אתר תורה ( העתק חלקי של האתר הישן)

 נכתב על ידי: הרב ישראל רוזן

"שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו

אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו

והקב"ה מצילנו מידם" (הגדת ליל פסח)

"מידם"

בעת כתיבת השורות חזית הדרום מתלקחת ומתלבה. אויבינו היותר מרים בדרום, למרות היותם סמוכים על שולחננו (אספקת חשמל, דלק, מזון, ציוד, תרופות וכל דִצְריך), קמים עלינו לכלותנו, ומתסיסים את שבעים הזאבים הצובאים עלינו מכל עבר. והקב"ה מצילנו מידם! דרשנים ופרשני ההגדה לדורותיהם נדרשו למילה אחרונה זו, "מידם", ויש שפירשוה כרומזת על כך שלעתים רבות הישועה באה ע"י שגיאותיו, הקשיית עורפו והתנהלותו של האויב. ההצלה היא איפוא "מידם", היינו באמצעותם, בעזרתם.

כך אירע במלחמת העצמאות שבה הסרבנות הערבית מיאנה לקבל את תכנית החלוקה של האו"ם, ולכן זכינו בגבולות 48 (הקרויים משום מה גבולות 67) הרבה מעבר למה שנאלצנו להסכים בהחלטת האו"ם. כך אירע במלחמת ששת הימים, שבה שוחררו ירושלים והר הבית(?), 'מידו', באמצעותו ובעטיו של חוסיין מלך ירדן אשר ה' הקשה את רוחו לפתוח חזית מזרחית ולהצטרף לצבאות מצרים בדרום וסוריה בצפון. כך נשארנו ביום השביעי למלחמה זו עם מלוא גבולות ארץ ישראל המנדאטורית, פחות או יותר. כך התרחש מאז גם בשלהי מלחמות יום הכיפורים ולבנון והאינתיפאדות אשר בסיומן הפלשתינים מסרבים לכל הסדר סביר ומציאותי, כולל פתרון בעיית הפליטים בארצותיהם. ואנחנו ממשיכים בדרכנו!

כל ישו"ב (יהודה, שומרון ובנימין) ארץ ישראל התנ"כית בכמחצית מ'יוצאי מצרים' (מעל 300,000 נפש, בתש"ע) התאפשר "מידם"; בעזרת הסרבנות העיקשת של הצד השני, שכנגדנו, הקם עלינו לכלותנו לפי מיטב המסורת "שבכל דור ודור".

בעיניי, המהפכות העכשוויות בעולם הערבי יכולות היו בדרך הטבע לשמש מנוף מדיני ללחוץ עלינו לויתורים טריטוריאליים ובטחוניים מפליגים, במסגרת התרקמות 'מזרח תיכון חדש'. גלוי וידוע שמדינת ישראל עומדת בפני לחצים בינלאומיים אדירים להתקפל, וע"י כך כביכול לנטרל את ליבת השנאה הערבית כלפי המערב. והקב"ה מצילנו "מידם", באמצעות התוקפנות החמאסית בדרום שהחלה שוב להמטיר דם ואש ותמרות עשן על ישובים אזרחיים, בצד מעשי טבח והרג ונסיונות חטיפה ושבי אכזרי. כולם מבינים שאין לאן להתקפל…

אי-אחדות עמדה עלינו לכלותנו

דרוש נאה נוסף מצאתי (הגדת פסח 'עושים סדר' מאת דב גולדברגר) המצטרף ומשלים את ענייננו; "שלא אחד עמד עלינו לכלותנו", במשמעות ש'אי האחדות' הפנימית (="לא אחד") היא, גם היא, עומדת עלינו לכלותנו מבפנים. כמה נכונים ותקפים הדברים גם לימינו ולמצבנו. אוי, עד כמה מצבנו הפוליטי והבינלאומי היה טוב יותר אלמלא השמאל הרדיקאלי הבוגדני 'המשתף פעולה' עם האויב באמצעות הסכמה לעמדותיו, בחבירתו לארגונים בינלאומיים אנטי-ישראליים ובהיותו מעין גיס חמישי טרויאני. אפילו דתן ואבירם, ה'טראבל מייקרס' במצרים, לא גילו לאויב דאז 'מסטורין שלהם' (במדבר רבה כ), ואת תכניות הבריחה וההעפלה…  

והקב"ה מצילנו גם מידם, מידי ה'לא אחד', מידי אי-אחדותנו הפנימית. הטילים לבאר שבע, אשדוד ואשקלון שהחלו להתעופף בבוקר בהיר ללא כל סיבה עכשווית, הפצמ"רים המומטרים על ישובי עוטף עזה ללא אבחנה וללא כל התגרות, ההתשה הבלתי-פוסקת בחזית זו, הטבח האכזרי באיתמר – דומני כי כל אלו מצילים אותנו גם "מידם" של 'בוגדים' פנימיים, ומסייעים לסכור את פיהם המדבר שוא ושקר.

