השלום הישראליות הנדיבות ביותר עוררה חשד עמום בדבר כוונותיהם, האם הם באמת מוכנים לחלק את הארץ", ולחיות איתנו בשלום.

 

את המכה הנוספת, זו שגרמה לשלום להיפצע "אנושות", הנחיתו עליו הישראלים "הסבירים והמתונים", שגם הם חשו עכשיו שאין עם מי לדבר ואין למי למסור שטחים ולחלק את ירושלים.

 

ושביט מסכם:

 

"הייאוש הישראלי מן השלום הלם בשלום לא פחות משהלמה בו הסרבנות הפלסטינית".

 

מעתה, לא נותר לו לשלום המסכן אלא למות, ואת מכת-המוות נותן לו "האביב הערבי". שביט מתאר זאת בצבעים חיים:

 

את העוגן הדרומי של השלום לקחה לו המהפכה האסלאמית במצרים. את האופק הצפוני שלו הקדיר הדיכוי הרצחני בסוריה ואת צירו המרכזי שברה ההתקרבות בין הפת'ח לחמאס.

 

בנימה של אבל מוסיף ואומר שביט:

 

"מה שייחלנו לו מאז 67' ומה שהאמנו בו מאז 1993 (כלומר – אוסלו) לא יקום ולא יהיה".

 

על ניתוחו של שביט עד כאן אפשר לומר "שפתיים יישק". אולם מכאן ואילך, בגוף אותו המאמר,

האיש חוזר ומאשר את ניסיוננו המר, שתובנות שפויות וריאליסטיות אצל מאמינים אדוקים ממחנה השלום הן בדרך כלל קצרות ימים. מי שנתפס להן, לרוב שב ומתיישר  –  כלומר, שב ומתעקם. עוד זכורים ימי הסקאדים של סדאם חוסיין, כאשר שמאלנינו ראו את הערבים משני צידי הקו הירוק מרקדים משמחה על הגגות ויוסי שריד זרק לחבריו הפלסטינים "שיחכו לו בפינה". זה עבר לו מהר מאד.

 

לשביט זה עבר תוך כדי כתיבת מאמרו. "בלא תקוות שלום", הוא אומר, "גוברת סכנת הידרדרות בגזרה הפלסטינית", ובלא תהליך-שלום "מתעצמת הסכנה להתלקחות במזרח התיכון."

 

אתם קולטים? כאלו איזה מחיקון עבר לו במוח ומחק את הדברים שהוא בעצמו כתב רק שורות ספורות לפני כן, כי דווקא אחרי הנסיגות, אחרי שיחות השלום ואחרי הסכמת ישראל להקים להם מדינה ולמסור להם כמעט את הכל – פרץ הטרור, התעופפו הטילים, והחמאס הגיע לשלטון. אז מה בסוף, מר שביט: "תקוות השלום","תהליך השלום","האופק של השלום" הרגו את השלום כפי שהיטבת לתאר, או להיפך?

 

והנה, עוד משפט:

 

"בלא אופק של שלום, הכיבוש מתבסס ומתקבע ומאיים לקבור את כולנו".

 

הבנת את זה,  ברוך? שביט רואה נכון שהתפגרותו של שלום-הכזב מבססת ומקבעת את ישיבתנו במולדתנו, לה הוא קורא "כיבוש", אלא שלדידו זו "קבורה" – ואתה שואל, למה ? אין טעם. מפני שבחוגים מסוימים האמונה בשלום הפכה לדת, ובדתות דמות שהפכה למיתוס יכולה לפעמים לקום גם מן המתים כפי שראינו בנצרות. אנחנו בעידן ה"אינסטנט", ועל כן אצל שביט השלום מת וקם לתחייה בתוך ד' אמותיו של מאמר עיתונאי אחד.

 

לעולם, אבל לעולם, לא תחדור לתודעתם של האנשים האלה התובנה הפשוטה, שדווקא "הכיבוש", כלומר נוכחות יהודית מאסיבית בשטח שמתוכו אמורים לעוף הטילים, ושממנו אמורה לצאת מתקפת החיסול  נגד הבטן הרכה של ישראל, דווקא הנוכחות היהודית שם, אינה "קבר" ליושבי בועת תל אביב, כי אם עוגן הצלתם.

 

באיזה שהוא תא מתאי מוחו של שביט נרשם בכל זאת הקשר הסיבתי שבין סילוק הכיבוש (כלומר היהודים) ומתקפת הטילים, אבל עובדות -  לרבות עובדות הרשומות במוחו -  לעולם לא תשפענה על השקפות. אלה שייכות לתחום האמונה, ואמונה-טפלה אף היא בכלל אמונה. עובדה, בחלקו ההגיוני של המאמר כותב שביט:

 

"אחרי שישראל נסוגה מגוש קטיף… חמאסתן חמושה.. תקפה את הדרום. שתי הנסיגות.. הניבו תוצאות קשות…החל לפרפר בקרביים החשש מפני הצפוי לנו אחרי הנסיגה הגדולה".

 

אבל "הנסיגה הגדולה" תהיה מהיכן אם לא מן "הכיבוש"? ובכל זאת הפחד מפרפר  ב"קישקעס" ממשהו רע המצפה לנו אם ייפסק הכיבוש הזה. אם כן, כיצד אפשר לכתוב שדווקא המשכו הוא "שיקבור את כולנו", הוא ולא עשרות אלפי הטילים שיונחתו עלינו מן האזורים שיהיו "משוחררים" מן ה"כיבוש"?

 

בהמשך המאמר צצים ניצני המיתוס של השלום המת שיקום לתחייה, "השלום החדש" לפי שביט. לשלום החדש הזה עוד אין גוף ודמות הגוף, אבל שביט קובע מסמרות, מה לא יהיה בו וכאן, תודה לאל, הוא חוזר אל המציאות.

 

 השלום הזה, הוא אומר, "לא יהיה מיידי" – ובכך הוא קובר בשעה טובה את העכשיו של "שלום-עכשיו".

 

עוד הוא כותב, שהשלום הזה "לא יהיה סופי" ולא יהיה "שלום של קץ הסכסוך", ובכך הוא ממציא מנוחה נכונה לפן המשיחי של השלום הישן, עליו השלום. כי האמונה בשלום נצחי יאה לישעיהו הנביא ולאחרית הימים, לא – להבדיל – לאברום בורג ולעולמו.

 

סגולה טובה נוספת מזומנת לשלום החדש אצל שביט, שהוא "לא יהיה מבוסס בהכרח על הסכמים חתומים". גם שביט שם לב, כנראה, שעוד לא היתה פעם אחת שהערבים קיימו הסכם חתום.

 

בעינינו עולה על הכל עוד מעלה של השלום החדש. לפי שביט הוא "אפילו לא יהיה שלום של קץ הכיבוש".

 

לא כדאי להקשות על שביט ולשאול – אם השלום החדש, המיוחל, יכלול את המשך "הכיבוש", מדוע כתבת על אותו הכיבוש שהוא "מאיים לקבור את כולנו"?

 

לא כדאי. יותר טוב להתייחס לדברים כפשוטם ולהתענג על הרגע הנדיר, בו אחד הכוהנים הגדולים של השלום חולם על שלום עם התנחלויות, כי מה זה "כיבוש" אם לא התנחלות יהודית?

 

חבל, שגם אחרי ההתפכחות שביט רואה רק את עצמו ואת חבריו לאמונה. בעקבות מעשי הטרור, הוא כותב, "התגנבה ללב המחשבה שאולי יש פגם בהבטחת השלום הגדולה", אך אינו מפרט – ללב של מי? הלא יש בארץ לבבות לרוב שלא היו זקוקים לטרור כדי להבחין בסכנת המוות הגלומה בשלום הזה.

 

אח"כ, בעקבות הקסאמים והגראדים שהתעופפו בגלל הנסיגות החד-צדדיות "החל לפרפר בקרביים חשש". אך שביט אינו מדקדק, בקרביים של מי. הלא בימין -  הקרביים פרפרו כבר הרבה שנים לפני כן!

 

על כך מוסיף שביט את המשפט האבסורדי הזה: "גם ישראלים סבירים ומתונים איבדו את אמונתם בפיוס". ומה בדבר הישראלים הלא-סבירים והלא-מתונים? הללו הרי איבדו את אמונתם בשלום הרבה לפני שעשו זאת "הסבירים" ו"המתונים", וצדקו. אם כן, אולי דווקא "הסבירים" הם הלא-סבירים, וה"מתונים" הם קיצונים בעיוורונם? כעת אומר שביט – "כל אדם שעיניו בראשו..מבין היום את מה שלא הובן לגמרי לפני שנה." ושוב אנו שואלים: היכן היו העיניים האלה שנים רבות לפני כן, כשהלא-סבירים והלא-מתונים הזהירו מפני סופו המר של הפיוס, וכאשר 1500 נרצחי אוסלו, "קרבנות השלום", עוד התהלכו חיים על פני האדמה?

 

למה את דעותיהם של אלה שהיטיבו לראות ארי שביט אינו סופר, וחשובים בעיניו רק אלה שלא ראו ולא הבינו?

 

איך זה ששביט התעלם כל השנים מן האמיתות שעכשיו הוא יודע לייחס ל"שלום החדש", דברים ש"הימין הקיצוני" והמתנחלים המשוקצים אומרים כל הזמן, ולשווא:

 

שאין טעם לנהל מו'מ עם הערבים, אין לחתום איתם על הסכמים וגם אין לבקש מהם וויתורים והצהרות כגון וויתור על שטח הקו הירוק או הכרה ביהדותה של מדינת ישראל. וכנגד זה אין לתת להם דבר תמורת שלום, לבד משלום. ושיש מקום רק לעסקאות מעשיות, ad hoc – הסדרים תכליתיים  ללא מחויבויות, וככל האפשר מבלי להסתמך על מילים, אמורות או כתובות.

 

למעלה מ-100 שנים של חיים לצידם כבר היו צריכות ללמד אותנו שדווקא הוויתור הפורמאלי, להלכה, קשה להם עפ'י דתם ותפיסת עולמם, יותר מאשר הנתינה למעשה: ה-תוך – כן, הקליפה – לא! ואנחנו התעקשנו על הקליפה הפורמאלית ונשארנו בידיים ריקות. רצנו אחרי ה"דה יורה" והפסדנו את ה"דה פאקטו".

 

היום שביט גם מבין, ברוך השם, שיש "לנהל את הסכסוך", כלומר – לנהל ולא לפתור, לנהל מפני שאי אפשר לפתור, כי אין פיתרון.

 

מפני שבניגוד למנטרה של כת השלום יש ויש חיים גם ללא פיתרון! אדרבה, יש חיים רק ללא פיתרון,  מול צד, החולם על "פיתרונות סופיים".

אליקים העצני

"התקווה" – ההמנון המבויש והנכלם

נכתב על ידי: איתן קלינסקי

בשנת 1878 כתב המשורר נפתלי הרץ אימבר יצירה שכללה תשעה בתים. נפתלי הרץ אימבר ניהל בשורות שכתב דיאלוג עם חזונו של הנביא יחזקאל "חזון העצמות היבשות" בפרק ל"ז פסוק י"א :"וְהִנֵה אוֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ".

 

בדיאלוג ביקש המשורר להביע את השגותיו על דברי הנביא יחזקאל – "הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה , לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֵנוּ , עִיר בָּה דָּוִד חָנָה." לימים שינה נפתלי הרץ אימבר את הגרסה המקורית, וכתב גרסה חדשה המושרת בפינו – "הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם /לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ / אֶרֶץ צִיּוֹן יְרוּשָׁלַיִם." ולחוויה הזו מבקשים "נאמנים פטריוטים למלים הכתובות" להכניס בכוח ערבי, אזרח מדינת ישראל, הנושא בתפקיד שיפוטי.

 

לקראת הקונגרס הציוני החמישי הציע נפתלי הרץ אימבר את התקווה כהמנון לתנועה הציונית, אך הוא נדחה. בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי, שדן בתוכנית אוגנדה בה תמך הרצל, הושרה התקווה בשירה אדירה בגלל צירוף המילים :"נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה" ובהמשך "עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה".

 

זו הייתה תגובה של פרץ רגשות של רוב צירי הקונגרס נגד תוכנית אוגנדה של הרצל. כך כבשה "התקווה" את מקומה המכובד, והחל מהקונגרס הציוני האחד-עשר שרו את "התקווה" בעמידה. לא כפי שקודם לכן שרו בישיבה. רק בקונגרס הציוני השמונה עשר בשנת 1933 נקבעה "התקווה" כהמנון של התנועה הציונית.

 

"פטריוטים" בעיני עצמם מבקשים לחייב כל אזרח ערבי, החי במדינת ישראל, לחוות את החוויה של לידת ההמנון. לחייב כל ערבי שיחיה את החוויות והתקוות של העם היהודי במהלך אלפים שנות גלותו.

 

את המלים "נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה" ו"עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה" כיבד כבוד השופט הערבי בעמידה. האם ניתן לדרוש ממנו שיהיה שותף להוויה שהלמה והסעירה את צירי הקונגרס הציוני השישי.

 

אינני משוכנע שכל המזדעקים נגד השופט הערבי בבית המשפט העליון מודעים לכך שבבית התשיעי בהמנון שלנו ישנן שורות על "רוֹפְאֲך יְיָ, חָכְמַת לְבָבוֹ, לֵךְ עַמִּי לְשָׁלוֹם וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא …עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ". האם יש לנו זכות לדרוש מאזרח ערבי שיתחבר למלים האלו.

 

כאמור, השופט כיבד את המעמד בעמידתו. איזו רוח שטות החלה לנשוב בתוכנו ולהפוך לסופת הוריקן של שנאה, כשאנחנו דורשים ממנו לשיר טקסט , בו ניתן למצוא גם את השורות הבאות: "כִּי רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְּהוּדִי גַּם אַחֲרִית תִּקְוָתֵנוּ …עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ". לתקווה הזו אנחנו דורשים מאזרח ערבי להתחבר?

 

נכון, שבעשרה בנובמבר 2004 קבעה הכנסת בתיקון ל"חוק הדגל והסמל", ששמו שונה לחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, את "התקווה" כהמנון לאומי. לא כל תשעת הבתים נכללו בהמנון. נכללו רק שני הבתים הראשונים.

 

יש לכבד את "התקווה" כהמנון בתוקף העובדה שבעשרה בנובמבר 2004 קבעה הכנסת את "התקווה" כהמנון לאומי. אך אין מקום לפרץ של שטנה כנגד שופט ערבי בבית המשפט העליון, המכבד את המעמד של ההמנון בעמידה יחד עם כל הקהל, ואינו יכול לשיר את המלים המביעות רק את כמיהתו של העם היהודי לארצו.

 

ציון הכמיהה רק של העם היהודי לארצו אינה עולה בקנה אחד עם שילובם של המיעוט הערבי ומיעוטים אחרים כשווים לרוב היהודי .

 

אני מבקש להודות ליושב-ראש הכנסת, ראובן ריבלין, וכן לשר יעלון שהביעו את הסתייגותם מההסת הפרועה נגד שופט בבית המשפט העליון.

 

שירת "התקווה" נותרה נכלמת ומבוישת, כאשר מבקשים לכפות על בן עם אחר לספוג לתוך נימי נפשו את התקווה, שהסעירה את בני העם היהודי לחזור לכור מחצבתם.

קזינו איראן

 

אמנם ראש הממשלה בנימין נתניהו דרש משריו לסכור פיהם באשר לסיכויי התקיפה הישראלית באיראן. אלא שראש הממשלה אינו שולט במוצא פיהם של אבירי חופש הביטוי "הנכון לשעתו", הם אנשי התקשורת.

 

נכתב על ידי: אהרון רול

אמנם ראש הממשלה בנימין נתניהו דרש משריו לסכור פיהם באשר לסיכויי התקיפה הישראלית באיראן.  אלא שראש הממשלה אינו שולט במוצא פיהם של אבירי חופש הביטוי "הנכון לשעתו", הם אנשי התקשורת.

 

לכאורה חייבים היינו לקיים דיון מושכל בצורך ובאפשרויות התקיפה, דיון פלורליטסי פתוח והוגן אלא שאיצטגניני וידעוני התקשורת מייתרים כל צורך בדיון בסוגיה, הם כבר קיבעו לכאורה דעתם ולקחו צד דהיינו, כולם עד אחד הינם כנגד התקיפה.  למצער, מדי יום קופץ האוויל התקשורתי התורן וממתיק באוזנינו סוד כי אל לנו לתקוף באיראן והסיבות? אם לסכם, למרות המלל הרב, אין סיבות ממשיות.  לכאורה, אסור לנו לתקוף פן יבולע לנו.