שלשה מי יודע?

'אויב פנימי' זה שבתוכנו לא יכול לסבול את 'כיפת הברזל הסרוגה' שנפרשה זה עתה על ראשינו, בדמות שלשה אישי צבא ובטחון חובשי כיפות (סגן הרמטכ"ל האלוף אברהם נווה, ראש המועצה לבטחון לאומי האלוף מיל' יעקב עמידרור, וראש השב"כ יורם כהן). אינני יודע מהי השקפתם הפוליטית, ולא כל אנשי אמונה הם גם אנשי (גוש) אמונים. מכל מקום, דומה כי הכיפה משמשת תריס-ברזל בפני התדרדרות למחוזות אנטי-פטריוטיים.

גם 'בשנאת דתיים' זו, מצד השמאל הרדיקאלי ו'הארץ' בראשם, נתקיים בהם "והקב"ה מצילנו מידם", היינו באמצעותם. שנאה תהומית זו, הנדחית מקיר-אל-קיר ע"י הרוב השפוי, היא שחושפת את פרצופם של מרשיעי-ברית אלו ומציבה אותם מחוץ למחנה. מלחמתם הנלעגת בכיפה מלמדת על גלישתם העצמית אל מעבר לגדר הלאומית, כמשומדי כל הדורות.

והנה, בדיעבד גם 'הבן הרשע' זוכה להסב לשולחן הסדר הלאומי, ולהצטרף לכלל ישראל הנגאל. אך לכתחילה, "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל אילו היה שם לא היה נגאל", והיה נשאר במצרים! חסידים פירשו משפט זה שבהגדה: הרשע הוציא את עצמו-של-עולם, היינו את הקב"ה, מן הכלל, מאחריות לכלל ישראל, וזו רשעתו! רשעי ימינו מוציאים את הכיפה מן הכלל, מוציאים את המאמינים בקב"ה מיכולת אחריות לכלל. בכך העידו על עצמם שאינם ראויים להימנות עם כולם. מקומם בעזה!

צילום ישראל ויס

התמונה באדיבות אתר  : http://artframe.co.il/

נכתב ע"י הרב שוקי רייך, אפרת 

מקורות רבים עוסקים במצה דווקא מסביב לכשרותה ודקדוקים הקשורים לכך.

לא כן רבותינו ז"ל.

הגמרא במסכת  פסחים דף מ' עמוד א'  מתלבטת מהי הדרך הנכונה לאפות בה את המצה?

בתחילה נוטה הגמרא שאסור ללתות, הכוונה לריכוך הדגן ע"י מים, משום שעל ידי כך אנו מתקרבים לסכנת החימוץ.

אבל לבסוף אומר רבא: מצוה ללתות, שנאמר ושמרתם את המצות , עצם שמירה "ושמרתם" משמעו להגיע לתחום הסכנה.

ובלשונו של הרמב"ן בחידושיו: מותר להביא אותן לידי צורך שימור וכל זמן שהוא מביאן לידי כך מקיים בהן יותר מצות ושמרתם,

הילכך מכיוון דסבירא לן מותר ללתות,  דאפשר לשמרן מחמוץ, מצוה נמי הוא…

בסגנון אחר ובעניין אחר מפתיעים דברי הגמרא במסכת ברכות: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר "רגזו ואל תחטאו".

ושוב בנושא אחר ושונה קובע מי השילוח – פרשת תולדות : שבכל מקום שהאדם מכניס את עצמו בספיקות בעבודת הש"י ובדברים הצריכים בירור אם יתברר לטוב אז הוא גדול ממי שסילק עצמו מספיקות

התקבל בברכה מ: "תורה וחיים"

הצילום ישראל וייס

התמונה באדיבות : http://artframe.co.il/?p=345

נכתב על ידי: נכתב ע"י הרב שוקי רייך

שני שעירי עזים נמצאים במרכז עבודתו של הכהן הגדול ביום הכפורים.

אחד מהשעירים מוקרב כקרבן חטאת והשעיר האחר נשלח למדבר

וכך מתארת התורה את שליחתו (ויקרא פרק טז כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו יָדָיו עַל רֹאשׁ

הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל

רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ ע תִִּי הַמִּדְבָּרָה.

שליחתו של השעיר על יד איש עתי, לא נתפרשה היטב בפשטי הדברים ונחלקו רש"י ורשב"ם

האם המדובר באיש המוכן מלפני כן, מהעת הקודמת. או שמא, איש המורגל להשלח למדבר,

מתוך שמכיר את דרכי המדבר.

לעומת פרשנות זאת החזקוני מפרש שנמצא במדרש, עתי – שהגיע זמנו למות תוך אותה שנה

שהרי הנושא את השעיר אינו עובר שנתו לכך היו בוררין איש שהגיע זמנו למות תוך אותה

שנה.

הריקאנטי כותב בפירושו: ושלח ביד איש עתי – נרמז כאן סוד גדול.

והסוד מפורש בזוהר בפרשת פקודי (רל"ז א'- בתרגום) "ושלח ביד איש עתי המדברה" יהיה

מזומן לגמרי שמראה עיניו לא יהיה בדרך הישר.

סוד הרועה שבעולם, אינו דבר אוביקטיבי, אדם שעיניו רעות הוא הגורם לרע. ראיתו של האדם

היא המקלקלת והיא המקללת את יופי האנושות. מתוך כך האיש הנבחר לשלח את השעיר

למדבר, לא נבחר מטובו אלא נבחר על מנת לסלק כוח רואה רע שבעולם. ומתוך זאת הטוב יגבר.

צילום: ישראל ויס, נכתב ע"י הרב שוקי רייך

הדף התקבל בברכה מ: " תורה וחיים"

אחרי מיתת שני בני אהרון שאירעה בשל כניסתם לקודש הקודשים ללא רשות, מצווה האלוקים למשה כי אהרון ייכנס לקודש הקודשים רק פעם בשנה: ביום הכיפורים. בהזדמנות זו הוא מוסר לו את ההלכות המיוחדות הקשורות ליום זה.

היום הקדוש בשנה

מדי שנה ביום הכיפורים יצומו בני ישראל ולא יעשו כל מלאכה. ביום זה יכפר עליהם האלוקים מכל חטאיהם בשנה שחלפה.

לקודש הקודשים ייכנס הכוהן הגדול כשהוא לבוש בבגדים לבנים (בשונה מבגדי הזהב הרגילים אותם הוא לובש במשך השנה) ויקטיר שם קטורת.

הוא יביא פר לחטאת (ככפרה עליו ועל בני משפחתו); איל לעולה; שני שעירים עליהם הוא עורך הגרלה: האחד משמש ככפרה על חטאי בני ישראל ונהרג על-ידי שליח מיוחד המוביל אותו למדבר ("לעזאזל"), והשני מוקרב על המזבח. מדם הקורבנות השונים הוא יזה על פרוכת קודש הקודשים ועל קרנות המזבח.

אסור להקריב מחוץ למשכן או לאכול דם

הקרבת קורבנות לבורא העולם מותרת רק באוהל מועד ואדם שיעלה קורבן מחוצה לו ייכרת מקרב בני ישראל. כמו-כן, אסור לאכול דם "כי נפש הבשר בדם היא". האוכל דם ייענש אף הוא וייכרת מקרב העם. כאשר שוחטים חיה או עוף, יש לכסות את דמם בעפר.

איסורי העריות

"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" מזהיר בורא העולמים את בני ישראל, ו"כמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, ובחוקותיהם לא תלכו".

הפרשה מפרטת את קרובי המשפחה השונים אותם אסור לשאת או לקיים יחסי אישות עמם, לצד האיסור לקיים יחסי אישות עם אישה נידה, משכב זכר או בהמה.

"אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ; ואפקוד עונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה". אם בני ישראל ייזהרו לשמור איסורים אלו, הארץ לא תקיא אותם כפי שהקיאה את יושבי הארץ הקודמים.

להלן הקישור לפרסום המקורי: פרשת אחרי: מה עושים ביום כיפור

הדף התקבל בברכה מבית חב"ד

תשכחו ממדיטציות וחיים בבידוד. לנפתלי סילברברג יש עצה מצויינת לחיים רוחניים יותר

נכתב על ידי: נפתלי סילברברג

פרשת השבוע מדברת, בין היתר, על יום כיפור.