כותב טורים אלו נמנע בכוונת מכוון בעבר ואף כאן מלהביע דעה בעד או נגד תקיפה ישראלית באיראן.  הסיבה לכך מובנת.  כל דעה שנביע, סיכויה להיות נכונה הינן בדיוק כסיכוי של "השודד בעל היד האחת" ב"קזינו איראן", להביא לנו את הזכיה הגדולה.  אנו האזרחים, בפשטות חסרים מידע חיוני, מוסמך ועדכני על מנת לחרוץ דעה מושכלת בעד או נגד התקיפה.  כמשל הידוע אם כי בהקשר אחר "והמשכיל בעת ההיא יידום".

 

נישמע הגיוני, אלא שהגיון זה אינו עובד אצל "הנכונים לשעתם", הם ניתקפו בחיידק הטורף של הפטפטת (מוכוונת אינטרסי חוץ, אנטי ישראלים) ועמלים ליצור דעת קהל נגד התקיפה מתוך כוונה ליצור מסה קריטית למול מנהיגינו אשר תשכנעם לא לתקוף באיראן.

אנשי התקשורת חסרים מידע וזה הקיים בידם אינו מפורט יותר מהמידע אודות התקדמות הגרעין האירני מאשר המידע שבידי איצקוביץ נהג המונית מכרמיאל ומסעודה עקרת הבית מאופקים, מדוע בכל זאת מתעקשים העיתונאים לנסות ולשכנע את מנהיגינו כנגד התקיפה?

להבנת הרקע הסובב את ההתנהלות העיתונאית עלינו להתרומם כך וכך אלפי מטרים באוויר ולבחון את התמונה הרחבה יותר.

 

בנקודות מסוימות בעולם מתנהל מסע מתוזמר לדה-לגיטימציה, להפיכת מדינת ישראל למדינה מצורעת, מדינה שאין לה זכות קיום.  המסע הזה אומנם נישען על הפזורה הערבית איסלמיסטית בעולם אך מוזן ומנוהל על ידי גורמים שונים לחלוטין.  הסיבות הברורות לכאורה העולות בדעתו של אדם הוא כי מדינת ישראל מהווה מכשול בידי מעצמות המערב להשיג גישה נוחה וזולה יותר לאוצרות הנפט של המזרח התיכון בדרך של ריקודי "קומבייה" סוערים עם מדינות ערב כאשר ישראל אינה נמצאת יותר ברקע למכשול.  טיעון זה הוא נכון ומחזיק מים אלא שהינו הטיעון הנכון לרובד הנמוך יותר ובא לכסות על הגורמים לאשורם המנהלים את המסע האנטי ישראלי בעולם.

 

קיימת סיבה עילית נוספת הרובצת כענן שחור מעל טיעוני הצורך בנפט ואלו הם סוחרי הנפט הגדולים בעולם אשר שלא במקרה מהווים גם השכבה השלטת והמכוונת את אירגוני "הסדר העולמי החדש".

 

אם השגת נפט זמין וזול ניראה כסיבה טובה דיה לרצון להפטר ממדינת ישראל היהודית והפיכתה למדינה ערבית פלשתינית, הרי שקיימת סיבה עילית יותר, חובקת עולם יותר המובלת בידי מנהיגי "הסדר העולמי החדש" וזו הינה שוב  מדינת ישראל התקועה לאותם אנשים כעצם בגרון להשגת שליטה מלאה על הקורה במזרח התיכון בדרכם להשגה שליטה כלל עולמית, בדרך של פירוק הלאומים והקמת ממשלת-על עולמית רודנית, וטוטליטרית.

איראן גרעינית או איראן הרחוקה אך בפסע מהשגת  נשק גרעיני הינה שלא במפתיע אינטרס מובהק של אותם אנשי "הסדר העולמי החדש".  גם אם לא תייצר איראן נשק גרעיני אלא תהיה קרובה להשגתו במרחק נגיעה הרי המטרה מבחינתה הושלמה.  איראן תוכל לאיים על ישראל (ועל מדינות שאינן עדיין בשליטה שיעית-איראנית), בשימוש בנשק זה תוך שיודעת כי הלך הרוחות במערב מייחס תכונות של "כלב משוגע" למנהיגים האיראנים המסוגלים (לכאורה- אך הם לא) ללא הנד עפעף להשתמש בנשק זה כנגד ישראל.  כמובן כי מאותו הרגע בו נוצר מצב זה ישראל הופכת לברווז צולע.  די באיום כי איראן תשליך פצצה גרעינית הנמצאת בידיה ומוכנה להטלה על ישראל על מנת לשתק כל תכנון ישראלי אפקטיבי, בנוסך התקפי, כתגובה לירי רקטות מסיבי של חמאס וחיזבאללה סוריה ואיראן על מרכזי הערים בישראל.  אפשר בהחלט כי ישראל תעדיף ספיגה של מטחי טילים קונוונציונלים על ערי ישראל ללא תגובה ממשית, למעט משענת הקנה הרצוץ של ההגנה האוירית הטילית הרב- שכבתית שעדיין אינה מתפקדת כיאות, כנגד מטחי מאות טילים בו זמנית, מאשר להסתכן בפצצה גרעינית על ראשינו.  דהיינו, איראן אינה חייבת להיות בעלת פצצה מוכנה באמתחתה או אף להטילה במדה וכבר מוכנה בידם, די לה כי תיצור המצג כי הפצצה בידה ותיצור הרושם כי הינה מוכנה להשתמש בה בכל עת כנגד ישראל

 

קל וחומר, כאשר יהיה בידה של איראן נשק גרעיני ממשי ומוכן להטלה.  כל העיצורים והחסמים המוטלים על יוזמות ביטחוניות וצבאיות ישראליות כנאמר לעיל יועצמו מונים רבים עם הימצא פצצה ממשית ביד איראן.

 

בדיוק במצב כאוטי זה מעונינים אירגוני "הסדר העולמי החדש" (סי.אף.אר. ובילדרברג).  אין ספק כי אירגוני "הסדר העולמי החדש" רואים ברכה רבה באיראן גרעינית אשר תהפוך את מדינת ישראל למדינה דמויית  מדינת "ישראטין" כמאמר המנוח קדאפי ובא לעולם גואל.

כאשר אנו גורסים קיום יחסי תקשורת-הון-שילטון בהקשרה האמריקני–אירופי הרי שמרביתה המכרעת של אותה תקשורת חוץ נימצאת בידי אלי הון, בתי מלוכה, טייקונים ובנקאים בינלאומים.  אלה הם אחד לאחד חברי אירגוני "הסדר העולמי החדש" (כאמור, סי.אפ.אר. ובילדרברג), כולם, עד האחרון שבהם.  קשרי התקשורת העולמית והישראלים הינם ברורים, כולם חולקים את אותה השקפת שמאל רדיקלי, אוניברסליות, עולמית שפרושה המעוות הינו יצירת ממשלה עולמית אחת (טוטליטרית-דיקטטורית) הניבחרת על ידי עצמה מתוך עצמה (בית המשפט העליון הישראלי היה לו מהיכן להעתיק – ואכן שלא במפתיע חלקם של חבריו נימנים על הארגון העולמי הזה – אופס, אחד פחות), צבא עולמי אחד, משטרה עולמית אחת וכן הלאה תוך ביטול מוחלט של מדינות הלאום, גבולות וחסמים לאומיים, אתנים ודתיים.  אהה כן, גם "מזרח תיכון חדש" העוקב אחר "הסדר העולמי החדש".

רבות דובר על אותם קשרי הון-שלטון-תקשורת גם במקומותינו.  אין ספק כי ישנם גורמי הון בישראל הקשורים או חברים באירגוני "הסדר העולמי החדש" ומקבלים הוראותיהם מחוץ לגבולות ישראל.  אין גם ספק כי קיימים עיתונאים בכירים (התבוננו ימינה ושמאלה – הזיהוי הוא קל) הקשורים בקישרי טובות הנאה תמורת שרותי סחריר בתוככי מדינת ישראל.

 

הערה, לא נחשוף כאן יתר על המידה (קיימים מעטים היודעים) אך קיימים אלו הנימנים על הצמרת השלטונית במדינת ישראל, בעלי מספרי חבר 2804 , 2894 באירגון "הסדר העולמי החדש" סי.אפ.אר.  ניראה ובכל הזהירות הדרושה, כי הללו משרתים שני אדונים דהיינו, את הציבור בישראל ואת אדוניהם מעבר לים והמדובר הוא בנאמנות כפולה כאשר מי הראשונה מהן אינו וודאי.

כאשר אנו מצרפים את כל הגורמים והעובדות, המוצקות והנסיבתיות יחדיו, אנו אכן עדים לתזמורת הבצורת המתוזמנת בתקשורת הישראלית כנגד התקיפה באיראן.  מטעמים אשר רובם אינם ממין הענין.   כמובן כי במדה והם טועים הרי תמיד יכולים הם לטעון "אמת לשעתה", וזאת במדה וייוותר מהם שריד ופליט שאינו מפוחם לחלוטין מהשואה הגרעינית שאנו עומדים לפניה כאפשרות בהחלט ראלית.

 

לאלו מהקוראים החפצים לקבל באורח פרטני יותר את האמור לעיל באשר לאירגוני "הסדר העולמי החדש" והשפעתם המכרעת על התנהלות הממשל הישראלי בפרט משך שני העשורים שחלפו, לאלו החפצים לדעת מדוע הדברים אינם מתנהלים במקומותינו כפי שאמורים להתנהל, מוזמן לעיין בסיפרי (החינמי) שהקישור אליו נימצא בסיפא למאמר זה, בשם "משנאי החינם בנינו" פרק ראשון בשם (ואיך לא): "הסדר העולמי החדש".

 

אין בידנו הוכחות ישירות לקבלת טובות הנאה של אנשי תקשורת בתמורה לכתבות בעלות גוון פוליטי ומדיני בכיוון מסויים.  אך ההוכחות הנסיבתיות הינן חזקות ביותר, אין הן מוצקות כדוגמת ההוכחות הישירות אך הינן קרובות אליהן באופן מרשיע.  ההתגיסות התקשורתית נגד התקיפה הינה יותר ממרעימה, הינה פושעת.  איננו באים לטעון כי התקיפה באיראן הינה מחויבת המציאות, אפשר והיא לא.  אך  לבוא ולטעון טענות מופרכות נגד התקיפה בלא בסיס מוצק ובלא ידע אמין ומוסמך הינו כאמור פשע כלפי אזרחי מדינת ישראל אשר תוצאתו מי ישורנו.

 

ראש ממשלת ישראל נתניהו אמר לערך זאת: "סיתמו את פיותיכם לעזאזל" והוא צדק.

 

התקשורת הישראלית, בחלקה (ראה הערכים "הארץ", "ידיעות אחרונות, גלי צה"ל, ערוצים 2-10 ודומיהם), אינה משרתת את הדמוקרטיה הישראלית אלא את האנטישמים בעלי כוונות ההשמד כנגדנו מארצות הים.  התקשורת הישראלית פועלת חלקה הקטן ללא כוונת זדון וחלקה בכוונת מכוון כנגד האינטרסים הקיומים של מדינת ישראל.  אנו כישראלים אל לנו לתמוה.  ידיעות רבות מאששות הסברה כי בעת מלחמת לבנון 2 , בשם רדיפת רייטינג חסרת מידה ומצפון העבירו עיתונאים ישראלים בשידוריהם נקודות ציון אמיתיות מסכנות חיי ישראלים למטווח רקטות החזבאללה על ערי וישובי ישראל בעודם מודעים לנזק שגורמים, אך מתעלמים.  מכיוון שגם עזמי בישארה הבוגד הערבי-נוצרי–ישראלי עשה כן, אזי מהו ההבדל בין עיתונאינו הלא חביבים ובוגדים כמאור הדור (ח"כ) בישארה (טיבי וזועבי – מאחוריכם)?  ניתן לומר כי חצרנו התקשורתית האחורית מדיפה ריח באושים.

השיטה בה נוקטת העיתונות הינה זריעת פחד בציבור מפני תקיפה באיראן.  למצער מדי יום מתפרסמים מאמרים המציינים את מספר הטילים המכוונים לעבר ישראל והמוכנים לשיגור מידי.  מועצמים תאורים אודות תגובת עולם האיסלם כנגד ישראל במדה ונתקוף באיראן.  אכן זה הינו מצב חמור אך אם בזריעת פחד עסקינן, מה באשר למאות אלפי ההרוגים ועוד מאות אלפי ניפגעי קרינה הצפויים להיוותר בנינו במדה ותהיה התקפה גרעינית על ישראל?.  הנכלולים התקשורתים  מגלגלים עינים ולואטים באוזנינו כי אל לה לתקשורת לזרוע בהלה בציבור ולכן אינם נותנים המשקל הראוי לסכנה האטומית.  אכן אמת ויציב, אך אם  כן, מדוע הינם זורעים בהלה מפני גשם הטילים הצפוי במקרה תקיפה?  עיתונות הוגנת (אין חיה כזו בישראל) היתה חייבת להביא לדיון ציבורי הוגן ואובייקטיבי את שני צידי המטבע לתקיפה או להמנעות ממנה או לחילופין, מה שנאות יותר, לסכור קולמוסיהם ולהתיחס לנושא מהפן האקדמי בלבד.

סימוכין: "משנאי החינם בנינו"

 

http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdf

אהרון רול

 

החיה הצוחקת

 

נכתב על ידי: אורי אבנרי

 

אילו הלכתי אחרי נטיות לבי, הייתי קורא לממשלה לשלוח את צה"ל לתוך סוריה, כדי שיגרש את כנופיית אסד מדמשק, ימסור את הארץ לצבא סוריה החופשית או לאו"ם ויחזור הביתה.

 

זה לא כל כך קשה. דמשק רחוקה רק כמה עשרות קילומטרים מעמדות צה"ל ברמת הגולן.

הצבא הסורי עסוק במלחמה בבני-עמו. אם יסתובב כדי להילחם בנו, המורדים ייכנסו לדמשק ויעשו את המלאכה בעצמם.

 

כך או כך, המפלצת תיעלם.

 

נהדר, לא?

 

כן, זה נהדר. אך למרבה הצער, זהו רעיון הזוי.

 

קודם כל, מפני שהעם הסורי, כולל המורדים, שונאים אותנו אף יותר מכפי שהם שונאים את בשאר.

 

אם חיילים ישראליים יפלשו לשטח סוריה, הסורים יחדלו מהמרד ויתאחדו סביב צבאם.

 

בעיני העולם הערבי כולו, ישראל היא בת השטן. גם ארצות ערביות כמו סעודיה, התומכות בצבא סוריה החופשית, יצטרכו להרהר בעניין מחדש. תמיכה ישראלית בכל תנועה ערבית, תהיה מתקדמת ופטריוטית ככל שתהיה, היא נשיקת מוות.

 

משום כך, אפילו מתן תמיכה מילולית תהיה קטלנית. יש אצלנו אנשים טובים שהיו רוצים שממשלתנו תקרא לנשיא ברק אובמה ו/או לאו"ם להתערב בסוריה. זה לא רעיון טוב. זה היה עוזר לבשאר להוכיח שהמורדים הם סוכנים ציוניים ומשרתים את ארצות-הברית.

 

אז מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לעם השכן הסובל?

 

לא כלום. ממש לא כלום.

 

לא התערבות צבאית. לא מאמץ דיפלומטי. אפילו לא מחווה של סולידריות.

 

במקום זה, אני מציע להרהר בסיבות שגרמו לנו להימצא במצב כזה.

 

היו זמנים שאנשים בעולם הערבי אמנם לא חיבבו את ישראל, אך האמינו בכל זאת למה שישראל אמרה. אפילו הודעות צה"ל, שנואות ככל שהיו, היו מעוררות אמון. הימים ההם עברו מזמן.

 

אילו הכריז צה"ל שהוא נכנס לסוריה כדי לעזור לעמה להיפטר מהרודן, ומיד לאחר מכן ייסוג משם, זה היה מעורר צחוק. ישראל? נסיגה? ב-1982 נכנסה ישראל ללבנון כדי "לשחרר שטח של 40 ק"מ מהגבול מהמחבלים הפלסטיניים", ולקח לה 18 שנים לעזוב – וגם זה רק אחרי שהפסידה במלחמת-גרילה קשה. ב-1967 כבשה ישראל את רמת-הגולן הסורית, ואינה חולמת לצאת משם אי-פעם.

 

אילו הייתה ישראל עושה משהו לגבי המצב בסוריה – משהו, לא חשוב מה – העולם כולו היה שואל: מה זוממים הישראלים האלה עכשיו?

 

בעיני העולם, מצחיק לחשוב שמדינה שיש לה שר-חוץ כמו אביגדור ליברמן, שר-ביטחון כמו אהוד ברק, שלא לדבר על ראש-ממשלה כמו בנימין נתניהו, תעשה משהו חיובי, ללא כוונות זדון.

 

אז בואו נשכח מהרעיון.

 

אבל איך אני יכול לשבת בחוסר-מעש כאשר במרחק של כ-300 קילומטר מביתי – פחות מהמרחק מתל-אביב לאילת – קורים דברים איומים כאלה?

 

אין זו רק שאלה לאדם בישראל. זוהי שאלה לכל אדם על פני כדור-הארץ.