קל להרגיש רוחניים ביום כיפור. אין אוכל, אין עסקים, אין יחסים אינטימיים, ויש שעות ארוכות של תפילות בבית הכנסת. עם כל אלה קל להרגיש את עצמנו רוחניים כמלאכים. אין פלא שדתות רבות כל כך שמות דגש ראשון במעלה על התנזרות ודורשות כי חסידיהן המסורים יתנתקו לחלוטין מן הפיתויים שמציע העולם. התנזרות מיחסי אישות, שעות ארוכות של מדיטציה, צומות וחיים במנזר מבודד – כל אלה הם לכאורה השביל הבטוח ביותר לחיים רוחניים.

אולם התורה מציעה פרספקטיבה שונה מאוד על הנושא הזה. פרשת השבוע פותחת באזכור מותם של נדב ואביהוא – בחלקו היה זה עונש על החלטתם להתנזר מיחסי אישות, החלטה שהייתה מבוססת על שאיפתם לרוחניות. אלוקים רוצה שנלך על חבל דק. הוא רוצה שנהיה נשואים, נלך לעבודה ונאכל סעודות שבת וחג עשירות, ובה בעת שנהיה בשיא הרוחניות והקדושה. בלי ספק זו משימה מרתיעה למדי. איך אפשר בו-זמנית לשכון בשני עולמות סותרים – בעולם הרוח ובעולם הבשר?

כל מצווה מורכבת מגוף ומנשמה. הגוף הוא הפעולה הפיזית שאותה אנו מצווים לעשות, או זו שאנו מצווים להימנע ממנה. הנשמה היא השיעור שמלמדת המצווה, המסר שאותו עלינו ליישם בחיינו.1 האיסור נגד אכילת דם, שפרשת השבוע עוסקת בו,2 וכן כיצד להתפטר מן הדם האסור, מלמדנו שיעור רב עוצמה כיצד עלינו לנהל את מערכת היחסים שלנו עם העולם.

לא תמיד אנו בני מזל דיינו כדי לעסוק בעניינים של רוחניות צרופה. על בסיס יומיומי, עלינו לעסוק בהיבטיהם ה"חייתיים", הבלתי-רוחניים לחלוטין של החיים הרגילים. צריכת בשר בעלי חיים הוא מטאפורה לרגעים הללו של היום. הדם מסמל חום, חיים ותשוקה. התורה מצווה עלינו לסלק את כל הדם ממעשינו ומן האופן שבו אנו פועלים בעולם. אנו מצווים להיות מעורבים בעולם, לאכול מבשרו, אך ללא מידה מופרזת של התלהבות או התרגשות.

תוכלו לשאול, כיצד זה אפשרי? – באמצעות המלח. הדם מסולק מן הבשר באמצעות תהליך המלחה יסודי.

התורה מתארת את הברית שבין אלוקים לעמו כ"ברית המלח".3 הפרשנים מבארים שהמלח אף פעם לא נרקב, הוא נשאר טרי תמיד. כך אף הקשר שלנו עם אלוקים – תוקפו לא פג אף פעם ואינו מאבד מטריותו.

מעניין לראות שהסמל לקשר שלנו עם אלוקי הוא פריט מזון שאי אפשר לאכול אותו בנפרד – תפקידו העיקרי הוא להוסיף טעם נפלא לכל המאכלים האחרים. באופן דומה, מערכת היחסים שלנו עם אלוקים אינה מטרה בפני עצמה, אלא היא נועדה לתת "טעם" רוחני ומשמעות לכל שאר ההיבטים של חיינו.

עלינו לפזר מלח ביד רחבה על כל חלק של חיינו – על מקום העבודה שלנו, על שולחן האוכל, על מכון הכושר שלנו, ואפילו על יעדי החופשות שלנו. כאשר המניע העיקרי שלנו הוא אהבת אלוקים שלנו וכמיהתנו לשרת אותו, אזי כל מעשינו נעשים למענו. אנו אוכלים ומתעמלים כדי שיהיה לנו כוח לשרת אותו. אנו עובדים כדי שיהיו לנו האמצעים לשרת אותו, וכן הלאה.