 

ישראלי או נורווגי, ברזילי או פקיסטני – כולנו, אזרחי העולם, יושבים מול מסך הטלוויזיה, מסתכלים מבועתים בתמונות מחומס, ושואלים את עצמנו בייאוש: האם אנחנו חסרי-אונים? האם העולם כולו חסר-אונים?

 

לפני 70 שנה האשמנו את העולם על שלא נקף אצבע כאשר מיליוני יהודים, צוענים ואחרים נרצחו על-ידי האיינזץ-גרופן ותאי-הגזים של הנאצים. אך זה היה באמצע מלחמה נוראה, כאשר צבאות המערב וברית-המועצות עמדו מול מכונת-המלחמה הגרמנית האדירה, שבראשה עמד אחד הרודנים הגדולים ביותר בהיסטוריה.

 

כיום עומד העולם מול רודן קטנצ'יק בארץ קטנה, הטובח בעמו, ושוב העולם חסר-אונים?

 

זה חורג הרבה מעבר לעניין הסורי.

 

חוסר-האונים של הקהילה העולמית, הקרויה גם "משפחת העמים", מול מצב מסוג זה זועק לשמיים.

 

האמת הפשוטה היא שבתחילה האלף השלישי, בעידן של גלובליזציה כלכלית ותקשורת עולמית מיידית, המערכת הפוליטית הבינלאומית מפגרת במאות שנים.

 

אחרי מלחמת העולם הראשונה האיומה קם "חבר-הלאומים". אך היהירות של המנצחים והנקמנות שלהם כלפי המנוצחים גרמו להם להקים מבנה לקוי, שהתמוטט במבחן הרציני הראשון.

 

אחרי מלחמת-העולם השנייה, שהייתה נוראה עוד יותר, היו המנצחים מציאותיים יותר. אך המבנה שהקימו, "ארגון האומות המאוחדות", לקוי אף הוא, אם כי מבחינות אחרות. המשבר הסורי מאיר את הליקויים באור גדול.

 

הליקוי הגדול ביותר הוא זכות-הווטו. הוא גוזר על הארגון אין-אונות כמעט מוחלטת.

 

אין טעם להאשים את רוסיה וסין בניהול מדיניות צינית. הן לא שונות ממעצמות אחרות. ארצות-ברית השתמשה בווטו הרבה יותר פעמים, בעיקר כדי לחפות על ישראל. גם רוסיה וסין משרתות את האינטרסים שלהן בטווח הקצר, כפי שהן מבינות אותם, ולעזאזל הקרבנות.

 

זה מכוער, מבחיל, אבל מקובל. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות. די להיזכר בהסכם-מינכן ובהסכם היטלר-סטלין.

 

אך האם שירת הווטו הרוסי נגד החלטה חסרת-שיניים של מועצת-הביטחון אינטרס רוסי אמיתי? אני חושב שמכירות הנשק של מוסקווה לדמשק הן עניין משני. כך גם הבסיס של חיל-הים הרוסי בתרשיש. לי נדמה שפועל כאן רפלקס מותנה: אם ארצות-הברית תומכת במשהו, זה צריך להיות רע. אחרי הכול, איוואן פטרוביץ' פאבלוב היה רוסי.

 

יותר חשוב, כנראה, הפחד הרוסי והסיני מפני תקדים נוסף של התערבות בינלאומית בעניינים פנימיים, כגון טבח, רודנות ומיני-ג'נוסייד.

 

אך בטווח הרחוק, זה לא יכול להיות טוב לרוסים להתבצר מאחורי חומה של ציניות. האימרה של תומאס ג'פרסון, שכול עם צריך להתייחס ב"כבוד הוגן לדעת האנושות" מודרנית יותר משאלתו של סטלין: "כמה אוגדות יש לאפיפיור?"

 

אגב, גם לנו כדאי לשנן את הכלל של ג'פרסון.

 

בשאר אל-אסד מלמד אותנו שיש צורך בריענון כללי של אמנת האו"ם. זה צריך להתחיל בזכות הווטו.

 

חלוקת הכוח במועצת הביטחון מיושנת עד כדי גיחוך. מדוע סין ולא הודו? מדוע צרפת ולא גרמניה?

 

אך זהו עניין משני. העניין העיקרי הוא שאי-אפשר לסבול מצב שבו מדינה אחת, ואפילו שתיים, יכולות לסכל את רצון האנושות. האו"ם-שמום הוא כעת ווטוסטן.

 

אם אי-אפשר לחסל את זכות-הווטו לגמרי, כפי שהיה ראוי, יש למצוא שיטה שתגביל אותה בצורה סבירה. למשל, להכניס לאמנה סעיף הקובע שהחלטת העצרת הכללית ברוב של 75% או החלטת מועצת-הביטחון שהתקבלה פה-אחד על-ידי כל החברות הלא-קבועות שלה, גוברת על הווטו.

 

במקרה כזה צריך שיהיה למזכ"ל האו"ם – מזכ"ל מסוג חדש – הסמכות לצוות על צבאות של מדינות-חברות לשים קץ לפשעים נגד האנושות בכל מקום, כך שלא יהיה צורך בהתערבות של ארגונים כמו נאט"ו.

 

כדי לעשות סדר בסוריה לא דרושים כוחות רבים. די בכוחות מצריים ותורכיים, בשיתוף עם צבא סוריה החופשית.

 

כאשר נספה הבן הבכור של חאפז אל-אסד בתאונה, עברה הירושה לבנו בשאר.

 

רופא-העיניים בעל החזות התמימה התקבל באנחת רווחה. הוא נראה כמי שיכניס לסוריה סוף-סוף רוח חדשה, מודרנית ואולי אף דמוקרטית. עכשיו הוא מוכיח שבכל אדם חבויה מפלצת.

 

"אסד" פירושו "אריה". אך בשאר איננו אריה, הוא לכל היותר צבוע, בעל-חיים מסדרת הטורפים הנקרא ביידיש "החיה הצוחקת". הוא צוחק וטובח.

 

יש לסלק אותו.

סוציאליזם חזירי

אנו שומעים רבות במקומותינו ומחוצה להם אודות "הקפיטליזם החזירי", אלא שבאורח פלא נעדר מהשיח נושא "הסוציאליזם החזירי". מדוע? האם הסוציאליזם כה מושלם וחסר פגמים שאינו עומד לשאלה ולביקורת?

נכתב על ידי: אהרון רול

אנו שומעים רבות במקומותינו ומחוצה להם אודות "הקפיטליזם החזירי", אלא שבאורח פלא נעדר מהשיח נושא "הסוציאליזם החזירי".  מדוע?  האם הסוציאליזם כה מושלם וחסר פגמים שאינו עומד לשאלה ולביקורת?

 

ברי כי אין סיכוי שבעולם כי הסוציאליזם מושלם שהרי אם כך הווה, היה כל העולם נתון תחת צורת החיים הסוציאליסטית. ובאשר; ברי כי אין הסוציאליזם מהווה את צורת החיים הבלעדית המועדפת על מרבית בני האנוש חייבים אנו לתמוה, הכיצד אין רבים המעזים לבקרו כיאה?

יש להודות ביושר, לאחר ניכוי התקינות הפוליטית הנפוצה במנות גדושות במקומותינו, כי הסוציאליזם הישראלי הוא חזירי.  אנו נעסוק בהיבט אחד בסוגיה והוא נושא יחסי העבודה במדינת ישראל ומדוע ניראה כי החברה הישראלית מקרטעת ולא בכדי כתוצאה ישירה של עירעור האיזון ביחסי העבודה במשק.

על מנת  להסיר ספק, אין כותב המאמר בא לערער על זכותו של העובד להתאגד באירגון הבא ליצגו ביחסי העבודה למול הנהלת החברה.  כמו כן, אין כל צל של עירעור באשר לזכותו של העובד באמצעות הוועד אליו הינו מסונף לשבות כל אימת שזכויותיו הלגיטימיות והחוקיות עומדות בסכנה.

 

אלא שבין ההצהרה לעיל לנעשה בתחום יחסי העבודה במקומותינו קיים פער ניכר.  כבר ציינו רבות בעבר את נושא עירעור האיזון שבין זכויות הפרט לזכויות הכלל במדינת ישראל כאשר המטוטלת נעה באורח חד מדי לעבר זכויות הפרט וכנגד זכויות הציבור.  שביתה הבאה להעניק הטבות מפליגות לעובדים שלא כדין על חשבון כלל האזרחים, אשר יקבלום לא מפאת הצדקה ברורה, אלא אך משום שהינם משביתים שרות חיוני לציבור וידם קלה לכן על המפסק של המשק הישראלי, אינה שביתה לגיטימית ויש למנעה.