וכאשר החיים מלוחים, אין כל צורך לברוח למנזר מרוחק כדי לפתח את הצד הרוחני של חיינו.
להלן הקישור לפרסום המקורי: פרשת אחרי מות

התקבל בברכה מבית חב"ד

צוות אסנט מאחל לכם פסח כשר ושמח! יציאה מכל המיצרים והגבולים, וגאולה אמיתית ושלימה!!! לכבוד פסח, אנו עושים הפסקה במייל בנושא ספר התניא, נמשיך אחרי פסח בע"ה.
מה העניין של המצה, מדוע זה כל כך חשוב לאכול מצות בפסח ?

"יש מאין"
הבורא הוא מעבר להשגתנו, הוא לא רק הדבר הכי גדול או הכי רוחני שקיים, הוא מעבר לגדרים שלנו. העולם שלנו הוא מוגבל עם התחלה וסוף, בעוד הבורא בלי גבול, ללא סוף ולכן מכונה בפי המקובלים אור אינסוף.
כאשר הבורא הבלתי מוגבל ניגש לברוא עולם מוגבל, הוא צריך לצמצמם את עצמו ולהעלים את אורו הגדול. כיוון שהצמצום אינו "טבעי" לו, ומצב בו יש עולם גשמי הוא ההיפך של האינסוף, לכן יש צורך לחזור על פעולת הצמצום בכל רגע מחדש.

אבן באוויר

ולכן, אין פרט אחד בעולם שלא נמצא בו כוח הבורא. אם היה פרט כזה אז אותו פרט היה מפסיק להתקיים…

התקבל באדיבות אתר אסנט -צפת

להלן ה'ישור לפרסום המקורי: http://ascent.co.il/

נכתב על ידי: ד"ר אברהם גוטליב

"גֹּל אֶל ה' מַעֲשֶׂיךָ, וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ. כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ, וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה. תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ-לֵב, יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה. בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָו‍ֹן, וּבְיִרְאַת ה' סוּר מֵרָע. בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ, גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ".  (משלי ט"ז/ג'-ז')

לפנינו תקבולת משלימה המביאה עצה טובה לאדם לכוון מעשיו לשם שמים כערובה לברכה והצלחה, ומדגישה שאת הכל בעולם ברא ה' לתכלית ובכלל זה גם את הרשע והרשע. הגאווה המביאה לידי חטא וכישלון ואילו השילוב היעיל של חסד, אמת ויראת ה' מוביל לחיים טובים ולמעשים רצויים של האדם לחברה ולרצון ה'.

"גול אל ה' מעשיך, ויכונו מחשבותיך" – ה' מכוון את לשון האדם ואין דבר נעלם ונסתר ממנו. לכן, פונה החכם ומייעץ לתלמידו: גלגל את מעשיך אל ה' – תשדל ותעשה כל מעשיך באופן חיובי וראוי לשם שמים ובטח בה'. פועל יוצא מכך: אז תהיינה מחשבותיך נכונות וקיימות ותוכניותיך תתגשמנה מתוך ברכה והצלחה.

"כל פעל ה' למענהו, וגם רשע ליום רעה" – כל מה שעשה ה' בעולם זה לתכליתו, למטרה מסוימת. ה' ברא את הרשע גם לתכליתו כדי להשתמש בו לפגוע באלה שאינם הולכים בדרכו. הדבר יתבצע ביום הדין שהוא יום רעה. הכל למען ה', שכולם ידעו ויכירו בכוחו ובגבורתו.

"תועבת ה' כל גבה לב, יד ליד לא ינקה רע" – תועבה היא לפני ה' גאוות לבו של האדם, שמצפונו הרגשי שבלבו לא מונע ממנו להתגאות ואף לצאת מדעתו. כך גם אם המתגאה הוא אדם טוב וחיובי העושה מעשים טובים ואפילו הוא חכם. יתר על כן, "יד ליד" – שבועה בהטחה תוך לחיצת יד – המתגאה עלול להטות מדרך הישר והוא לא יזוכה מרעה, שהרי הגאווה מסיחה דעתו של האדם ומביאה אותו לידי חטא וכישלון כפי שנאמר: "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (דברים ח'/יא').

"בחסד ואמת יכופר עוון, וביראת ה' סור מרע" – על ידי מעשים טובים הנובעים מתוך חסד ואמת, יושר וכנות, יימחה ויסולח העוון שכבר נעשה. כאשר רק ביראת ה', יראת שמים מצד האדם, יושג "סור מרע" – ההתרחקות מן השלילה ומן המעשים הרעים. ירא ה' הוא ירא חטא המונע מעצמו עוון מלכתחילה.

"ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים איתו" – כאשר דרכיו, מעשיו והתנהגותו של האדם רצויים ומקובלים לפני ה', גם האויבים ישלימו איתו ויתחברו עמו, ולא רק האוהבים והידידים שאינם אובייקטיביים. שהרי, דרכו של ה' היא דרך מוסרית של התהלכות חיובית ואנושית בעולמנו החומרי-גשמי הזה. התנהגות נאותה בין אדם לחברו היא תנאי מקדמי להתנהגות נאותה בין אדם למקום, שהוא ה' בורא העולם ומנהיגו הנמצא ומשגיח בכל מקום.

מסקנה:

יש לעשות כל מעשה בחיים בחכמה ובתבונה לשם שמים ולזכות לברכה ולהצלחה. לטוב ולרע, תכלית קיומית בעולם, ועלינו לכלכל מעשינו בתבונה וביעילות. הגאווה היא התנשאות מעל הכלל אשר גורמת להפרת האיזון האחדותי ועלולה להסיט את האדם מדרך הישר. לכן מוטלת חובה מאוד לא קלה על כל אחד ואחד – לעבוד על עצמו ולא להתגאות או לפרוש מהציבור. מעשים טובים בין אדם לחברו, מתוך חסד ואמת יחד עם יראת שמים, מונעים עשייה שלילית. התנהגות נאותה כלפי ה' היא גם נאותה בין אדם לחברו.

נכתב על ידי: ד"ר יחיאל שרמן

אנו מצווים להנחיל את התורה ואת כל קורות עמנו לדור הבא, כדי ליצור המשכיות וקיום נצחי. ההעברה לדור הבא חייבת להיות מרתקת ומגוונת, במיטב שיטות החינוך. ההתחדשות מדי יום היא מצווה חשובה מאוד, כפי שמציין הרב סולובייצ'יק: האדם, השותף במעשה בראשית, צריך לחוש שהוא נציגו של הקב"ה עלי אדמות ולכן עליו לחדש, לשפר ולהוסיף כל הזמן. אך כל התחדשות, כל שינוי, צריך לשמור על הקיים ולהתבסס על ההיסטוריה של העם.

חג הפסח" הוא חג החינוך, ובפרט "ליל הסדר". הלימוד ההיסטורי של "יציאת מצרים" דרך קריאת ה"הגדה של פסח" מהווה מוקד בחינוך הדור הצעיר. חז"ל הבינו את נפש הילד והשתמשו באלמנטים חינוכיים נפלאים כדי לקרב את הנוער, לחבב עליו את הלמידה ולטפח בו רצון להתקדם לקראת עתיד טוב מתוך זיכרון העבר.

* שאילת שאלות: זהו בסיס חשוב ביותר בחינוך אדם ופיתוחו האינטלקטואלי. כך התנהגו חז"ל בכל הש"ס, שאלות, מחלוקות, שקלא וטריא, לימוד בחברותא. בפסח – כאשר כל המשפחה מתכנסת סביב "שולחן הסדר". שואלים הצעירים את "ארבע הקושיות" ורבים מהסיפורים בהגדה פותחים בשאלות.

* למידה מתוך שמחה: ההגדה משולבת בשירה, לכל אורכה – "והיא שעמדה", "בצאת ישראל", "אחד מי יודע" – השירה יוצרת אווירה טובה ושמחה.

* הדיאלוג: אחד הכלים המשמעותיים היום בהצלחה הוא הדיאלוג (דו שיח). ההגדה מאפשרת במהלכה ליצור דו-שיח ורב-שיח מתמידים בין המשתתפים

* ייחודיות מתוך אחדות: הקב"ה ברא את האנשים שונים, כנאמר: "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול". לכל אחד נקודות אור ומקור גאווה כלשהו. עלינו לאתר את הטוב שבכל אדם ולפתח אותו. כאשר נכבד כל אחד בהתאם ליכולתו, להשקפתו, לראייתו ולכישוריו, ניצור עם מאוחד.