 

הדוגמא הנאותה הינה חופש הביטוי במדינת ישראל אשר הינו חיוני מאין כמוהו לתקינות המשטר הדמוקרטי. אך כאשר חופש הביטוי חצה קו אדום (והוא חצה, הו כמה שהוא חצה) הרי מעתה ואילך, חציית הקו האדום אינה לגיטימית ויש לקעקע ביד ברזל את סרח העודף אשר גלש לרשות להסתה, לשקר והכפשה, עם כל הזהירות, המדתיות והרגישות המתבקשות, למען רווחת כלל האזרחים (הכוללים, הפלא ופלא, את כלל הפרטים).

גם לא ניעף ונזכיר חזור והזכר כי האחריות הכוללת לכאוס ביחסי העבודה נופלת בראש הפירמידה על "בית המשפט העליון הישראלי" אשר קיעקע ברגל גסה, את האיזון העדין שבין שלושת הרשויות השלטוניות, חמס את השלטון לעצמו (דרך "המהפכה השיפוטית" והלכת "הכל שפיט") והפר בטיפשות אין קץ אך בכוונת מכוון, בהיותו שלוחם שלא בטובתו של כוחות אופל אנטישמים, חיצונים למדינת ישראל, את האיזון שבין זכויות הפרט לזכויות הציבור ולטובת זכויות הפרט (ראה ערכים "הקרן לישראל חדשה" ו"הסדר העולמי החדש").  בית המשפט העליון הוא שאחראי למשפטיזציה הארורה המקעקעת כל פינה דמוקרטית חיובית בחיינו וקורעת את מרקם חברתנו והוא האחראי העליון לסוציאליזם החזירי אשר פושה במדינת ישראל בשנים החולפות.

 

פחד בית המשפט העליון נפל כה קשה על רשויות השלטון עד כי גם כאשר ברי כי השביתה אינה לגיטימית כולה או חלקה, אין פוצה פה ומצפצף כנגדה מאחר כי ברי שבית המשפט העליון יקפוץ כנשוך נחש להגן על זכות השביתה "המקודשת" (כפי שקופץ להגן על זכות הביטוי אשר חצתה בעליל כל קו אדום אפשרי), גם אם אמורה היא בסרוב ההנהלה לרכוש ערכת לכה לציפורניים ליושבת ראש הוועד.

 

נעיר גם כי כותב טורים אלו מאמין כי קפיטליזם "טהור" יכול לנזק ממש כמו הקומוניזם ולכן אנו מקדמים בשנים האחרונות את תזת השילוב המדתי שבין הקפיטליזם לסוציאליזם כשיטת ה-"קפיטל-סוציאליזם" כשיטה השלטונית כלכלית המועדפת והמתאימה ביותר לצורת החיים הדמוקרטית.

בשנתים החולפות התנסה המשק הישראלי למצער בשרשרת שביתות אינסופית ועוד יד השביתות נטויה.  דומה ומיד כאשר תמה שביתה בסקטור מסוים מיד פרצה שביתה אחרת בסקטור אחר וכך,  בשרשרת שביתות בלתי פוסקת לאורך שנים, חלקן הניכר פראיות, אשר גורמת למשק הישראלי נזקים אדירים.  שרשרת שביתות אין סופית זו אינה אקראית, קיימת יד מכוונת בוטה הנישלחת מעבר לים ממשרדי "הקרן לישראל חדשה" הישר לאושיות קיומנו הכלכלי, החברתי ובעקבותיהם הקיומי.

 

ניתן בנקל לשער כי ללא שרשרת השביתות שאנו חווים וללא הנזקים המוניטרים למשק הרי כל  השובתים המוחים וצווחני הכיכרות באשר לצדק חברתי היו בחלקם למצער מתייתרים, מאחר שקופת המדינה היתה מכילה את הממון הדרוש לרווחת האזרחים שעתה פרח ונעלם לו כתוצאה ישירה של לחצי וועדי העובדים הגדולים וההסתדרות דהיינו, חוסר אחריות כולל ביחסי העבודה, שיפוי חזירי, בילתי מוצדק של עובדים מעטים במשק גורם לאזרחים רבים להמשיך ולסבול חרפת רעב, חוסר טיפול רפואי הולם, חוסר טיפול גריאטרי נכון וכן הלאה.

 

אנו בעיוורוננו מתלוננים אודות העשירון העליון "השודד" אותנו.  הטענות בחלקן מוצדקות וחלקן קנטרניות וצרות עין.  אך יתרה מכך, איננו שתים ליבנו כי מליארדי שקלים משולמים לשכבת אוליגרכים כמלגזנים ומנופאים בנמלים, נהגי מכוניות כיבוי אש ברשויות הכיבוי, עובדי גריז ומחליפי שמנים במערכת הרכבות שלנו וכדומה.  זה הינו הסוציאליזם החזירי המשלם משכורות עתק בקנה מידה עולמי לעובדים הראויים לשכר סביר אך לא לשכר בקנה מידה אוליגרכי אשר בסופו של יום מוטל כולו על כתפי אלו אשר הכוח התאגידי אינו בידיהם.  רק ראו את הנעשה בחברת החשמל כדוגמא פורתא, המשכורות הדמיוניות וההטבות המפליגות גרמו לחובות עתק של מאות מליארדי שקלים בחברת החשמל ואלו נופלים על כתפי כלל הציבור הנאלץ לשלם משוגות העובדים וההסתדרות בה מאוגדים העובדים והתומכת בהם בפעולות הסחיטה כנגד הממשלה, המקעקעת את האושיות הכלכליות של מדינת ישראל ורווחת אזרחיה.  מצב דומה קיים בנמלים.  אנו מתלוננים על מחירים גבוהים של מוצרים אך איננו משיגים כי משכורותיהם הטייקוניות של עובדי הנמלים מיקרות משמעותית את היבוא לישראל והשחיתות "הסוציאלית" של העובדים נופלת בסופו של יום על כיתפי כולנו.

 

למעמיקם, נעיר כי מאבקה של ההסתדרות למען עובדי הקבלן, מטרה ראויה ללא ספק, נוהלה כולה כקרדום לחפור בו על מנת לתעתע מוחות נילושים בנינו להאמין כי ההסתדרות פועלת לרווחת העובדים בעוד שההסתדרות היא בעייתו הגדולה של המשק.  "בזכותה", בהתיצבותה למען משכורות אוליגרכיות לעשרות אלפי עובדים בוועדים הגדולים, קיים במדינת ישראל עוני, ומסכנות בשולי החברה.

 

אין אפשרות שלא להזכיר כי הקריסה הכלכלית של מדינות אירופה הגיעה בדיוק מסיבות אלו דהיינו, פוליטקאים רכרוכים ותקינים פוליטית אשר קנו שקט תעשיתי דרך "סוציאליזם" מזוייף בהוסיפת עוד ועוד שכר והטבות לעובדים אשר יצרנותם העלובה ותרומתם בכך למשק אינה מצדיקה משכורות בקנה מידה אוליגרכי והתוצאה כמובן לא יכלה להיות שונה מאשר קריסה כלכלית ומובן כי גם חברתית בעקבותיה.

ובמדה ועלינו להניח ברמה גבוהה של וודאות כי שרשרת השביתות הנוכחית העוברת עלינו נידחפת  בראש הפירמידה (תוך הפיכת העובדים לאידיוטים מועילים), על ידי גורמי חוץ אנטישמים-פוליטים בארצות הים כדוגמת אירגוני "הסדר העולמי החדש" דרך זרועם הביצועית האמריקנית, היא "הקרן לישראל חדשה" הבוטשת בשלט- רחוק בקרבנו באמצעות אירגון החזית שלה בישראל "שתיל", המדרבנים את הנהלות הוועדים "הסוציאליסטים" של החברות לשרותים אסטרטגים במשק (כגון חשמל, תחבורה, נמלים וכדומה), להגביר אי סדרים, יגון ואנחה על מנת להמאיס את ממשלת הימין על האזרחים.   כל זאת נעשה לשם שיכנוע האזרחים להצביע בקלפי כנגדה על מנת להפילה, וכך אנו חווים את ניסור הענף שעליו שוכנים כולנו מפאת צבר הכוונות הרעות ביותר בעולמנו עמו אנו משתפים פעולה ללא ידיעתנו וכלל ללא הסכמתנו.  שהרי, ברי לכל בר-בי-רב כי רווחת עובדי ואזרחי ישראל אינה כלל מענינם של "החוצנים" הללו, כמוה כקליפת השום עבורם.   לקעקע את משטרנו הדמוקרטי היהודי והלאומי הם חותרים ותו לא, בעוד אנו האזרחים משמשים ככלי משחק פיוני במשחק "הסוציאליסטי" המתעתע הלזה.

 

.

 

ומכיוון כי מטרת יצירת אי השקט הכרוני והמתמשך ביחסי העבודה והחלפת ממשלת הימין בממשלת כניעה של שמאל רדיקלי על מנת להביא את ישראל על ברכיה ובכך לאפשר יצירת מדינת כל אזרחיה הפלשתינים בארץ ישראל, הרי שהממד המתואר כאן מקבל גוון מקיאוולי-שטני.

 

נוצר כעת מצב גרוטסקי, נלעג.  בכך שאנו האזרחים משתפים פעולה אם במעשה ואם במחדל עם המתרחש סביבנו, אנו אחראים, חלקנו במודע ורובנו מבלי משים אך מתוך חוסר מעש ואזלת יד, לערעור המרקם החברתי הישראלי ובעקבותיו כמובן בערעור אפשרי של יכולת הקיום הלאומי שלנו

 

השאלה המתבקשת, "האם מודעים ועדי העובדים המדוברים כי הינם אך פיונים, בובות סמרטוטים עלובות בידי כוחות חיצוניים לישראל אינה רלוונטית לעניננו.  די בעובדה כי מדינת ישראל אינה נישלטת למעשה על ידי הריבון בה, הוא העם היהודי בארץ ישראל, אלא בידי כוחות חוץ אנטישמים חורשי רעתנו מובהקים, על מנת כי נעצור היכן שאנו נימצאים לשם חשבון נפש ונחליף דיסקט.

יש לקבוע כללים לשביתה לגיטימית במשק על ידי הטלת החובה באמצעות חקיקיה, על הצדדים לסכסוך העבודה לעבור דרך תהליך של בוררות (בורר יחיד או צוות בוררות, הכל לפי הענין), אשר יקבע ראש וראשון אם ישנה עילה מוצקה ולגיטימית לשביתה והיא אינה שביתה פוליטית, לעומתית, סחטנית,שרלטנית וכדומה.  משניתן פסק דינו של הבורר, או צוות בוררות יוגש זה לבית המשפט לשם אישור סופי.

אהרון רול

 

amroll@sympatico.ca

תחזית אסטרולוגית ( הורוסקופ) שבועית שבין התאריכים -2-9 לחודש מרץ 2012

נכתב על ידי: האסטרולוג : אודי ברגר

טלה

השבוע יפתחו בפניכם  אפשרויות חדשות. חשבתם על שינוי? אם כן זה השבוע המתאים לכך קידום בעבודה לאלה המחזיקים בה ולאלה שטרם מועסקים? אתם קרובים יותר מאי פעם להגשמה זו. אתם חייבים יותר מאי פעם לדלג על מחסומים העוצרים אתכם לעזוב עבודה לטובת עיסוק אחר. מי שניחן בחוש לעיצוב ולאדריכלות, טוב יעשה אם  לפתח נטייה זו.

שור

השבוע אתם זקוקים לחברה בראשון ושני זה יתגשם. חברים יפתיעו אתכם. נסיעה כלשהי, תתבטל או תידחה. היוזמות האחרונות מוכיחות שאתם יכולים לקום מן ההריסות יותר מהר משחשבתם. התעלו על עצמכם בנוגע לתחום הרגשי. צאו מן הדיכאון המתמשך והחונק. השתמשו יותר באפשרויות הגלומות באינטרנט. יום רביעי וחמי שיש הבאים יהיו מלאי עשייה ושמחה. בריאותכם איתנה.

תאומים

השבוע תצליחו ליצור קשר עם חברים ובני משפחה שמזמן לא ראיתם. כל הריכוז שלכם יהיה על העבר. תמצאו שותפים שישתפו פעולה. תצאו למסיבה והיא תהיה מוצלחת מאוד. רביעי וחמישי הבאים יהיו שמחים. תכירו מישהו שייתן לכם את מה שאף אחד לא נתן –מבחינות רבות. הגבירו את תחום ההתעניינות שלכם. הזמן לחפש הכשרה מקצועית.

סרטן

מצב רוחכם הירוד יתחלף בשמחה גדולה. תכירו השבוע מישהו אשר ישפיע על מהלך חייכם. הקשר הזה עוד ילווה אתכם לאורך זמן ממושך ואף יסייע לכם להתקדם בחיים. אל תעצרו את עצמכם ביחס לאהבה. הנשואים שבכם ינסו לשפר את היחסים. יתכנו מצביי לחץ רגשי שהצטבר. השתדלו שלא לקחת ללב מאנשים שלא עוללו לכם שום רע.

אריה

השבוע אתם משקיעים באהבה. אתם מתגעגעים לחבר/ה לשעבר. יום ראשון וחמישי בהחלט מוצלחים. כל שתגידו או תעשו יתקבל בחום ובאהבה. עליכם להחליט עם מי אתם רוצים לשמור לעתיד. המסיבה שאליה תוזמנו לא תניב את השינוי המיוחל. הסתכלו על העבר והבינו שהוא קשור לעתידכם- מכול הבחינות- כדאי לבקש עצה מקצועית בתחום הרומנטי והזוגיות.

בתולה

השבוע נהדר בלהתחיל משהו חדש: בעבודה, ביחסיכם האישיים ובכל תחום אחר. למתאמצים: יתכן ותמצאו מקום עבודה הראוי לכם. אלה שלא מצאו אהבה יוכלו למצוא אותה ביום חמישי הקרוב- עד לשבת הקרובה.  לרווקים שביניכם: צפוי שבוע מדהים למהלכים ספונטאניים בעיקר בתחום הזוגיות.  זה הזמן לקום מן ההריסות של מערכת הנישואין ולהעמיד את בן/ת הזוג במקום

מאזניים

השבוע הדלתות נפתחות בפני אלה המחפשים ההשכלה או הרחבת הידע האישי. התקשורת שלכם תניב מגון הצעות הקשורות לעבודה, או שתימצאו משהו שייתן לכם את הקפיצה בתחום הקריירה. שותפות כלשהי תיחתם השבוע- רווחים נאים בהמשך הדרך. צפו למחמאות מכיוון הבוס. רגעים מרגשים בחברת ילדים, או אחיינים בחמישי –עד לשבת הקרובה. הביעו יכולתכם לתרום וליבכם ייפתח באושר.

עקרב

השבוע, קשיים מבחינת העבודה. מידת הריכוז שלכם נדחפת לתוכניות בילוי שאותם תממשו בסוף השבוע ובימים רביעי וחמישי הקרובים. באם תכריחו את עצמכם לצאת ולחפש ריגושים רציניים, צפויות לכם שעות מוצלחות כפי שייחלתם לעצמכם בעבר. השלימו עם מה שיש לכם. לשוחרי השינוי ולנמרצים: השקיעו בטיפוח הביטחון בהקשר לעבודה ולאהבה. מובטח לכם לנחול הצלחה במעשיכם.

קשת

אתם מחליטים על שינויים בבית. תיקון של משהו המשווע לתיקון, קניות ומתנה למישהו קרוב יהוו כחלק ממה שתעשו. החליטו להפשיר את הקרח עם המשפחה הקרובה ותזכו לשיתוף פעולה. התרכזו בנתינה ותיווכחו שהלב שלכם נפתח לאושר שאין לתארו במילים. אמצו  את ההצעות העסקיות שקיבלתם בעבר או בשבועיים האחרונים. הזמן לראות את החיים מבעד לעדשה זהירה ושקולה.

גדי

בני המין השני יתנו לכם הרבה רגש ואהבה. בני המשפחה יפרגנו והקשר עימם ירוענן. חפשו את המעשי בחיים, חפשו את ייעודכם ומובטחת לכם ההצלחה. הקשיבו לקול המבוגרים במשפחה, כבדו אותם ותעשו חיל במעשיכם. רעננו את הקשרים מהעבר. תנו את כול מה שאתם יכולים לילדים- בעיקר ברביעי וחמישי הבאים. התחילו לחשוב על החיים ברצינות. היפתחו לרוחניות.

דלי

 ביטויים הקשורים לאהבה ולווידויים מתאימים לשבוע. מישהו המתקשר לעברכם יבוא לביקור או שיתקשר להודיע על בואו הקרוב. בשורה בהקשר למסיבה תגיע לאוזניכם. הכניסו תוכן לחייכם- עשו זאת ותראו נחת בשל כך. דמות מן העבר תנסה לחפש אתכם לקראת סוף השבוע הקרוב. הנשואים שאינם יודעים בא החליטו נכון- עליכם להיות שלמים עם כל החלטה שקיבלתם בעבר.