* שיתופיות ועבודת צוות: ניתן להגיע להצלחה מירבית רק בעשיה משותפת. עבודת צוות מביאה לפריון אינטלקטואלי ולהצלחת התוצרים. כך בפסח, חג בו אנו עדים לעמל של כל המשפחה בהכנות המרובות לקראת החג, כולם מכשירים את הבית ושותפים בניקיון, בקניות ובעמל. כל אחד חש כי הוא חלק מהמשפחה וכי יש לו פינה לקראת הסדר ובמהלכו

* הבנת הנקרא: הבסיס החשוב ביותר בלמידה הוא הבנת הטקסט. חשוב מאוד שהדרך להקניית אוצר המלים תהיה מרנינה ומעניינת. בהגדה של פסח יש שפע של מושגים הנלמדים במהלך הסדר, ראשי תיבות, משפטי מפתח.

* מתמטיקה – חשבון בסיסי: שימוש רב במספרים אנו מוצאים בהגדה של פסח: 4 קושיות, 4 בנים, 4 כוסות, 4 לשונות גאולה,10 מכות, 1 מי יודע ועד 13 מי יודע.

* תהליכי למידה: על האדם ללמוד, להשכיל, להרחיב ידיעותיו, כל חייו. בהגדה של פסח יש שפע של סיטואציות לימודיות אשר חובה על כולנו ללמוד כל שנה מחדש. הסיפור והמעשה כחלק מהלמידה, אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים.

* חינוך למידות: "הכנסת אורחים" באה לידי ביטוי ב"ליל הסדר" ומודגשת בהגדה – "כל דכפין ייתי וייכול", געגועים לארץ ישראל, לדעת להודות, קיום הבטחה, אמונה ועוד…

ליל הסדר המאורגן לתפארת עם קריאת ההגדה הופכים הם את חג הפסח לחג החינוך.

נושאי יהודה מתעמת עם יוסף (מג, יח-ל)

באירועי הפרשה הקודמת (מקץ) יוסף 'מתח את החוט' עם אחיו לנקודת אל-חזור. יהודה שערב באופן אישי לבנימין הצעיר, יודע שחייבים ללבן את העניינים מול יוסף, גם במחיר של תקרית קשה אף אלימה. הוא ניגש ליוסף, ופונה אליו בנימוס אך גם בתקיפות רבה ובאופן שאינו מותיר מקום לספקות באשר לנחישותו. יהודה מסביר כי בנימין ירד למצרים על-פי בקשת יוסף ולמרות חוסר שביעות-הרצון של יעקב ששכל כבר בן אחד. הוא, יהודה, ערב אישית בפני יעקב, להחזרתו של בנימין, ולא יוכל עתה לחזור לארץ כנען בלי האח הצעיר. יהודה מסיים את דבריו בהבעת נכונות לקבל על עצמו עבדות במקום בנימין.

יוסף מתוודע לאחיו (מה, א-כד)

רגשותיו של יוסף גואים, והוא אינו יכול לעמוד עוד מול אחיו הכועסים-מפוחדים-נבוכים. לאחר 22 שנים של נתק מהמשפחה, בגיל 39, יוסף מתחבר שוב אל אחיו. הוא מבקש מכל הנוכחים לפנות את החדר, וכשהוא לבדו עם אחיו הוא מתוודע אליהם. יוסף מנסה לרכך את ההלם הראשוני ואת החשש המיידי של האחים מפני נקמתו. באמצעות סימנים שונים הוא מוכיח שאכן הוא יוסף אחיהם העומד לפניהם. יוסף מדבר עם אחיו רכות ומסביר שכל השתלשלות העניינים, מרגע מכירתו ועד עתה היא השגחת אלוקית שכוונה את הדברים לכך. ממילא אין להם סיבה לדאגה.

יוסף מזרז את אחיו לעלות מהר ארצה אל אביהם יעקב ולבשר לו את הבשורה הגדולה. כיוון שצפויות עוד חמש שנות רעב, יוסף מבקש שאביו עם כל בני ביתו ירדו מצרימה, והא ידאג לכל מחסורם.

לאחר דבריו, מתחבק יוסף ומתנשק עם בנימין אחיו מהאם-רחל, ועם כל אחיו בני ישראל. האחים נרגעים מעט ומנהלים איתו שיחה.

השמועה עושה לה כנפיים בחצר המלכות ומגיעה עד כסא המלך. פרעה מרוצה מכך שהמשנה האהוב עליו חדל להיות אסופי והוא מצא את משפחתו הענפה. גם פרעה תומך בכך שיעקב ומשפחתו ירדו מצרימה, והא מבטיח להקצות להם חבל ארץ משובח ולמלא את כל צרכיהם.