דגים

 השבוע אתם מחליטים להביע את הרעיונות שלכם בכל דרך תקשורתית. תחילה אתם עשויים להתאכזב, אך לאחר זמן מה תיווכחו כי מעשה זה היה צעד נכון לעשותו. השקיעו ברוחניות ובלימוד. אל תכבידו על עצמכם בעצם העקשנות. הסירו את החומה החוצצת ביניכם ולבין בן/ת הזוג-ותצליחו. העדינות והביישנות שכה אופייניות לכם תורמות לכם מאוד בתחום הזוגי וביתר התחומים.

Copyright©-2012-Udi Berger

בוקר טוב אורי שביט

נכתב על ידי: אליקים העצני

 

במאמרו " תגידו שלום לשלום החדש" (הארץ, 9.2.12), רשם ארי שביט תעודת פטירה לשלום, ובה כל השלבים הקליניים של הגסיסה והמוות : מפציעה קלה, בינונית וקשה אל פציעה אנושה ועד למוות הסופי.  תחילת התהליך נעוצה לפי שביט בהסכם אוסלו שהנחית על השלום את המכה הראשונה: "אחרי שישראל מסרה לפלסטינים את רצועת עזה, אוטובוס ראשון התפוצץ בכיכר דיזנגוף. אחרי שמסרה את שכם ורמאללה, אוטובוסים התפוצצו במרכז ירושלים ובת"א".

מסקנתו הסופית של שביט היא, ש"אין למי למסור את השטחים ואין עם מי לחלק את ירושלים", ואת הדעה הזאת חולקים עמו, לדעתו, "גם ישראלים סבירים ומתונים".

 

זה מביא אותנו אל תופעה ללא תקדים בעולם הדמוקרטי: הדמות הראשית, האחראית לכישלון הקטסטרופאלי של אוסלו, מעולם לא נקראה לשאת באחריות ציבורית, לא בזירה הפוליטית ולא בפני דעת הקהל. מעולם לא הושמעה כלפי פרס מילת ביקורת אחת, למרות שהאיש לא רק שלא חזר בו  מדרכו הרת האסון ולא ביקש סליחה על אלפי קורבנות השלום, אלא להיפך – הוא מנצל את משרתו הרמה כדי לפטם ולגדל את המפלצת האוסלואידית שהקים ברמאללה, לחלק למענה את ירושלים ולמסור לה את לב הארץ. על החוק המפורש, המגביל את סמכויותיו ואינו מתיר לו לעסוק במדיניות עצמאית, הוא מצפצף. הלכה למעשה, הוא ניכס לעצמו חלק נכבד ממדיניות החוץ הישראלית, ולא פעם מתחת לרדאר של נבחרי העם המוסמכים.

לפניו לא היה כדבר הזה, ומי ייתן שאחריו לא יהיה.

 

לאחרונה, הוריד עלינו הנשיא פרס שתי מכות נוספות, שגם הן נתקבלו בשתיקת-כבשים ולא פגעו במאומה בפופולאריות שלו ובחסינותו מביקורת.

 

נפתח בדברים מסמרי השיער שהשמיע  בכנס דאווס ( ערוץ 7, 26.1.12 ):

 

"אני לא מיואש. סלאם פיאד ואבו מאזן עשו עבודה טובה …בנו כוח עצמאי שידאג לביטחונם, ולראשונה יש להם  כ ו ח  צ ב א י  ע צ מ א י."

 

יש לנו אפוא נשיא המחלק שבחים לישות עוינת ואויבת, ועל מה? על הקמת כוח צבאי, תוך הפרת הסכם אוסלו, אותו הוא בעצמו הביא לעולם. עפ'י אוסלו הותר להם להחזיק רק "כוחות שיטור" מוגבלים, ואפילו אלה פתחו עלינו באש ורצחו רבים. עכשיו, שפרס הוציא מן השק – לא מרצע כי אם "כוח צבאי עצמאי", מה נסביר חלילה לאלמנות, ליתומים, לפצועים ולנכים? האם נקרא באוזניהם את שיר ההלל שנשיאם שר לכוח הצבאי העצמאי של אויבינו הפלסטיניס?!

 

את המכה השנייה הנחית פרס ביום 9.2.12, עם פרסום שמות חתני אות-ההצטיינות החדש שהמציא, ולמרבה התדהמה ראש וראשון בהם הוא לא אחר מאשר הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני בתקופת מלחמת יום הכיפורים. איך נימקו הענקת מדלייה לאיש הזה, שזיכרון מדיניותו בעת המלחמה עדיין מעורר אצלנו חלחלה?

קיראו, ולא תאמינו:

 

"קיסינג'ר מהווה דוגמא ומופת למדינאי שניחן בראייה למרחוק, ביצירתיות ובחזון. בתפקידיו השונים בממשל האמריקני תרם תרומה ייחודית לישראל ולהשכנת השלום במזרח התיכון".

 

על כך מעיר הפרשן דר. אהרון לרנר מאימ'רה : היו לו "הראייה מרחוק, היצירתיות והחזון" לעכב את רכבת האוויר הגורלית במלחמת יום הכיפורים, מעשה שאותו הצדיק אח"כ בצורך שישראל תדמם קצת, עד שתהיה בשלה להסכים למהלכיו הפוליטיים. קיסינג'ר גם יזם את אספקת המצרכים לארמיה ה-3 המצרית הנצורה (ובכך שבר את המצור הישראלי והציל אותה מהשמדה גמורה).

 

התמונה הכוללת שהצטיירה היא, שערב המלחמה הכתיב קיסינג'ר לישראל שלא לגייס מילואים ולא להנחית מכה מקדימה ולאפשר למצרים ולסורים לתקוף ראשונים. כמו כן עיכב שליחת סיוע צבאי אמריקני חיוני בתחילת  המלחמה, ולבסוף חטף מבין שינינו את ניצחוננו והעניק לאויבנו "ניצחון אוקטובר" מזויף. בתמורה עברה מצרים מן המחנה הסובייטי למחנה המערבי , ובכך נחל הצלחה גדולה. עם הישג כזה היה ניתן לצפות שממשלת ארה"ב תעניק לו אות הצטיינות , אך למען השם – מדוע מדינת ישראל, זו שבדם בניה שיחק האיש את משחקיו הפוליטיים?

 

לפי פרס, המדליה מיועדת "ליחידי סגולה שתרמו בצורה יוצאת דופן לישראל ולאנושות כולה", ואיש אינו שואל את פרס, במה היתה תרומתו של קיסינג'ר כל כך "יוצאת דופן". כתמיד, תעלוליו פוגשים שתיקה והעדר כל תגובה, גם אם צחנתם עולה לשמים.

 

ומכאן, אל שיא החוצפה: את אות ההצטיינות הזה העניק פרס לקיסינג'ר לאחר שכבר פורסמו הדברים המקוממים שהשמיע בשיחת ארבע עיניים עם הנשיא ניכסון, ואשר הוקלטו ונתגלו בעקבות פרשת ווטרגייט. ב"הארץ" (10.2.12) מצוטט קיסינג'ר כך:

 

"הגירה של יהודים מברית המועצות אינה נכללת ביעדים של מדיניות החוץ האמריקנית, ואם הם ישלחו יהודים לתאי הגזים בברית המועצות, זו לא בעיה אמריקנית. זו אולי בעיה הומניטארית".

ועל כך השיב לו ניכסון : "אנחנו לא יכולים לפוצץ את העולם בגלל זה".

 

הקורא מוזמן להניח לפניו את המשפט של קיסינג'ר על תאי הגזים ליד דברי ההקדשה במדליה שהעניק לו פרס, עם הסופרלטיבים  "דוגמא", "מופת" , "ראייה למרחוק" ו-"תרומה ייחודית לישראל". הקורא אינו מתבקש לשפוט את קיסינג'ר. הוא אזרח זר המשרת אינטרסים זרים, מה גם שאינו יכול עוד להזיק לנו. אולם הקורא מתבקש להתייחס סוף סוף אל תפקודו של שמעון פרס כנשיא הרצוף סטיות  והפרות חוק, מוקשים מדיניים ובושות מביכות כמו פרשת אות ההצטיינות לקיסינג'ר.

 

עוד נותרו לפרס כשנתיים וחצי עד לסיום כהונתו כנשיא, זמן מספיק כדי לגרום למדינה נזק בל ישוער.

 

האין דרך משפטית או ציבורית לרסן אותו?

 

אליקים העצני

מופעל באמצעות - WordPress | התחבר | פוסטים (RSS) | תגובות (RSS) | עיצוב תבנית - wpdesigner | תרגום והסבה לעברית - מאסטרגייט |