עמוסי מתנות ומשלוחי מזון עולים האחים בלב שמח לארץ כנען, לבשר לאביהם הזקן את הבשורה הגדולה. יעקב שומע את הבשורה "עוד יוסף חי" ואינו מאמין. הבנים משכנעים את אביהם ומציגים סימנים שמסר להם יוסף כהוכחה. ישראל הזקן שהתאבל כל השנים על בנו ומיאן לקבל ניחומים, מתעורר לחיים – "ותחי רוח יעקב אביהם".

יעקב מחליט לרדת למצרים, לזכות ולראות שוב בחייו את בנו האהוב יוסף.

יורדים למצרים (מו, א-לד)

יעקב מזדרז ויוצא לדרך. הוא נוסע בשמחה ומתוך החלטה נחושה, אך בכל זאת מקנן בו החשש שמא הירידה מארץ כנען למצרים, עם כל משפחתו, אינה דבר רצוי. הוא חונה בבאר שבע ומעלה קורבנות לה'. הקב"ה נגלה אליו ומחזק את החלטתו לרדת מצרימה. ה' מבטיח ליעקב להיות עמו במצרים, ומבשר לו כי בגלות תתפתח המשפחה ותהיה לעם גדול. בסופו של דבר יעלה ה' את ישראל ממצרים וישיבם אל ארץ אבותיהם.

משפחת ישראל, לא כולל הכלות שהצטרפו, מונה שבעים נפש. התורה מונה אותם בשמותיהם.

בעוד יעקב ומשפחתו מתנהלים לאיטם מצרימה, שולח יעקב את יהודה כדי להקים במצרים תשתית תורנית – בית מדרש שיהווה מרכז לפסיקה הלכתית ולחינוך הילדים.

יוסף מתבשר כי המשפחה בדרך. הוא אינו ממתין לבואם. בעצמו הוא רותם את הסוסים למרכבת השרד ויוצא לפגוש את אביו הזקן.

ההתרגשות במפגש רבה.

יוסף מתדרך את אביו ואחיו לומר לפרעה כי הם רועי צאן. כך יוכלו לקבל חבל ארץ משלהם, ארץ גושן, המשופעת במרעה.

המפגש עם פרעה (מז, א-יב)

יוסף לוקח כמה מאחיו ומציגם בפני פרעה. הללו מקבלים את עצתו של יוסף ומספרים על עיסוקם כרועי צאן. ואכן פרעה מחליט להעניק להם את ארץ גושן לנחלה.

אחר-כך מציג יוסף את אביו בפני המלך. פרעה מתעניין בגילו המופלג של יעקב, והוא משיב לו כי הוא בן 130 שנה, אך שנים אלו היו מלאי צער וקשיים. יעקב מברך את פרעה ונפרד ממנו.

יוסף מממש את הצו המלכותי, מושיב את משפחתו המורחבת בארץ גושן ודואג לכל מחסורם.

יוסף משתלט על כל מצרים (מז, יג-כז)

עם ירידתם של בני ישראל למצרים, ובעקבות ברכתו של יעקב נפסק הרעב הגדול, למרות שחלפו רק שתיים מתוך שבע שנות הרעב החזויות. אך התורה חוזרת, לאחר תיאור קורות יוסף וכל משפחתו, ומתארת את שהתרחש במצרים בשנות הרעב.

כזכור, כל האזרחים מגיעים למחסני יוסף כדי לרכוש מזון. לאחר זמן נגמר כספם של האנשים ויוסף מוכר מזון תמורת עדרי צאן ובקר ושאר בעלי חיים. עם תום שנת הרעב הראשונה, לא נותר בידי העם כל רכוש, כי אם גופם ואדמתם. יוסף מלאים את כל אדמת מצרים תמורת המזון שבמחסניו ויוזם פיזור אוכלוסין כדי שלא יישאר זכר בעלות האנשים על אדמתם. בפעולה הזאת יוסף גם מנע את חרפת הזרות של משפחתו.

בתום השנה השנייה, כאשר מתחילה האדמה להצמיח בברכתו של יעקב, נותן יוסף זרע לכל נתיני הממלכה, ומגיע איתם להסכם שחמישית מהתבואה תועבר כמס לאוצר המלך. כך העשיר יוסף את אוצר המלוכה בצורה חסרת תקדים, ואף זכה לתודות ותשבחות מהעם שקיבל יחס הוגן ויכולת לשקם את הכלכלה האישית.

(בפרשה 106 פסוקים)

להלן הקישור לפרסום המקורי: ויגש

נלקח מאתר: