Posts Tagged ‘צבי פנטון’

פרשת בראשית

יום שישי, אוקטובר 16th, 2009

בראשית

נכתב על ידי: צבי פנטון

 

ב"ה זכינו "להתחיל" שנה חדשה, שאנו מתפללים שתהי' שנה טובה יותר לכל ישראל מהשנה שעברה ושיהיו לכל העם סיבות רבות לשמוח כגון בסעודות הודי'ה לשחרור אחינו פולארד ושליט וחיזוק האמונה והביטחון בה' לזכות לגאולה שלימה.

 

ואני מבקש להמשיך מהחג שחגגנו לפני כמה ימים רעיון חשוב שימשיך איתנו בכל מעשינו:

 

קשה עלי פרידתם

 

"ביום שמיני עצרת תהיה לכם" [במדבר כ"ט], וברש"י "כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם"………. קשה עלי פרידתכם ביניכם.

היו ימים של "איש לרעהו ומתנות לאביונים" [אסתר ט'] היה יום בו הצהרנו "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". היו ימים של איגוד ד' המינים, ביניהם אף אלה שאין להם לא טעם ולא ריח, ובשמע"צ חדלה מצות לולב, האיגוד מתפרד וכל מין ומין נשאר בפני עצמו, לכן בא צו מיוחד "עצרת תהיה לכם" קשה עלי פרידתכם, הפירוד לבבות שביניכם קשה עלי.

 

פירוד ומחלוקת דוחקים את רגלי השכינה, עצרת – איסוף כל המוני העם, כינוס כל הפרטים לכלל אחד גדול – תהיה לכם. הגר שפנה להלל הזקן וא"ל גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה על רגל אחת [שבת לא], רצה שהלל יסביר לו את הרקע ואת הטעם של שמיני עצרת  אשר חז"ל קוראים לו בשם רגל סתם. ולכאורה הרי אין שום מאורע היסטורי קשור אל הרגל הזה, יתכן אולי לומר כי הגר אמר להלל גיירני על מנת שתלמדני את כל התורה כולה הנלמדת מרגל אחת זו, והלל השיב לגר "דעלך סני לחברך לא תעביד זוהי כל התורה כולה", כל עיקרו של הרגל הזה הוא אחדות ואהבת ישראל, וזוהי כל התורה כולה. וכן אמר גם רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" [ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד].

אפשר להמליץ גם: "קשה עלי פרידתכם", לא כתיב קשה לי אלא עלי, היינו הפירוד שנעשה עלי

לשם שמים הוא הכי קשה שבפירודים, על צד סובר שמצוה קעביד אין לבו נוקפו ואין תוחלת שהקרעים יתאחו ושהמחלוקת תשקט.  

 

עצרת של חג הפסח הוא שבועות, עצרת של חג הסוכות הוא שמיני עצרת-חג שמחת התורה. בילקוט שמעוני פרשת פנחס מובא "למה אין עצרת של חג הסוכות רחוקה כמו עצרת של פסח, כדי שלא להכביד על ישראל, שלא יצטרכו לעלות לירושלים בימות הגשמים: לפיכך אמר הקב"ה עד שהם כאן יעשו את העצרת".

אנו למדים ממדרש זה לקח מאלף לדורות עולם כי הקב"ה הקדים את העצרת של סוכות מספר שבועות מפני הנוחות של עם ישראל. יש להוציא מזה מוסר השכל, שאל לנו להטיל על פשוטי העם חומרות מכבידות, כל אחד יכול להחמיר על עצמו כאשר עם לבבו, אבל אל לנו להטיל חומרות על העם בדברים שאין הציבור יכול לעמוד בהם.                                     ("מנחם ציון")

 

ויש עוד רעיון נחמד שכדאי לקחת איתנו לתוך השנה החדשה:

 

שמעתי את הרב הראשי, הרב מצגר כשדיבר עם ר' ישראל אייכלר ברדיו "קול חי" שואל "מדוע מברכים את הברכה על נטילת לולב דווקא, כשיש מיני צמחים אחרים בצרור, כמו לסיים את הברכה עם "על נטילת הדס?"" התשובה ידועה – כי הלולב הכי גבוה ורואים אותו היטב. אמר הרב מצגר, יש לזכור שכל הצמחים הם נציגי הד' קבוצות של יהודים. כל מין הוא מלא תורה ומעשים טובים כמו שיש ריח וטעם טוב לאתרוג, או רק ריח בלי טעם כמו ההדס כיהודי שאין תורה אלא מעשים טובים וכן הלאה. אבל מכולם רק הלולב מהרמה הגבוה שלו כאילו מתכופף על מנת להיות קשור עם האחרים –{ "ואף", הוסיף בני צח, שליט"א, כשישבנו בסוכה ביום א' דחג, "הוא מקריב מעצמו – מהעלים שלו – על מנת לקשור את האחרים אליו!"}. "יהודי כזה המוכן לרדת להיות עם אחרים באחדות וכיחידה אחד בעבודת ה' הוא הוא הראוי שהברכה תהי' על שמו ויש להזכיר ששמו לולב –הוא בעצם ב' מילים לו – לב…..יש לו הלב להבין את חשיבות האחדות!

 

שנזכה כולו ללב להבין ולאהוב את כל אחד ואחד מעמנו ולגרום לאחדות אמיתית שהיא מטרתה של כל התורה כולה.

 

השאלה נשאלת הרי קבלת התורה היתה בחג השבועות שהוא בחודש סיון, אם כן "שמחת תורה" צריכה היתה להיות ביום קבלת תורה ולא ביום סיום התורה, שהרי מנהגו של עולם להודות לנותן המתנה בשעת קבלת המתנה ולא לאחר גמר ההנאה מהמתנה!?

 

והסבירו המפרשים על פי משל: למלך שהיתה לו בת יחידה והגיע זמנה להינשא, ביקשה הבת מאביה לחפש לה חתן, בן למשפחה פשוטה כדי שלא יתגאה עליה ובעיקר שיהיה מחונן במידות טובות: באין ברירה הסכים אביה לדבריה ושלח את עבדיו לחפש חתן "פשוט" כפי רצון הבת.          

 

לא ארכו ימים רבים ונזדמנו עבדי המלך לכפר נידח ומולם ניצב נער יפה תואר ומחלל בחליל. לאחר שיחה קצרה עימו, נמנו וגמרו ביניהם כי הוא אשר יתאים לבת המלך עקב מידותיו הטובות והנעלות.

 

בקשו עבדי המלך מהבחור לבוא עימהם לארמון המלך. כי דבר סתר יש למלך לדבר עם הבחור. נאות הבחור לדבריהם וכשהגיעו לארמון המלך נגשו עבדיו ואמרו: "אדוני המלך סבורים אנו שאמנם מצאנו חתן לבתך לפי טעמה", ציווה המלך להכניס את הבחור לארמונו, לאחר שיחה קצרה עימו התפעל המלך מאוד מנועם מידותיו ומענוותנותו הנדירה, והציע לו את בתו לאישה…

 

לא האמין הבחור למשמע אוזניו – "אדוני המלך מה אני ומה חיי כי אזכה להיות חתנך?" – תמה הבחור ואמנם קבעו את מועד החתונה וזכה הנער הכפרי להיות חתן המלך וחייהם היו בטוב ובנעימים.

 

כעבור למעלה משנה מזמן החתונה, ניגש החתן למלך ואמר לו: "אדוני המלך, ברצוני לשאת את בתך לאשה". חשב המלך כי החתן חומד לצון שהרי זה למעלה משנה שנשוי הוא עם ביתו, אולם הסביר לו החתן את פשר דבריו וכך אמר: "בשעת החופשה כשכולם שמחו ורקדו, אני בתוך ליבי נעצבתי וחשבתי לעצמי מה ראה המלך לתת את בתו לנער כפרי, והרי מטבע הדברים שישיא בתו לחתן שהוא בן מלכים ורוזנים, אין זה אלא שהכלה פגועה בגופה או בנפשה, ולא מצא המלך "קליינט" טוב יותר ממנו, ולכן שמחתי לא היתה שלימה, ואולם לאחר שחי אנוכי עמה שנה שלימה ונוכחתי לדעת כי בתך היא כלילת המידות והמעלות – בריאה בגופה ובנפשה, ברצוני כעת לשמוח ושלחזר את יום החופה כי עתה שמחתי שלימה"…התרגש המלך מדברי חתנו והוסיף אהבה על אהבתו…

 

והנמשל-כשקיבלו ישראל את התורה שמחתם לא היתה שלימה וחשבו בליבם מדוע דווקא בנו בחר הקב"ה לתת את התורה שהשתעשע עמה תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם ולא למלאכים ושרפים, אין זה אלא מכיוון שיש בתורה חוקים ומשפטים משונים, מגבלות שאי אפשר לעמוד בהם. אולם, לאחר שסיימו את כל התורה ונוכחו לדעת כי "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" והתורה מתוקה מדבש ונופת צופים על כל שמחים ועושים "שמחת תורה", כי עתה השמחה שלימה ואמיתית.

 

לאור הדברים הנ"ל, מה מאוד יש להצטער שיש אנשים שונים שמחמת חסרון ידיעה חושבים לתומם שאין ביכולתם ל"הסתדר" עם חוקי התורה, אולם לכשיתקרבו לתורה, יבינו וישכילו כי לא ניתן בשום פנים ואופן לסתדר מבלי התורה.

****************************** 

 

ויבדל בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מתחת לרקיע

 

אמר רבי זאב וולף מסטריקוב לתלמידיו. שואלים אתם איך אפשר לחיות ולהתקיים בעולם רע כל כך? התשובה היא – אתם אינכם טובים כל כך כפי שאתם מאמינים!! אם תלמדו להכיר את עצמכם, תלמדו להכיר גם את העולם.

 

את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה

 

אומר רבי אברהם מסלונים: קל לו לאדם להנמיך עצמו בפני מי שגדול ממנו, הוא גם מסוגל להתכופף בפני קטן ממנו. מה שקשה לו, זה להכניע עצמו בפני חברו השווה לו. {ראו דברי הפתיחה על הלולב כאן}

 

 

 

 

 "ואת כל רמש האדמה למינהו…"

 

לגבי כל היצורים במים ואשר על פני האדמה נאמר ברא אלקים למינם.

רק  על האדם לא נאמר "למינהו", זאת כדי להוציא מלבם של בעלי דעות נפסדות כי יש מינים שונים של בני אדם – עליונים ונחותים, אין "אדם למינהו". יש לידע כי המין האנושי אחר הוא, את כולם יצר אלקים בצלמו – צלם אלקים! 

 

ונהר יצא מעדן

 

אמר רבי יעקב יוסף בעל ה"תולדות" תלמידו של הבעש"ט: אין לרשעים גיהינום יותר מאשר אם מכניסים אותם לגן עדן, שאין שום אכילה ושתייה ותאוות העולם הזה, רק הצדיקים יושבים שם ועטרותיהם בראשיהם, ומתעדנים בתענוגי תורה ותפילה, ומה שהוא עונג לצדיקים הוא נגע לרשעים.

 

ונהר יצא מעדן

 

אומר רבי נפתלי מרופשיץ, מן ההיגיון והשכל היה שגן-עדן וגיהינום יהיו קיימים בעולם הזה למען יראו הבריות איך מקבלים הצדיקים שכר על צדקותם , וילמדו מוסר מעונשים של הרשעים על    רשעותם. אלא שצדקה עשה עמנו הקב"ה שלא כך הדבר, לוּ ראו הבריות אדם שהיה מוחזק בעיניהם אחד מל"ו צדיקים נלקח לגיהינום, או שהיו רואים אדם שחשבוהו לרשע נכנס לגן עדן, היו באים בטענות כלפי מעלה ואומרים: אין דין ואין דיין. לכך הסתיר דיין האמת את גן עדן וגיהינום מעיני הבריות, מפני שאינם יודעים לדרוש במופלא ובמכוסה מהם.

 

ותרא האשה כי טוב העץ

 

אומר ה"חפץ חיים" יש אדם להוט אחר מאכלים טובים, יש המסתפק בלחם צר ומים לחץ ובלבד שיוכל להתהדר במלבושים יקרים ויש מי שמוכן לוותר על שניהם והוא מעדיף עליהם את ההשכלה ולימודי החכמה. הנחש – היצר הרע פיתה את חווה שאם תשמע לעצתו, היא לא תצטרך להסתפק במועט ולוותר על דבר אחד כדי להשיג דבר אחר.  על ידי אכילה מעץ הדעת, היא תשיג את כל המותרות ותענוגות העולם בבת-אחת. "טוב העץ למאכל". מאכלים טובים, "וכי תאווה הוא לעינים" – מלבושים "ונחמד העץ להשכיל" – השכלה ולימודי חכמה.

 

ויניחהו בגן עדן לעבדה לשמרה

 

אומר רבי שמשון רפאל הירש: משמעות "ויניחהו" איננה "הנחה" גרידא: שכן, יש בכל הנחה משום שילוח, שחרור ומתן רשות והרי  ה' יצר את האדם וגם אחרי שהוא נוצר, היה עדיין ברשות ה'. אך הקב"ה הניחו ושחררו, מסרו לרשות עצמו בפעם הראשונה, ונתן לו את גן עדן לעבדה ושמרה, גם אם הארץ היא גן עדן לאדם, עליו לעבוד עבודה ולעשות אתת חובתו אך בגן עדן יש שכר לפעולת האדם ומעשי ידיו מתברכים.

 

יראת שמים

 

ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים

 

מפרש רש"י: "יחזק הרקיע שאף על פי שנבראו שמים ביום הראשון, עדיין לחים וקרשו מגערת הקב"ה: מכאן אומר רבי יצחק מאיר בעל "חידושי הרי"מ", מקור הביטוי "יראת שמים" שכן הראשונים שגילו יראה מפני הקב"ה היו השמים………

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

 

 

בראשית ברא אלה-ים את השמים (א', א')

שנינו בגמרא [ראש השנה לב'] "בעשרה מאמרות נברא עולם": [ז.א. "מאמר" כל מקום שנזכרה בו לשון אמירה כגון "ויאמר אלה-ים יהי אור"..."ויאמר אלה-ים יהי רקיע".] אולם מקשה שם הגמרא ושואלת: הלא אם נבדוק היטב במעשה הבריאה, נראה שיש רק תשע אמירות ולא עשר?! ומייד מתרצת הגמרא קושיה זאת ואומרת: גם הכתוב "בראשית ברא אלה-ים את השמים ואת הארץ" – הוא גם לשון אמירה. והוא למעשה המאמר הראשון.

שואל על-כך האלשיך: אם כך, מדוע לא נזכרה לשון אמירה גם במאמר ראשון זה? ועוד מוסיף ושואל מדוע נברא העולם בעשרה מאמרות? הלא ה' יתברך הוא כל-יכול, ויכול הוא יתברך לברוא את העולם במאמר אחד!?

ומשיב האלשיך שהנה גלוי וידוע לכל, שהקב"ה אינו גשמי ולא ישיגוהו משיגי גוף והוא יתברך כולו רוחני למעלה מהשגת כל נברא, ולכן כאשר ברא הקב"ה את העולם היה העולם מתחילה גם כן כולו רוחני. אך היות ותכלית הבריאה היא שהעולם יהיה גשמי וחומרי, ברא הקב"ה את העולם בדרך של השתלשלות ממדרגה למדרגה ולכן בתחילה, כאמור, היה העולם רוחני מאד עד ששום רע לא יכול להימצא בו, ואחר-כך ירד העולם ממדרגה למדרגה כאשר כל מדרגה היא יותר ויותר נמוכה וגשמית: וכך עשר מדרגות  -  עד שבמאמר העשירי נתגשם [נעשה גשמי] העולם, כפי שרצה הבורא יתברך.

עניין זה של עשר מאמרות מרמז על עשר הספירות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. ספירת הכתר היא הרוחנית והזכה ביותר שבה אין לנו השגה כלל וכלל, ואילו הספירה העשירית, ספירת המלכות, היא ספירת העולם הזה.

ומעתה יתבאר היטב מדוע לא נזכרה לשון אמירה במאמר הראשון – "בראשית ברא אלה-ים…" – כיון שמאמר זה, הראשון, היה רוחני כל-כך עד שלא יוצדק בו לשון אמירה ולכן המשיך הקב"ה לברוא את העולם בעוד תשע מאמרות, בדרך של השתלשלות ממדרגה למדרגה, עד שנברא העולם בצורתו הגשמית והחומרית כראוי לעולם הזה.

עניין זה מסביר לנו גם את ביאור רש"י על הכתוב "יהי רקיע בתוך המים…"[א', ו'] ופירש רש"י – יתחזק הרקיע שאף על פי שנבראו [ה]שמים ביום הראשון [כפי שכתוב 'בראשית ברא אלה-ים את השמים....'] עדיין [השמים] לחים היו וקרשו [התקשו] בשני [במאמר השני] מגערת [מנזיפת] הקב"ה באומרו 'יהי רקיע'.

וביאור הוא שמתחילה, במאמר הראשון, ברא הקב"ה את השמים [כפי שכתוב 'בראשית ברא אלה-ים את השמים...'] אולם כיון שבמאמר הראשון, כפי שכבר נאמר, נברא העולם בצורה מאד רוחנית, היו השמים רוחניים וכפי שאומר רש"י "לחים" ורק במאמר השני – "ויאמר אלה-ים יהי רקיע.." נתגשמו השמים כפי שאומר רש"י "וקרשו מגערת הקב"ה". כב' הרב אליהו ממן, ראש ישיבת תורת אברהם, נצרת עלית, כותב:

לבאר דברי חכמים וחידותם, שטמנו כאן רמז עמוק על תכלית בריאת האדם. נקדים כלל גדול שמבואר רבות בספרים הקדושים בעניין תכלית הבריאה, וכפי שכתב הגה"ק רבי יעקב אבוחצירא זי"ע (ב"מחשוף הלבן" פר' בראשית בראש הספר): "בראשית ברא א-לוהים את השמיים ואת הארץ. אפשר לרמוז 'בראשית ברא' גימטריא כתר מלכות (=1116). להורות בא, דעיקר בריאת העולם הוא כדי להיות הקב"ה ישתבח שמו מלך על כל ברואיו, ולתת לכל אחד ואחד כדרכיו וכפרי מעלליו (ע"פ ירמיה ל"ב, י"ט), דבלא ברואים על מי יקרא הקב"ה מלך חנון ורחום ושופט וכיוצא בזה, וכמו שמבואר בדברי רבנו האריז"ל, ואפשר שזה רמוז בנוסח הברכות, שכל ברכה אנו אומרים בה: 'מלך העולם', כלומר, במה ניכרת מלכותו? הוא במה שברא העולם! ולזה בא הרמז בתחילת תורתנו הקדושה: 'בראשית ברא' גימטריא כתר מלכות. כלומר דעיקר הבריאה הוא כדי להיקרא הקב"ה מלך על ברואיו, בשביל זה ברא הקב"ה את השמיים ואת הארץ.

עוד, בראשית (=913) עם אותיות אמצעיות (היינו: בית, ריש, אלף, שין, יוד, תיו = 76), המילוי עולה בין הכל תשע מאות ותשעה ושמונים (989) עם הכולל (ועוד 1), עולה גימטריא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא (=990), לרמוז – כאמור – דעיקר הבריאה הוא כדי להיקרא מלך מלכי המלכים, ומזה הטעם לא נזכר בתחילת הבריאה, [אלא] רק שם א-לוהים, להורות בא שעיקר בריאת העולם הוא כדי לקבל הברואים  א-להותו ולהיות דיין ומושל עליהם, 'לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו' (ירמיה ל"ב, י"ט).

עוד דרשו רז"ל (ב"ר א', א' והובאו דבריהם ברש"י כאן): 'בראשית' – בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר (משלי ח', כ"ב): 'ה' קנני ראשית דרכו', ברא הקב"ה את העולם, ועיקר כל זה כדי שתתגלה מלכותו בעולם, ויכיר ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' א-לוהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. והנה זה רמוז בתיבת התורה עצמה, כי הנה 'הוי"ה מלך הוי"ה מלך הוי"ה ימלֹך לעולם ועד' (=614) עם הכולל [(ועוד 1) וצ"ע שלכאורה יש להוסיף ב' כוללים (ועוד 2)] גימטריא התורה (=616), להודיע, כי עיקר בריאת העולם ונתינת התורה הוא כדי להכירו ע"י בני ישראל, וידעו כי הקב"ה, הוא היה מלך והוא הווה מלך והוא יהיה ימלוך לעולם ועד, אין עוד מלבדו, ויתחזקו ליראה ולאהבה אותו ולעובדו בלבב שלם.

עוד, בראשית ברא (=1116) עם ב' כוללים (ועוד 2) גימטריא 'שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד' (=1118). להורות דעיקר הבריאה היא על בני ישראל, כדי שידעו ויכירו שהשם הוא א-לוהינו והוא אחד ומיוחד, וחייבים לאהבה וליראה אותו ולייחדו בייחוד שלם". עכדה"ק.

וכך כתב הגה"ק בעל התניא זי"ע (בשער היחוד והאמונה פ"ז): "הנה הוא ידוע לכל, כי תכלית בריאת העולם, הוא בשביל התגלות מלכותו יתברך, דאין מלך בלא עם". כלומר תכלית הבריאה היא שיקרא הקב"ה בתואר "מלך", והיות שאין מלך בלא עם, נמצא כי רק על-ידי ישראל המקבלים עליהם עול מלכותו, נעשה הקב"ה כביכול מלך בפועל על כל העולם.

וכבר כתב כן הרבנו בחיי (פר' וישב ל"ח, ל'): "אנו אומרים בראש השנה שבו נברא העולם, המלך הקדוש והמלך המשפט, לפי שהיום ההוא הוא תחילת מעשיו, שאין מלך בלא עם". אולם המקור הראשון ליסוד זה הוא מ"פרקי דרבי אליעזר" (פ"ג): "עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו הגדול בלבד, ועלה במחשבה לברוא את העולם … מיד נתייעץ הקב"ה בתורה ששמה תושייה לברוא את העולם, השיבה לו ואמרה: ריבון העולמים, אם אין צבא ואין מחנה למלך על מה הוא מולך, ואם אין עם מקלסין למלך איזה הוא כבודו של מלך, שמע אדון העולם וערב לו. אמרה תורה: בי נתייעץ הקב"ה לברוא את העולם שנאמר (משלי ח', י"ד): 'לי עצה ותושייה' … מכאן אמרו חכמים: כל מלכות שאין לה יועצים אין מלכותה מלכות".

לע"נ רבי לוי יצחק מברדיצ'ב כ"ה בתשרי

ויאמר אלקים יהי אור (א', ג')

הצדיק  רבי לוי יצחק  היה אומר: בכל יום אנו אומרים בתפילת שחרית "יוצר אור ובורא חשך" – בלשון הווה ואיננו אומרים "יצר אור וברא חשך" – בלשון עבר, וכל כך למה? – כיון שתהליכי הבריאה והיצירה נמשכים בהתמדה, ולא נפסקו אפילו לשעה אחת מימי מעשה בראשית ועד עצם היום הזה. והוא הדבר שאנו אומרים בברכות "קריאת שמע" בשחרית "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".

מוסיף על כך האדמו"ר רבי אהרן מקרלין: כשם שהבורא יתברך מחדש בטובו בכל יום את מעשה בראשית, כן צריכים גם אנו לחדש איזה חדוש בתורה בכל יום. ומי שאין לו משהו חדש בכל יום, סימן שגם ישן אין לו…

 

 

 

 

 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ 

 

ראש חודש ימי א' ו-ב'

מולד מרחשון:  ליל ב' 11:31 בערב, 8 חלקים

 

 

 

מזל טוב

 

כ"ט   יום נישואין של חנה ואהרן שטיפל

א'       יום הולדת הלל שראל

                                   ז"         נישואין קרוליין וגיל רקובר

 

 

רפואה שלימה לכל חולי ופצועי עמנו

 

שבת שלום חודש טוב

 

וזאת הברכה

יום שלישי, אוקטובר 6th, 2009

רש"י 

 

 נכתב על ידי: צבי פנטון

תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב (ל"ג, ד')  

מפרש ה"לב אריה" על פי דאיתא, שנתעכב משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה כי למד תורה ושכחה, ופגע בו מלאך מיכא"ל ונתן לו עצה לחזור על לימודו מאה ואחד פעם כמספר שמו (גימ' מיכא"ל – צח.פ.) ככתוב "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד" [חגיגה ט:] וזהו שאמר: תורה צוה לנו משה, שחזר על התורה כמנין צו"ה [ גי' 101] מאה פעמים ואחד ועל ידי זה מורשת קהלת יעקב – היה לו כח למסור התורה לבני ישראל.

 

בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל [ל"ג, ה']

מרמז ה"תולדות יעקב" – קודם כל צריכים להיות מאוחדים ראשי העם המנהיגים ורק אז אפשר לקוות יחד שבטי ישראל שאף בעם עצמו יהיה אחדות.   

 

וזאת ליהודה…(ל"ג, ז')

רש"י: אמר משה מי גרם לראובן שיודה? יהודה [סוטה ז', א'] 

ותמוה הרי ראובן שב עוד בטרם אירע מעשה תמר כדאיתא "וישב ראובן אל הבור" ובמכירתו לא היה שם, שעסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו [רש"י בראשית ל,ז, כ"ט].

ומתרץ ה"אמרי אמת" כי בהתחלה היה ראובן סבור שעיקר התשובה היא סיגופים וצומות אולם מיהודה למד שעיקר התשובה הוא הודאה כלומר הכנעה ושברון הלב מתוך שמחה.

 

..ידיד ה' ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום.. (ל"ג, י"ב)

הנה כאשר אדם מתחבר עם איש יתר על המידה בסוף הם נעשים שונאים זה את זה.. ככתוב "הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך וישנאך" [משלי כ"ה, י"ז]. אך מה שאין כן כאשר נהיים ידיד של ה', כי עמו יכולים להתחבר כל היום ולהיות בטוחים שישארו אוהבים.

 

והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה (ל"ג, י"ז)

יש לדעת למה באפרים נאמר רבבות ובמנשה אלפי".

 אומר הגר"א כי יעקב שכל את ידיו ושם את ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה, וכתוב "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך" [תהלים צ"א, ז'].

 

שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך (ל"ג, י"ח)

מפרש ה"כנפי נשרים": ידוע שיששכר עשו שותפות עם זבולון שהם ילמדו תורה, וזבולון יעסוק במסחר, ויחלוקו ביניהם הרוח מהמסחר בעולם הזה והשכר מהתורה בעולם הבא. והנה בעולם הזה, זבולון המה בצער שלא לומדים תורה, ויששכר בשמחה שעוסקים בתורה, אך בצאתם מהעולם זה להיפך: יששכר בצער שמכר תורה יקרה בעד ככר לחם ונזיד עדשים, וזבולון בשמחה שמגיע לו שכר כמו שעסק. וזהו הכוונה כאן: אימתי הזמן ששמח זבולון רק בצאתו מהעולם הזה ויששכר דווקא כשהוא באהלה של תורה – בעולם הזה.

ולזה אמר דוד "ה' רועי לא אחסר" [תהלים כ"ג, א'] כאשר ה' יפרנס אותי לא על ידי שותפות של יששכר וזבולון אז לא אחסר מחלקי בעולם הבא כלום.

 

 

לט"ו בתשרי ב'רנ"ו – יום פטירת יעקב אבינו ע"ה

 

וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב (ל"ג, כ"ח)

יש להבין מהו לשון "בדד" שלכאורה הוא לשון אבלות. אבל הכוונה היא, מסביר הראי"ה שבעוד שאומות העולם חולפים ועוברים, ישראל חיים וקיימים לעולם. כדברי הירושלמי במסכת שביעית [פ"ד ה"ג] על הכתוב [תלים קכ"ט, ח'] "ולא אמרו העוברים ברכת ה' עליכם", העוברים אלו אומות העולם שהם עוברים מן העולם. אבל ישראל ישארו לבד.

ולא נאמר במקרא זה "בדד עין אברהם" אלא דווקא יעקב. כי יעקב מטתו שלמה, כלשון תורת כהנים [בחוקותי פסקא מ"ט] ומדרש רבה פרשת בחוקותי [פרשה ל"ו, פסקא ה'] על הכתוב [ויקרא כ"ו מ"ב] "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור". באברהם ויצחק נאמר "אף" [לשון כעס] לא כן יעקב, על ידי שהיתה מטתו שלמה לפניו. אברהם יצא ממנו ישמעאל, יצחק יצא ממנו עשו: אבל יעקב כל בניו צדיקים…

                                                                              (מובא ב"פניני הראי"ה". ר' משה יחיאל צוריאל) 

 

 

 

ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד גו' (ל"ד, א') באותו אור שנגנז מאדם הראשון לפי שראה הקב"ה שרשעים יצאו ממנו.                                                                                           (זהר)                                                                                                                                          

 

 

ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור ..(ל"ד, ו')

רש"י: קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית     

מפרש ה"תפארת צבי" כי הדין הוא אין קוברין רשע אצל צדיק [סנהדרין מ"ז, ב']  וכל שכן סמוך לעבודה זרה, אך באופן כזה שהקבר היה מוכן קודם אין העבודה זרה יכולה לאסור כי היא באה בגבולו כדאיתא: שאל פרוקלוס את רבן גמליאל מפני מה אתה רוחץ במרחץ שעומד בחצר עבודת כוכבים? אמר לו אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי! [ע"ז, מ"ד, ב'].

 

לא כהתה עינו (ל"ד, ז')

מבאר רבי מאיר שפירא מלובלין, ידוע שהאדם נברא בשתי עינים שבאחת יראה גדלות הבורא ובשניה שפלות עצמו. ורמז: אף שדיברה שכינה עם משה "פה אל פה" [במדבר י"ב, ח'] לא כהתה עינו של שפלות עצמו.

 

לא קם נביא עוד בישראל כמשה (ל"ד, י')

הנה אחד משלשה עשר עקרים הוא שמשה רבינו היה אב לנביאים לקודמים לפניו ובאים אחריו.

ואם כן למה אמר כאן בלשון עבר? ומסביר רבי שמשון אוסטרופוליא זי"ע הי"ד, על פי דאיתא: הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם: משה לא היה מדבר עמו עד שהוא עומד שנאמר "ואתה פה עמוד עמדי" [דברים ה', כ"ח]. ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל שנאמר "[במדבר כ"ד, ד'] "מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים" {ספרי כאן}. וזהו הכוונה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה  - אין נביא שיהיה קם ועומד בעת התגלות הקב"ה אליו!

 

"אור החיים" מפרש: "ולא קם" עד עכשיו, ולא יקום "עוד" בעתיד, נביא בישראל כמשה.

 

ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל.. (ל"ד, י"ב)

רש"י: שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם

ותמוה הרי צריך לסיים בדבר טוב!

 ומיישב ה"קול מנחם" על פי דאיתא: שמשה שבר את הלוחות בחמתו שזה נחשב לעבודה זרה [שבת ק"ה, ב'] כדי שיהיה לו חלק בחטאת ישראל בעגל אשר גם היה עבודה זרה ויוכל להעתיר בתפילה בעדם. כלומר שמסר נפשו וירד מהמדריגה העליונה שאדם יכול להגיע "ותחסרהו מעט מאלוקים", למדרגה התחתונה ביותר, עבודת זרה, בשביל להציל את ישראל, וכי יש שבח יותר גדול מזה? ולכך סיים בזה.                                (מובא בספר "דולה ומשקה")

 

 

 

בענין גבורת משה

לעיני כל ישראל

מפרש רש"י זו שבירת הלוחות, ומשמע שיש בזה ענין מיוחד מאד שבו חותם התורה, ומי בא בסוד ה', אבל באופן פשוט, אומרים בשם ר' ישראל סלאנטר ז"ל, מי שאינו יכול לסגור ישיבה, אסור לפתוח ישיבה!  והמובן כמה וכמה חורבנות יוצאים מחזקה דמעיקרא, משל לנוסע במכונית שהוא דבר נפלא וכח גדול, אבל הדבר החשוב ביותר שיהא לו מעצורים שבלי זה יהפך למזיק מאין כמוהו. וזה חתימת התורה וזה ג"כ עיקר להנהגת האדם, שידע ללחום בעד התורה ולהיות צדיק וחסיד אבל שידע היכן לעצור.

בוא וראה שחז"ל מנו את תמר ואשת פוטיפר בשורה אחת, ששניהן לשם שמים נתכוונו, אבל ההבדל ביניהן, כשנוסעים במהירות עצומה לתועלת נפלאה, כאשר רואים מישהו בדרך האם יודעים לעצור, זו ידעה לעצור, וזו לא….

                                                                                        ("תפארת תורה" ר' שמשון דוד פינקוס)                    

 

וימת שם משה עבד ה'                                 

לע"נ של הרבי אברהם יהושע העשיל מקראקא, כ' בתשרי תכ"ד, זקנו של ה"אוהב ישראל".

 

ופירש"י: אפשר משה מת וכתב וימת שם משה, אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע.

ר"מ אומר ספר התורה חסר כלום והוא אומר [שם ל"א כ"ו] לקוח את ספר התורה הזה?

אלא הקב"ה אומר ומשה כתב בדמע: עכ"ל רש"י ז"ל.

 ולכאורה שני הפירושים אינם מובנים. דהיינו לפי' הראשון קשה הלא כתיב לקוח את ספר התורה הזה. ולפירוש הב' קשה הלשון ומשה כתב בדמע – מהו לשון "בדמע"?

והעניין הוא כי התורה הקדושה קודם נתינתה על הארץ לא היה בה רק יחודים וצרופי שמות. וכאשר כתב משה אח"כ את התורה כתבה ע"פ פרד"ס וקיפל בה כל המעשים מן בריאת שמים וארץ ע"פ צרופי אותיות עד "וימת שם משה" ומכאן ואילך לא כתב משה רק מה ששמע מפי הקב"ה, דהיינו רק האותיות הצרופי שמות. והיו כתובים בערבוביא, דהיינו שלא ע"פ הפשט. וכאשר בא יהושע וראה את היוצא מהצרופים והיחודים אלו בירר כל תיבה בפ"ע. ועכשיו ניחא, דהנה לפי' הא' שאמר יהושע כתבו היננו שבירר האותיות אחת לאחת כנ"ל, ור"מ בא לפרש שלא תאמר שיהושע כתב מעצמו האותיות. אלא הקב"ה אומר ומשה כתב בדמע, דמע לשון ערבוביא היינו שהיו מעורבים – עד שבא יהושע וכתבן כנ"ל והבן….

                                                                            ("אוהב ישראל" ר' אברהם יהושע העשיל, אפטא)          

 

עד כאן הקב"ה אומר ומשה כותב מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע [ב"ב ט"ו ע"א]

כותב בדמע לשון 'תערובת' שהיה כותב אלו הפסוקים כמ"ש במרום, כן פי הרמב"ן. וזהו כל פסוקא דלא פסקי' משה כו'. והטעם הוא כי אותיות ותיבות הם ב' דרגין ובדרגא תתאה נשלמים ונעשים תיבות וזהו אורים ותומים אורים כו' ותומים שמשלימים כו'

ולכן  במרום עדיין אינן נשלמים לתיבות עד בואם לארץ דרגא דהשלמה שם משלימין דבריהם כידוע, ואלו ח' פסוקים עדיין לא היו יכולים להגיע אל שלמתם, נשארו כמו ברקיע.

                                                                                                           (באורי הגר"א לב"ב ט"ו, א')

 

משה חיה ק"כ שנים נגד ג' פעמים מ' יום שהיה בהר סיני, ר"ל יום לשנה, ק"ו ממרגלים שנענשו יום לשנה ומדה טובה מרובה…                                                                            ("יד יוסף")

 

למה בכו ישראל על משה שלשים יום? לפי שפני משה כפני חמה ופני יהושע כלבנה [ב"ב ע"ה א']

וכמו שהלבנה מאירה עד חצי חדש ומקבלת אור מהחמה ואחר חצי החדש אינה מקבלת אור, כן כשנתן משה ידיו על יהושע אז היה מלא רוח חכמה וכשסלק ידו לא כן היה, וזה דמיון מהלך החמה ולבנה, ולכן בשלשים יום היה ניכר ההפרש בין משה ליהושע כדמיון חמה ולבנה.

 

למה "ולא ידע איש את קבורתו" לפי שמשה בן ק"ך שנה היה לא נס ליחו ואפי' במותו היה יפה פנים, ואם היו יודעים את קבורתו יבואו לראות פניו משונה מבל הבריות ויעשו אותו עבודת אלילים ח"ו .                                                                                                          ("כלי חמדה")

 

- לפי שבחייו היה כמלאך רוחני שלא אכל ושתה ארבעים יום ופירש מן האשה, ולמלאך אין לו תפיסת יד אדם, לכן במותו ג"כ לא היה בגופו תפיסת יד אדם, ועליונים נדמה להם שקבור למטה והתחתונים נדמה להם כו'.                                                                                       (מפרשים)

 

מכוח הפסוק בספר יהושע [ד', י"ט] בעשור לחדש עברו את הירדן. וזה היה ל"ג ימים אחר מיתת משה. כי בז' באדר מת משה ואדר מלא היה, ממילא אין מוכח דמשה מת בשבת כי מאותו יום סבבו ליריחו ז' ימים ונלכדה בשבת. וכשתשליך מ' יום למפרע ומקצת היום ככולו לא יכוון מיתת משה בשבת.                                                                                                            (עי' ברד"ק יהושע)

 

בגמרא [סוטה י"ג, ב'] והיכן משה קבור? בחלקו של ראובן, ר"ל דאין לסמוך לישראל רק חלק של תשובה זה חלק ראובן שפתח בתשובה.                                                                        (מפרשים)

 

 

 

הלל נשמתו היה משה, ולכן היה עניו כמשה, וחיה ק"ך שנים כמשה וכן בע"ב {72} שמות של ה' יש לל"ה מה"ש – זה הלל ו- משה, וכן מסיים "משה לעיני כל ישראל" ס"ת הילל! 

                                                                                                                      (שם)   

 

ח ג   ה ס ו כ ו ת

 

חג הסוכות תופס מקום בראש החגים.

 

 בפיוט ליום שני של סוכות נאמר "בל תהי מצות סוכה בעיניך קלה, כי כנגד כל מצות דת חוקתיה שקולה".

 

 הנביא זכריה ניבא [פרק י"ד] "והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים * ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחג את חג הסוכות, זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחג את חג הסוכות".

 

 בראש מסכת עבודה זרה מובא "לעתיד לבוא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחה בחיקו ואומר למי שעסק בה יבוא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין אומות העולם וסופריהם וטוענים: הרבה שווקים תקננו, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה, והקב"ה משיב להם: שנאמר [ישעיה מ"ב] 'מי בכם יגיד זאת', ואין זאת אלא תורה שנאמר [דברים ד'] 'וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". שוב הם טוענים תנה לנו מראש ונעשנה, והקב"ה אומר להם, מצוה קלה דלית ביה חסרון כיס יש לי וסוכה שמה, לכו לעשות אותה. מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו. לבסוף שהקב"ה מקדיר עליהם חמה וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר [תהלים ב'] 'ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותמו. הקב"ה יושב ומשחק עליהן שנאמר "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו".

 

מצוות סוכה היא ייחודית לעם ישראל, אומות העולם אינן מוכשרות ואינן מסוגלות לחוג את החג הזה.

 

*הנביא מתייחס לגוים שנותרו וחזרו בתשובה שלימה לה' אחרי המלחמה והמגיפה באומות שעלו על ירושלים. הנותרים האלה שיעלו לירושלים לחגוג את החג עמנו איננו אלה של היום, ח"ו, "העולים לירושלים" כל שנה, שהם עדיין עובדי עבודה זרה, שלא קבלו את ה' אלא 'דרך' האליל שלהם וכל מטרתם היא להעביר אותנו על דתנו כאילו "אוהבי ישראל" הם. "אם ידידים כאלה מי זקוק לאויבים?..".

 

הפורש סוכת שלום

סוכה היא סמל של שלום.

היהודי עוזב את ביתו-מבצרו ומתאחד עם כל האנושות, החג הזה הוא הבעה של אהבת הבריות, בו הקריבו שבעים פרים כנגד שבעים אומות [סוכה נ"ח]. לעומתה לויתן הוא סמל של כח מכלה ומשחית. דגים שבים איש את רעהו חיים בלעו ולויתן הוא אדיר הבולעים "בשעה שלויתן רעב מוציא הבל מפיו ומרתיח כל מימות שבמצולה ובשעה שהוא צמא עושה תלמים תלמים בים" [ב"ב ע"ה].

 

 בצאת היהודי מסוכתו הוא מתפלל "כשם שזכיתי וישבתי בסוכה זו כן אזכה לישב בסוכת עורו של לויתן". תוכן תפילה זו הוא שהלויתן, הכח ומכלה והמשחית ביותר בכל העולם, כרות יכרת יגוע ויכלה, ומעורו תעשה סוכת שלום פרוסה על חומות ירושלים – עיר השלום וזיוו – זיו השלום מבהיק מסוף העולם ועד סופו. "כל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ". ושלום ושלוה השקט ובטח ישררו בכל העולם כולו מסופו ועד סופו.                                ("מנחם ציון")

 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~         

 

מזל טוב

לאורי בורדוביץ' ליומולדת

שהיה בח' תשרי בפנמה סיטי

***

שבת שלום וחג שמח

ורפואה שלימה לכל חולי ופצועי עמנו בכל מקום שהם

****

פרשת כי תצא

יום שישי, ספטמבר 4th, 2009

 

ז' אלול: ר' אליהו ב"ר משה חיים אבי הבא"ח, תרי"ט י"ג אלול: ר' יוסף חיים מבגדאד ה"בן איש חי", תרס"ט [100 שנה לבא"ח] ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

נכתב על ידי: צבי פנטון

סמיכות מחיית עמלק ל"כי תבא אל הארץ" יובן, בס"ד, כי על ידי מחיית עמלק יהיה יחוד בחינת שם "הוי'ה" ב"ה ו "אדנ'י" בשלימות, וידוע כי בחינת שם "אדנ'י" מכונה בשם "ארץ" וזה שאמר: "תמחה את זכר עמלק וכו'"…ועל ידי זה "והיה" אותיות "הוי'ה" ב"ה "כי תבא אל הארץ" בחינת שם "אדנ'י" שיתיחדו בחינת שם "הוי'ה", ב"ה, ושם "אדנ'י": גם אמר "כי", רמז כי לעתיד יהיה ה' אחד , ר"ל שם "הוי'ה" ברוך הוא, יהיה בחינת "יהי'ה" שעולה בגימטריא שלשים [30] וזה שאמר: "והיה כי" רוצה לומר שם "הוי'ה", ב"ה, יהיה מספרו כמנין "כי", וגם עוד "תבא אל הארץ" בחינת שם "אדנ'י" שייחדו יחד. ("אדרת אליהו", ר יוסף חיים) ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת (כ"ו, ט') הדקדוק מבואר, כי צריך לומר בהפך דתחלה באו אל ארץ ישראל ואחר כך נבנה בית המקדש. ויובן בס"ד לפרש על דרך שכתב הרב מהר"י אלגאזי בשם המפרשים טעם לבית המקדש הוא כדי לבטל את לעז אומות העולם שהיו אומרים לסטים אתם שכבשתם את ארץ ז' עממים ולכן צוה הבורא ית' לבנות לו בית המקדש בתוכה להורות כי ברצונו נתנה לישראל, שאם היתה גזולה בידם הא כתיב [ישעיה ס"א, ח'] "אני ה'…שונא גזל בעולה" ואיך משרה שכינתו בתוכו עיין שם. ואם כן נמצא שעל ידי בית המקדש נעשה הוכחה שהקב"ה נתן ארץ כנען לנו ולא שישראל לקחוה מדעתם בתורת גזילה ולזה אמר "ויביאנו את המקום הזה" דייקא הוא בית המקדש ואז ממנו מוכח הוכחה גדולה כי הוא נתן לנו את הארץ הזאת, ולא שלקחנו אותה בגזל כלל ועיקר. או יובן בס"ד על דרך שכתבו במדרש [שמו"ר ל"ד, ג'] והביאו רב ז"ל: אני אביכם ואתם בני, עשו בית לאב שידור אצל הבנים, ופירש ז"ל הכוונה הוא לפי שבית המקדש היה לכפר על עונותינו, ועל כן אמר להם שאל יחושו גם כי יכשלו במזיד לפי שהשם ית' הוא אבינו ואנחנו בניו, ולגבי בן חשיב שוגג ואב שמחל על כבודו כבודו מחול וכו'…עיי' שם. גם ידוע מה שכתבו המפרשים ז"ל שלא זכו ישראל בארץ כנען כי אם מדין בנים, דאי הם יש להם דין עבדים הא קיימא לן "הכותב כל נכסיו לעבדו ושייר כל שהוא לא קנה" [גיטין ח', ב'] וכאן הוא ית' שייר ירושלים כי ירושלים לא נתחלקה לשבטים ואם {הם} (יש) להם דין עבדים לא קנו, ומוכרח לומר דיש להם דין בנים, וכן נמי ראיה מדין המזכה לעובד וכו'….כנודע [ב"ב קמ"ב, ב'], וזה שאמר: "ויביאנו אל המקום הזה" הוא בית המקדש דמוכח ממנו דין בנים, ואז מזה מוכח הטעם אשר נתן לנו את הארץ הזאת ואז ליכא לערער כלום. (שם) והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך…ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ (כ"ח, א') יובן בס"ד לרמוז תיבת "עליון" חלק אותה לשתים ותהיה שתי מלות על יון – ורמז בזה שאם ישראל יעשו רצונו ית' יגביר אותם על מלכות יון אשר באו להחריב בית המקדש וכאשר הציל באמת את ישראל מידם בזמן בית חשמונאי. ואמר "על כל גויי הארץ" רמז בזה למלכות אדום שעתידה להתפשט על כל העולם כולו ט' חדשים ואם כן היא כוללת כל גויי הארץ, ולכן קרא אותם כל גויי הארץ שהקדוש ב"ה יצילנו מידם, וזהו "והיה אם שמוע תשמע…" וכו' אז "ונתנך ה' אלקיך" על יון היא מלכות יון, וגם "על כל גויי הארץ" היא מלכות אדום, שעתידה להתפשט על כל העולם כולו שמכולם יצילנו ה', ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו. (שם) ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך…(כו, ב) "נ"ל בס"ד ראשית שמות פרי האדמה שהם שבעת המינים שנשתבחה בהם א"י, שהם חטה שעורה ענבים זיתים רימונים דבש (תמרים) תאנה –הוא ר"ת ש"ח, עז"ר, ד"ת. והיינו "שח" זו תפילה. ויצא יצחק לשוח בשדה, וארז"ל אין שיחה אלא תפילה והתורה נקראת עזר כמ"ש לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו כי התורה יש בה רמ"ח עשה ושס"ה ל"ת שהיא כנגדו של אדם גם תהיה לו עזר כנגדו שתעזרהו כנגד היצה"ר. וגם עוד נקראת דת דכתיב "מימינו אש דת למו" והיינו "עזר" זו תורה שבכתב שמורה לאדם הדרך שילך בה והמעשה אשר יעשה ודת היא תורה שבע"פ שנתנה בימין (דכתיב מימינו אש דת למו) נמצא בר"ת פרי אדמה רמוז התפלה-באותיות שח, תורה שבכתב –באותיות עזר, ותורה בעל פה-באותיות דת. וז"ש "ולקחת מראשית כל פרי האדמה – שתיקח מצות תפלה ומצות תלמוד תורה שבכתב ותורה שבע"פ הרמוזים בראשית 'כל פרי האדמה'. "אשר תביא מארצך אשר ה"א נותן לך שכל יום תראה אותם חדשים כאלו היום נותנים לך ושמת בטנ"א, ר"ת ב-תגין, טעמים, נקודות, אותיות- שהם ד' בחינות הכלולים בתורה ובתפלה שהם כנגד ארבע עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה) וד' אותיות השם ב"ה שיהיו התורה והתפלה שלמים בארבעה בחינות אלו והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם שהוא בית הכנסת ובית המדרש ששם מובחר הלימוד והתפילה יותר מכל מקום אחר. ("בן איש חי") (עם התיקונים שלי, בס"ד- כי במקור נמצאים הרבה שיבושים) ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם (כו, ג) רש"י: אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא (ספרי: ר"ה כה ב) לכאורה לשם מה באה ההדגשה לגבי ביכורים של כהן שבימיך ואם בשופט מצינו לשון זו (לעיל יז, ט) אין לך אלא שופט שבימיך הרי זה בכדי שלא נבוא לחשוב ולהרהר כי השופטים שבדורות הקודמים היו נעלים יותר אמנם מה עניינו של כהן שבימיך להבאת ביכורים? אך הנה מצינו בזוה"ק (ח"ב עט, ב) שביארו בפסוק לפנינו כי לכן אמר מביא הביכורים: הגדתי היום לה' אלקיך, ולא אמר "לה' אלקינו" בכדי להורות שההשפעה העליונה עוברת דרך הכהן: ה' אלקיך דייקא לפי שהכהן מדתו חסד, ולכן הוא שורש ההשפעה העליונה ולפיכך באה גם בכהן הדגשה זו: אין לך אלא הכהן שבימיך ללמדנו שכהן החי בימיך ממנו נובעת ההשפעה לדור, ואל תאמר שלצורך המשך השפע היו דרושים הכהנים של הדורות הקודמים דייקא, אלא הכהן שבימיך ממנו ועל ידו יורד
ת ונמשכת ההשפעה לעולם ("ר מהר"א מבעלזא) הרב מאיר שפירא אצל החפץ חיים, הרב ישראל מאיר הכהן, זי"ע מעשה ושבת הרב מאיר שפירא (המייסד של המפעל "דף היומי" וישיבת "חכמי לובלין" שבה למד הסבא, זצ"ל, שלי, הרב צבי הירש קנוף, כנער) אצל הבעל ה"חפץ חיים" בראדין וכשהסבו אל שולחן ביקש את ה"חפץ חיים" כי ישמיע דברי תורה, השיב לו רבי ישראל מאיר כי אינו בקו הבריאות ולפיכך לא יוכל להעתר לבקשתו. אמר לו רב מאיר שפירא, "כתוב 'ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם', ורש"י מוסיף "כמו שהוא"… נהנה ה"חפץ חיים" מחריפות ההמצאה ופתח מיד בדברי תורה! ("ננצוצי אור המאיר" של אהרון סוסקי, הוצאת "נצח", ב"ב, תשל"ד עמ' ר"ה) ועוד מה"בן איש חי"……….. הפטרת כי תבוא קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח ……. קומי אורי כי כבוד ה' עליך זרח…ונראה לפרש ע"פ מ"ש במדרש שוחר טוב [תהלים ל"ו] על הפסוק כי עמך מקור חיים באורך נראה אור [תהלים ל"ו, י'] א"ר יוחנן עובדא הוה בחד בר נש היה מדליק את הנר בלילה והיה כבה ומדליקו כבה ומדליקו: אמר עד מתי אהיה מתייגע והולך ממתין אני עד שתזרח השמש ואני הולך לאור החמה. כך ישראל נשתעבדו במצרים, עמדו משה ואהרן וגאלום. חזרו ונשתעבדו בבבל וחוזרין ונגאלין ע"י חנניה מישאל ועזריה. חזרו ונשתעבדו ליוון ונגאלו ע"י מתתיהו חשמונאי ובניו. וחזרו ונשתעבדו באדום אמרו ישראל: הרי {אנחנו} נגאלין ומשתעבדין אין אנחנו מבקשים שיאיר לנו בשר ודם למטה אלא הקב"ה. שנאמר א ל ה' ויאר לנו [תהלים קי"ח, כ"ז] ע"כ. וז"ש קומי אורי כי בא אורך, וא"ת הרי נתייגענו בא אור ואח"כ חושך בא אור ואחריו חושך כמה פעמים. לז"א וכבוד ה' עליך זרח, כל אורות שבאו לך מקודם באו ע"י בשר ודם, אך זה האור של עתה כבוד ה'שאין אחריו חשך כלל. אלא ישאר אור קיים לעולם. ושו"ר בפסיקתא הובאה בילקוט הביא דברי ר"י הנז' על פסוק זה קומי אורי כי בא אורך, אך שם הסיום של הנמשל הוא באופן אחר והכי אתמר. כך אמרו ישראל לפני הקב"ה עשינו לך מנורה בימי משה וכבתה בימי שלמה וכבתה, מכאן ואילך אין אנחנו ממתינים אלא לאורך. שנא' כי עמך מקור חיים בוארך נראה אור [תהלים ל"ו, י'] וכן אמר הקב"ה קומי אורי כי בא אורך. ע"כ. קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח נראה לפרש בהקדים מ"ש במדרש רבה (במדבר י) ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט) ברא הקב"ה ד' רוחות לעולם, מזרח, מערב, צפון, צפון ודרום. וכנגדם סידר הקב"ה הדגלים למשה. א"ל הקב"ה משה מזרח שממנו אור יוצאה לעולם, יהיה כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה (ומלחמה) ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה ועליו זבולון שהוא בעל עשירות. ובדרום טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאים ממנו לעולם יהי כנגדו שבט ראובן שהוא בעל תשובה והתשובה מידה טובה ורחמיו של הקב"ה באים על הבריות בשעה שעושים תשובה. ראובן בתשובה, גד בגבורה ושמעון באמצע לכפר עליו. למערב אוצרות שלג וברד קור וחום. וכנגדם אפרים מנשה ובנימין, ושכינה לעולם במערב בגבול בנימין שנא' לבנימין אמר ידיד ה' וגו' (דברים לג, יב) וצפון, משם החושך יוצא לעולם וכנגדו שבט דן למה שהוא החשיך את העולם בע"ז שעשה ירבעם שני עגל זהב (סנהדרין קא ב) וע"ז –חושך הוא שנא' והיה במחשך מעשיהם (ישעיה כט, ט"ו) וחזר ירבעם על כל ישראל ולא קבלו ממנו אלא שבט דן, שנא' ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב וגו', ואת האחד נתן בדן וגו'.(מלכים א' יב, כה) והנה ידוע כי האורך של העולם הוא ממזרח למערב והרוחב הוא מצפון לדרום. וכפי הדרש הנז' שבאורך מצד אחד שהוא מזרח יוצא אור מלכות ואור תורה ואור עושר, לכך שם הם יהודה, יששכר, וזבולון. ומצד אחד שהוא מערב השראת השכינה כי שכינה לעולם במערב (זבחים נד:, זוהר במדבר קיט :) לכך שם הוא יוסף (אפרים ומנשה) ששרתה שכינה בחלקו בשילה ובנימין ששרתה שכינה בחלקו בבית עולמים. אך הרוחב מצד אחד שהוא צפון משם יוצא החושך שהוא עבודה זרה. לכך כל ענין עוון ופשע שהאדם הולך ברשות היצה"ר הוא בכלל ע"ז וכמו"ש חז"ל (שבת קה :) ע"פ לא יהיה בך אל זר (תהלים פא, י) איזהו אל זר שהוא בקרבו של אדם? זה היצה"ר. ומצד אחד שהוא דרום יוצא אור התשובה לכך שם הוא ראובן שהתחיל בתשובה. והנה עד עתה לא זכו ישראל להוראת צדדי האורך על מתכונתם כראוי בשלימות אלא במקצת. כי לא היה אצלם אור מלכות ואור תורה ואור העושר בשלימות, היוצאים מצד אחד של האורך שהוא במזרח וכן לא היה אצלם אור השראת השכינה שהיא מערב בשלימות. ורק היה אצלם הוראת הרוחב שמצד אחד הצפון (מקור החושך) וצד השני הדרום (מקור התשובה) כי כמה פעמים חטאו וקבלם הקב"ה בתשובה. ובזה יובן "מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה" (תהלים קיח, ה), כי עתה היה דיו לעולם שישתמש בחצי השם שהוא י-ה. לכך לא היה אצלנו אלא הוראת שני צדדי העולם שהם צפון ודרום – מצד אחד קלקול עוונות ומצד השני תיקון בתשובה. אבל לעתיד לא יחטאו עוד ולא יצטרכו לתשובה. וא"כ, לא יהיה אצלם הוראת המרחב אלא יזכו להוראת האורך בשלימות. מצד א' אור התורה ואור מלכות ואור העושר, ומצד א' אור השכינה . ולכן נזכה לשני משיחין שהם משיח בן דוד הבא מיהודה שהוא מצד א' של האורך – המזרח: ומשיח בן יוסף שהוא מצד השני של האורך שהוא המערב, ושם – יוסף! וז"ש "קומי אורי כי בא אורך", קרי בה האות 'ר' בסגול כמו אורך היריעה האחת (שמות כו, ח) ולא בצירי, כלומר עתה מתגלה הוראת האורך של העולם ולא הרוחב, "וכבוד ה' .." בשלימותו –"עליך זרח". ובזה יובן מ"ש דוד הע"ה, "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לארך ימים" (תהלים כג, ו). ("ברכת חיים" על הפטרות של הרב יוסף חיים: הוצ' סאלם, ירושלים מכתב יד שהועתק ע"י הרב בן-ציון מוצפי, זצ"ל – ותקנת
י בס"ד לפי הבנתי – צפ)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לע"נ נעמי חנס ז"ל ז' אלול תשס"ט חברה מילדות וידידת נפש של מינה ושל כל המשפחה אשה צנועה, יקרה ונדירה, בעלת מידות ואוהבת הבריות אהובה על בעלה, בניה ונכדיה וכל מכיריה * לבעלה יעקב, והבנים ליאור, עידו ושרון המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים

 ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

רפואה שלימה לכל חולי ופצועי עמנו שבת שלום

שבת נחמו-ואתחנן

יום חמישי, יולי 30th, 2009

בס"ד                                                              שבת נחמו                              מנחם אב תשס"ט

 

נכתב על ידי: צבי פנטון

 

 

ואתחנן

~~~~~~~~~~       

ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר (ג' כ"ג)

לכאורה תיבת "לאמר" מיותרת ומסביר רבי יעקב דוד מאמשינוב: משה התחנן ובקש כאשר יהיה לישראל חלילה עת צרה ויתפללו "לאמר" כלומר רק באמירה בעלמא ללא כוונת הלב, בכל זאת שיקבל תפילתם.

 

ה"קדושת לוי" מפרש: משה היה מתחנן לפני התפילה שבעת שיתפלל יהיה "לאמר" כלומר אמירתו אמירה ותפילתו תפילה.

 

ואתחנן,  אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם (רש"י). ותמוה איזה הוה אמינא היה לומר שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, הרי נאמר "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס (אבות, א',ג'). ומבאר רבי מנחם מנדל מקאצק: היינו לתלות בקשת הגשמיות בשביל לעשות עמה מעשים טובים, ואף על פי כן לא מבקשים.

 

אעברה נ"א (ג', כ"ה). כלומר את המקום הצר ביותר בירדן שהוא נ' אמה, ועוד אמה אחת בארץ, בשביל לקיים את המצוות התלויים בה (סוטה, י"ד, א'), ולמות שם.

                          

ה"חנוכת התורה" מבאר:  משה ביקש אעברה נא בשביל לקיים מצות עיבור שנים   הנוהגת רק בארץ (כדאיתא בברכות, ס"ג, א') והשיבו ה': "כיון שאין אדם שיכול להיות "רב לך" כי אין גדול ממך מותר לך לעבר השנים אף בחוץ לארץ", שכן הדין נוהג במצוה זו.                                                                                                                                                                                                                                                

                                                                                                                 

אעברה נא ואראה את הארץ הטובה: לכאורה מובן מאליו שאם יבוא אל הארץ, יראה אותה, ומסביר הרבי מקאצק: משה התפלל שבבואו אל הארץ יזכה לראות רק את הטוב שבה ולא כפי שראוה המרגלים!

 

ה' אלקים אתה החילות להראות את עבדך (ג', כ"ד)

במדרש פליאה: אתמול הרגת את המצרי ועכשיו אתה רוצה להכנס לארץ*, ותמוה.

בספר חדות יעקב כתב דלכך מת משה במדבר בשביל הריגת מצרי וכתיב בפרשת ערי מקלט (י"ט, ג') והיה לנוס שמ"ה, אותיות משה, שנחשב לו זאת כעיר מקלט. אך לפי זה יכולות עצמותיו להקבר בארץ. כאיתא במכות (י"א, ב') שאם מת בעיר מקלט מוליכים עצמותיו לקבר אביו. וזש"ה אתמול הרגת את המצרי ונחשב לך זאת כעיר מקלט, ועכשיו אתה רוצה להכנס לארץ, עכשיו דייקא, בשלמא אילו התפללת שיכנסו עצמותיך ניחא, מה שאין כן עכשיו אי אפשר כנ"ל.     (לקוטי רבי משה יעקב)

 

*לא הצלחתי למצוא את הטקסט הזה ב"מדרש פליאה" שבספרייתיצפ)

 

אתה החילות להאות את עבדך ואמרת לאברהם קח את בנך והחלפת אותו באיל על כן אעברה נא (מדרש פליאה)

לפי מה שמקשה ה"מגלה עמוקות" מפני מה לא בא משה לארץ ישראל ואי משום חטא דמי מריבה לא היה צריך מנהיג אבל כאיש פשוט היה לו לבוא ותרץ משום שנולד מביאה אסורה דיוכבד היתה דודתו של עמרם. אך כל זה ניחא אי אמרינן דאבות קודם מתן תורה היו להם דין ישראל שפיר ניחא דכיון דבא מביאה אסורה. אבל אי אמרינן דקודם מתן תורה היו להם דין בני נח שוב לא נולד משה מביאה אסורה דיוכבד היה דודתו מן האב כדאיתא בפרק ד' מיתותו, שהקשו למאן דאמר דאחות אביו אסורה לבן נח וכו'. ותרצו לא דודתו מן האב, ודודתו מהאב מותרת לבן נח ושוב קשה מדוע לא בא משה לארץ.

והנה המפרשים כתבו הטעם דלא נשחט יצחק משום דאמרינן ג' שותפים באדם: הקב"ה ואביו ואמו. והכא לא ידעה שרה מזה. וקשה הא אמרינן זכין לאדם שלא בפניו וכאן הוי זכות הוא לה לקיים צווי השם יתברך ועל כרחך צריך לומר דאבות קודם מתן תורה דין בני נח היו להם וקימא לן שליחות לעובדי כוכבים ומזלות ודו"ק. ועוד הקשו איך החליף את יצחק באיל הא כתיב לא יחליפנה לא ימיר וכו' ומתרץ בשיח יצחק דזה רק בישראל ולא בעובדי כוכבים ומזלות.

אם כן, אל כרחך דאבת קודם מתן תורה דין בני נח היו להם ומשתא אתי שפיר המדרש הנזכר לעיל אתה החילות להראות את עבדך ואמרת לאברהם קח את בנך והחלפת אותו באיל אם כן מוכח מזה דאבות קדם מתן תורה דין בני נח יש להם, ואם כן שפיר מותר יוכבד לעמרם ולא נולדתי מביאה אסורה על כן אעברה נא ודו"ק.                                                   ("חידוד ופלפל")

  

ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר זה (ג, כ"ו)

כתב המהר"ם שיף: "על פי דאיתא, משה ביקש מה' שיהושע יהיה הרב והוא התלמיד, העיקר שיכנס לארץ. לקח ויאמר ה' אלי, דבר זה שאחר יהיה רב  לך לא יתכן, כי אין גדול ממך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר זה.

 

אמר רבי תנחומא "תחתונים ידבר רש" זה משה "ועשיר יענה עזות" זה הקב"ה שהוא עשירו של עולם שאמר לו (למשה "רב לך" (דברים רבה, ב' ג') וביאר דבריו על פי דאיתא: אלמלי נכנס משה לארץ היתה הגאולה השלמה. לזה אמר לו ה': כי מכמה סיבות חייבת להיות הגאולה רק על ידי בן דוד אשר הוא צאצאי בע"ז רו"ת  -אותיות ר"ב עזו"ת!

 

 אמר משה רבון העולמים כתבת בתורתך "ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני ואת בני לא אצא חפשי ועבדו לעולם. ואני אהבתי אותך ותורתך ובניך איני מבקש למות בבקשה ממך שמעה אלקים רנתי ואל תתעלם מתחנתי, אמר לו הקב"ה "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". (מדרש תנחומא, ד') יש להבין מה תשובה היא זו? ומסביר ה"חנוכת התורה": על פי דאיתא "אם אמר יאמר העבד" עד שיאמר וישנה (קידושין כ"ב, ב') וזהו שהשיב לו הקב"ה רב לך, אמנם טענתך צודקת, אבל אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה פעם נוספת כי אם תאמר פעם שניה, על פי הדין אצטרך לקיים, וזה לא יכול להיות מכמה סיבות.

 

ואמרתי לפרש הכונה על פי דברי המפרשים דלכך אמר משה בתפילתו על מרים שתי פעמים "נא". אל נא רפא נא לה (במדבר י"ב, י"ג)  משום שהמלאך הממונה על התפילות שמו בגימטריא ק"ב, ושתי פעמים נ"א בגימטריא הכי הוי. ובזה יש לומר שמשה ביקש מה' אעברה 'נא', לכך השיב לו הקב"ה 'אל תוסף לדבר אלי עוד בדבר הזה, רצה לומר שלא תאמר עוד פעם תיבת 'נא'. שאז היה מוכרח לקבל מלאך הנ"ל את התפלה ויהיה מוכרח לקיימה, על כן 'אל תוסף עוד לדבר בדבר זה'.

 

לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו (ד', ב')

מבאר המגיד מדובנא, משל למה הדבר דומה: לאדם ששאל כלי משכנו מספר פעמים, ובכל פעם החזיר לו שנים באומרו שהוא הרה והוליד. פעם אחת לא החזיר לו כלום, וכשבא אליו המשאיל לדרוש כלי אמר לו שזה מת, פתח עליו הלה בצעקות, איך יתכן שכלי ימות? וזה השיבו, מי שמע אשר כלי ילד?! אחר שהאמנת לקול האות הראשון יש לך להאמין לקול האות האחרון. וכן הדברים כאן: אם לא נקפיד במצוות על לא תוסיפו ויהיו פרות ורבות, הרי על נקלה נעבור גם על לא תגרעו ויהיו מתות ופוחתות.

 

והפיץ ה' אתכם בעמים, ועבדתם שם אלהים מעשי ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא ולא יריחון, ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך (ד', כ"ז-כ"ט)

יש לדעת מפני מה לא הזכיר חוש הדיבור "ולא ידברון", ואומר הגר"א, על פי דאיתא: נבוכדנצר נטל ציץ של כהן גדול שהיה חקוק עליו שם המפורש ונתנו לתוך פיו של צלם והתחיל לדבר; ועל ידי זה חשב שיתפתה דניאל לסגוד לצלם. מה עשה דניאל? בקש ממנו רשות לנשקו על פיו, וכאשר נשקו הוציא השם המפורש ממנו, שוב לא היה מדבר, וכך נוכחו הכל לראות שאין בו ממש (שיר השירים רבה, ז', י"ד). וזהו שאמר יבוא זמן אשר והפיץ ה' אתכם בעמים בגלות בבל, ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם הצלם של נבוכדנזר עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון ולא אמר "ולא ידברון" כי באמת הצלם ההוא דיבר, אמנם אל תדמו בנפשכם חלילה שהואיל ומדבר יש בו ממש , רק ובקשתם משם מתוך פיו את ה' המפורש שהוא אלקיך, ומצאת אתו כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך כשתחפשו במסירות נפש.

 

שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד (ו', ד')

כלומר: שמע ישראל-יעקב אבינו שבמערת המכפלה אותו דבר שצוינו שלא יהיה בלבינו מחלוקת על הקב"ה עדיין נוהג בנו, ה' אלוקינו ה' אחד.                                                         (דברים רבה)                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                           

 

מתי הפכה השבת "זכר ליציאת מצרים"?

 

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' על כן ציוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת

(ה', ט"ו)

למה בדברות הראשונות לא הוזכר שבת היא זכר ליציאת מצרים, אלא המתין הכתוב עד לדברות השניות?

על פי דברי הירושלמי (ר"ה, פרק א', הלכה ב'), ששמות החודשים עלו מבבל, ועד אז לא היו להם שמות כלל, אלא נקראו סתם "החודש הראשון", "החודש השני" וכן כולם, שפירושו החודש הראשון ליציאת מצרים, החודש השני ליציאת מצרים, וכן כולם.

והנה במדרש (שמות רבה פרשת מ"א ז') מבואר שאם לא היו הלוחות הראשונות נשברים לא היה שעבוד מלכיות, וכך דרשו חז"ל (עירובין, נ"ד, א') על הפסוק (שמות, ל"ב, ט"ז): "חרות על הלוחות אל תיקרי חרות אלא חירות".

לפי זה יוצא שאם לא היו חוטאים בעגל ולא היו נשברים הלוחות, הרי לא היו החודשים מקבלים שמות כלל, אלא היו נשארים זכר ליציאת מצרים. אילו כך היה הרי לא היה צורך נוסף בזכר ליציאת מצרים, שהרי החודשים עצמם היו ממלאים תפקיד זה. ולכן מלכתחילה נקבע יום השבת כזכר לבריאת העולם ולא זכר ליציאת מצרים.

רק לאחר שחטאו בעגל ונשתברו הלוחות, כבר היה גלוי לפניו יתברך שיקבלו החודשים שמות ושוב לא שימשו זכר ליציאת מצרים, ועל כן בלוחות השניות כבר נאמר שמעתה ממלאת השבת תפקיד זה, והרי היא "זכר ליציאת מצרים"

                                                                                                       (רבי מאיר אריק, בוטשאטש)

 

את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע (ו' י"ג)

בגמרא קידושין (נ"ז, א') שמעון העמסוני היה דורש כל את"ין שבתורה, כיון שהגיע ל"את ה' אלקיך תירא" פירש. אמרו לו תלמידיו וכו'.

 

 

עד שבא רבי עקיבא ולימד את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים. וכבר צוחו בו קמאי דמאי טעמא פרש שמעון העמסוני וירא לדרוש האי את, ורבי עקיבא לא ירא כלום משוא פנים יש בדבר. גם מאי הלשון עד משמע שלפני בואו של רבי עקיבא לא היה שום אדם יודע לדרוש כן.

ונ"ל הצעיר לומר, דהנה ידוע שכל איש מישראל יש לו חלק בתורה לדרוש ולחידוש כפי שמוכן לו מיום נתינת התורה, ואין שום איש נוגע במה שמוכן לחברו אפילו כמלא הנימא, והנה איתא בפסחים (מ"ט, ב') אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור, והיה רבי עקיבא מזלזל מאוד בכבודו של תלמיד חכם בהיותו עם הארץ, וידועים דרכי תשובת המשקל, דצריך שיהיה באותו מקום ובאותו דבר, ועל כן על ידי זה שזלזל בדיבורו בכבודם של תלמידי חכמים, היה צריך לעשות עתה את ההיפך ולדרוש בכבודם, על כן הדרש הזה היה מוכן מעת בריאת התורה לחלקו של רבי עקיבא כדי שבזה יעשה תשובה בשלמות להרבות כבודם של תלמידי חכמים אשר קודם לכן היה מזלזל בהם.

ובזה מובן והלשון היא מדוקדקת ביותר, ור"ל ששמעון העמסוני כיון שהגיע אל את ה' אלקיך תירא פירש, לא מפני יראת הדרש, רק משום שהדרש הזה לא היה בחלקו לדרש, ושפיר המתינו עד שבא רבי עקיבא ודרש 'לרבות תלמידי חכמים', כי זה היה מוכן עבורו ולא עבור שום איש אחר זולתו!                                                                                              (לקוטי רבי משה יעקב)

~~~~~~~~~~~~~~~~

מזל טוב

עפרה פנטון

ליומולדת  י"ד אב

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~       

 

שנזכה כולנו לגאולה שלימה בב"א

 

רפואה שלימה לכל חולי ופצועי עמנו

 

שבת שלום

צום קל

 

ירושלים עה"ק תו"ת בב"א                           באהבה                                           צבי פנטון

פרשת חקת: מי מריבה-ודברתם אל הסלע

יום חמישי, יוני 25th, 2009

 

נכתב על ידי:  צבי פנטון

 

לעיניהם ונתן מימיו (כ', ח')

 

לאורך כל הדורות דנו וחזרו ודנו פרשני התורה ב"חטאם" של משה ושל אהרן, ובסיבה שבגללה לא זכו שני קדושי עליון האלה להכנס לארץ ישראל. אולם נראה להציע לעיין תחילה בתלונותיהם של בני ישראל בפרשה זו, ובכל הפרשיות שבהן נמסר על תלונות ומריבות בכל הקשור למחסור במזון כדי לנסות ולהבהיר מה, בעצם הוטל במקרה זה על משה ועל אהרן, מה היה חטאם ומדוע נענשו דוקא בעונש זה.

 

התלונה הראשונה הועלתה מיד לאחר שנסעו בני ישראל מים סוף והגיעו למרה: "ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם" [שמות ט"ו, כ"ג].  הם התלוננו על כך ושאלו מים. תגובת ה' היתה מעשית: הוא הורה למשה עץ "וישלח אל המים וימתקו המים". תן דעתך: העם לא נענש על תלונותיו ואף לא הושמעו בפניו דברי מוסר וכיבושין. אם מתהווה מחסור במים והעם מגיע לידי צמאון, גם אם תלונותיו אינן מוצגות בדרך הנאותה [ראה תנחומא בשלח, ח'] – ראוי הוא שדרישותיו תסופקנה מבלי לייסרו ולהוכיחו.

 

התלונה שניה הושמעה לאחר מכן, כאשר הגיעו אל מדבר סין. אז התלונן העם על מנהיגיו ואמר: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" [שמות ט"ז,  ג']. אף כאן לא היתה תגובה של עונש ולא הושמעו דברי מוסר ותוכחה. בני ישראל הועמדו אמנם על טעותם: "וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים" [שם, ו']. אך התגובה העיקרית היתה אף הפעם מעשית – המן החל לרדת מן השמים. כי כאשר העם מסיים את אכילת הלחם שהוציא עימו מארץ מצרים והוא עומד על סף הרעב, הוא רשאי ככל הנראה לבקש לחם [ראה שמות רבה,  כ"ה, ד'] מבלי שיגערו בו ויוכיחוהו.

 

התלונה השלישית אירעה, כאשר הגיע העם לרפידים ועמד בפני מחסור מחודש של מים [שמות י"ז, א'-ז']. אף הפעם התלוננו בני ישראל ושאלו: "למה זה העליתנו ממצרים – להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא?". ואף הפעם היתה התגובה עניינית: משה נצטוה לקחת את המטה ולהכות בצור: "ויצאו ממנו מים ושתה העם". גם עתה אף שהדרישה הוצגה שלא כראוי [ראה שמות רבה, כ"ו, ב']. – לא הופעל נגדם כל ענש ולא הושמעו דברי תוכחה, כי כאמור אין להעניש את העם ולהוכיחו כאשר הוא זועק מתוך מצוקה ומחסור.

 

לא כן ב"קברות התאווה".  שם נאמר כי "האספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה" וכתוצאה מכך – "וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר". הם הוסיפו ואמרו "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" [במדבר י"א, ד'-ו']. תלונה זו לא נבעה ממחסור בלחם או במים, שהרי אלה סופקו להם כנדרש! ובאשר לטיב הלחם שאותו אכלו במדבר -  כבר העידו התורה "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח", לפיכך היתה תגובת ה' קשה ונשאה עמה עונש מיוחד: "הבשר עודנו ביו שיניהם טרם יכרת ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאד" [שם, ל"ג].

 

בדומה לכך -  גם התלונה האחרונה שהתפרצה סמוך לכניסתם ארצה, בעת שסבבו את ארץ אדום ונפשם קצה בדרך. הם דברו "באלקים ובמשה" ושאלו: "למה העליתונו ממצרים למות במדבר, כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל." [במדבר כ"א, ד'-ה']. אף תלונה זו לא נבעה ממחסור: היא היתה מבוססת על שקר ועל הגזמה, ונבעה מחוסר סבלנות ומנסיון לדחוק את הקץ, לפיכך הוטל גם כן כאן עונש קשה על העם "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל".

 

התברר, איפוא, שבכל מקום שבו היה קיים מחסור אמיתי בלחם או במים, וכתוצאה מכך התלונן העם והתמרד – לא היה עונש, לא היתה נזיפה ולא הושמעה תוכחה. העם קיבל את מבוקשו ודרישותיו סופקו.

 

*

 

עתה נפנה אל המקרה שלפנינו -  פרשת "מי מריבה". אף כאן נוצר מחסור במים, אף כאן נקהלו על משה ועל אהרן, אף כאן רב העם עם משה ואף כאן הושמעה טרוניה שכבר הושמעה בפעם קודמת: "ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו". אולם במקרה זה מושמעת טענה נוספת שכדוגמתה לא שמענו אף לא באחד מן המקרים הקודמים: "ולמה העליתונו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות" [ה'].

 

כדי להבין טענה זו יש לזכור שתי עובדות:

 א] מריבה זו מתרחשת במדבר צין במקום גיאוגרפי המהווה נקודת גבול בקצה הדרומי של נחלת שבט יהודה בארץ ישראל [ראה יהושע ט"ו, א'].

 ב] המרגלים הביאו עמם כידוע מארץ ישראל שלושה סוגי פירות – תאנה גפן ורימון – לצורך הדגמה והצגת טוב הארץ ויבוליה [ראה במדבר י"ג, כ"ג].

לפיכך נראה להסביר כי בטענותיהם הנוכחיות הם אינם מתלוננים על כך שיצאו ממצרים ועל כך שמצרים משובחת ועדיפה על ארץ ישראל. כאן היתה כאמור תופעה חדשה: הם הניחו בטעות, שארץ ישראל שקצה הדרומי נשקף מול עיניהם, נראית כמו מדבר צין זה וכי הם עומדים להתנחל בארץ שוממה.

לפיכך הביעו את תמיהתם על העובדה שהמקום אינו ראוי לזרע, דהיינו לעיבוד חקלאי ושאלו, היכן הם אותם שלושת הפירות, תאנה גפן ורימון, שסימלו את הארץ בידי המרגלים, היכן הם המים שארץ ישראל שופעת בהם?

 

וגם העובדה שבמקום הזה, בקדש – מדבר צין – הם ישבו תשע עשרה שנה [ראה רש"י דברים א', מ"ו], עוררה את המחשבה המוטעת שמא זו כבר ארץ ישראל, וכאן, במקום הזה הם עלולים להשאר השארות על קבע. התלונה נבעה אמנם ממחסור במים אך בדבריהם נשמעת גם השאלה אודות מיקומה האמיתי והסופי של ההתישבות בארץ המובטחת.

 

עתה מגיע תורם של משה ושל אהרן לפעול. כאן – לא די בהספקת מים. כאן יש צורך לנאום לפני בני ישראל ולהעמיד אותם על טעותם כי מדבר צין אינו ארץ ישראל וכי המקום שבו הם חונים עתה אינו אלא תחנת מעבר, ארוכה אמנם, אך זמנית וחולפת. על משה ואהרן לשכנע אותם כי הקב"ה לא נטש אותם וכי עדיין נכונו לו עלילות ומופתים, בעת שיביא אותם לארץ הטובה.

 

לצורך כך עליהם להשתמש בסלע! הסלע  -  הוא שיעזור למשה ולאהרן במלאכת ההסברה והוא שישמש להם כסמל לצדקת טענותיהם. אך כיצד יכול הסמל לשמש הוכחה וגורם משכנע? לצורך כך עלינו לעיין בנאומיו של משה המתייחסים לנושא המים שבארץ ישראל, נאומים שהושמעו מאוחר יותר, סמוך לכניסתם ארצה.

 

בנאום אחד משה אומר: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש" [דברים ח', ז'-ח'], ובנאום אחר הוא אומר: "והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה – ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים"

[שם, י"א, י"א].

 

בנאומים אלה מודגש כי ארץ ישראל מקבלת גשמים מן השמים וכי מצויים בה בשפע נחלי מים, מי תהום ומעיינות. לפיכך כאשר עומד משה לספק להם מים, הוא אינו עומד להוריד להם גשמים מן השמים או ליצור להם נחלים ומעיינות. הוצאת המים מן הסלע באה להצביע על כך שאין המקום הזה מקום הקבע שאליו הם שואפים להגיע, וכי מדבר השממה שהם רואים סביבם אינו מהווה מדגם לארץ ישראל האמיתית שבה הם עתידים להתנחל.

 

לאור זאת, יש לפרש את המלים "ודברתם אל הסלע" במובן של "ודברתם על הסלע" {כפי שפרשו רבינו סעדיה גאון והרמב"ן}, כלומר, על משה ועל אהרן לשאת נאום בפני העם על הסמליות של הוצאת מים מן הסלע -  ומן הסלע דוקא – כדי שהעם יאמין, כאמור, שהמקום הוא זמני והקב"ה עדיין עומד לקיים את הבטחותיו ולהכניסם אל ארץ טובה ומבורכת השותה מים מן השמים, מן הנחלים, ממימי התהום, והנותנת פירות שונים, שבהם היא מתברכת. זו הסיבה שה' חוזר ואומר: "והוצאת להם מים מן הסלע" על אף שכבר אמר: "ונתן מימיו" שכן החזרה באה להדגיש – מן הסלע דוקא, ולא ממקום אחר….

 

אך שני המנהיגים נמנעו, משום מה, לשאת את הנאום האמור והעדיפו לגעור בעם: "שמעו נא המורים, המן הסלע הזה נוציא לכם מים?" הוצאת המים מן הסלע על ידי הכאה נעשתה כדין, כפי שנעשתה אז ב"מסה ומריבה" [שמות, י"ז, א'-ז'], אך חסרונו של הנאום הנדרש הותיר את העם ללא מענה לשאלותיהם ונשמטה ההזדמנות המתאימה לקדש את ה' על ידי העמקת האמונה ביכולת ה' להביאם ארצה, והפחת התקוה בעם, שאמנם הוא עומד לעשות זאת.

 

לאור זאת מתברר, כי לקיחת המטה היתה אמנם לצורך ההכאה אך החטא נובע מהמנעותם של משה ואהרן להשמיע בפני העם את הנאום, שאמור היה לקדש את ה'. המלים: "יען לא האמנתם בי" מתפרשות במובן של הִפעיל, דהיינו: "שמשה ואהרן לא גרמו שבני ישראל יאמינו בה' {השווה עם דבר רס"ג והרמב"ן}, ועתה ברור שחטאו של אהרן אינו שונה מחטאו של משה, שהרי שניהם נמנעו מלשאת את הנאום הנזכר. ומעל לכל – מובן עתה, על שום מה נענשו שני המנהיגים בעונש זה של אי-כניסת לארץ ישראל. לפנינו – "מידה כנגד מידה". משה ואהרן שלא עודדו את העם לקוות ולהאמין בכניסה הקרובה – ייענשו, ולא יזכו בעצמם להכנס לארץ ישראל.

                                 (דברים הנחמדים האלה הבאתי מהספר "על פרשת השבוע" : רב דר' מאיר צבי גרוזמן: תשנ"ז)

 

 

עונש הנחשים השרפים

וידבר העם באלקים ובמשה (כ"א, ה')

שוב תלונה!

"וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתונו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". תגובת ה' לא בוששה לבוא: "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל" [כ"א, ה'-ו']. כאן מקום עמנו לשאול לפשר העונש המשונה שכדוגמתו לא היה בתלונות הקודמות, ולפשר הנצחת הנחש "על נס"  - לצורך הבטה ורפואה.

 

היו תלונות קודמות – ראה הדברים הנ"ל על "מי מריבה"

 

כאן התלונה שונה. לראשונה אנו שומעים דברים נגד ה' ונגד משה גם יחד "וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתונו ממצרים וגו'. מעבר לעובדה שהדברים נבוכים וחסרי ממשות שכן יש להם לחם ויש מים, והמן הינו, כלשונם, "לחם קלוקל" – יש בדברים הללו משום כפירה בה' ובנביאו הנאמן. מאז נס ים-סוף שבו העפיל העם לדרגת אמונה גבוהה – בה' ובמשה עבדו – לא היתה תלונה שבה הוצגו שני נאמנים אלה כחסרי אמינות וכנשוא לרכילות, ללשון הרע לפטפוטי הבל ולתלונות חסרות שחר.

 

כי מה בעצם אמרו על המן? שהוא "לחם קלוקל". מילה זו – "קלוקל" אין משמעה כלשון זמנינו 'מקולקל', מעופש ואינו ראוי לאכילה. "קלוקל" באה במשמעות "קל" – שהוא קל בתוך מעיהם [תנחומא, שלח] תלונתם התיחסה לעובדה שהמן ברוב דלילותו וזכותו נספג בתוך גופם ללא צורך להפריש פסולת. אמר רבי שמעון בן לקיש,  היו ישראל מתרעמים ואומרים:  יש לך ילוד אשה אוכל ואינו מוציא? ראית מימיך נותן חיטים לתוך הריחים ואינה מוציאה קמח? [מדרש שוחר טוב, מזמור ע"ח]. תלונה מסוג זה מעידה על איבוד אימון, על איבוד דרך, על רצון לטפול שקרים ולהאיר את הטובה באור שלילי. "אמר הקב"ה בטובה שאני עושה להם לשיויתי אותם למלאכים – הם מתרעמים עלי ואומרים: נפשנו קצה בלחם הקלוקל!" לא פלא אפוא אם בעקבות תלונות אלו קורא להם משה "כפויי טובה!" [עבודה זרה, ה' ע"א].

 

צא וראה: בכל התלונות והמריבות שהיו לבני עם ה' ועם שני המנהיגים לא מופיעה המילה "וידבר". בתלונה שבים סוף נאמר "ויאמרו", ב'מרה' – "וילונו", ב'מדבר סין' "וילונו", וגם "ואמרו", ב'קברות התאוה', "ויאמרו",  ב'מרגלים', "וילונו", ב'מי מריבה' "ויאמרו" ואילו כאן – וידבר. וכבר קבעו חכמינו [ספרי, בהעלותך, פסקה צ"ט]  ש"אין דיבר בכל מקום אלא לשון קשה". לפנינו איפוא ערעור האמונה מצד אחד ותגבור החוצפה מצד שני, ומעשה מסוג זה אינו יכול לחלוף ללא עונש.

 

"וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים". הופעת הנחשים כעונש על חטאים אלה אינה מקרית. היא קשורה קשר הדוק עם אופיו של הנחש ועם המעשה שעשה בגן-עדן בחברתם של אדם וחוה, והיא מהווה סימליות למעשה החטא ולאפיונו.

 

שם הופיע הנחש כמסית וכדוחה את כל אשר היה ידוע לחוה. ה' אמר לאדם: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו", והנחש אמר לחוה בזלזול "אף כי אמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן"; ה' אמר: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", והנחש אמר לה: "לא מות תמותון". חוה התפתתה לדבריו, אכלה מן הפרי וההמשך ידוע. הנחש הצליח בהסתה זו לערער אצלה את האמון בדברי ה' ובשליחו – אדם. הוא הביא אותה לדרגת שפל שבה פסקה לראות את דברי ה' כמחייבים, ואת דברי אדם אליה כאמינים. כאשר חז"ל מדברים על הזוהמה שהנחש הטיל בחוה [שבת קמ"ו, ע"א] אפשר שכוונתם לזוהמת הכפירה שהדביק בה אותה.

 

כעבור שנים רבות, כאשר בני ישראל עמדו לרגלי הר-סיני כדי לקבל את התורה, היתה לעמידה זו מטרה נוספת: "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" [שמות י"ט, ט']. אך בו זמנית גם להאמין במשה כשליח ה', כנביאו וכמוסר דברו. וכך אמנם היה. העם ראה בן נביא, נתן בו אימון וביקש: "דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות". [שם כ', ט"ז]. כאשר חז"ל קבעו, כי במעמד הר-סיני פסקה זהומתן [שבת, שם]. התכוונו אולי לזוהמת הכפירה ההיא שנחש הטיל בחוה.

 

עתה שסבבו את ארץ אדום וטורח הדרך היה קשה על העם, הוא החל לרגון נגד ה' ונגד משיחו. זוהמת הנחש צצה מחדש והוטלה בפי העם. התוצאה: "וידבר העם באלוקים ובמשה". במצב זה – הופעת הנחשים השרפים מהווה מעשה סמלי עם משמעות בצידה. מאחר שהחטא לא היה אלא מעין חזרה על מעשהו של הנחש בגן-עדן – "יבוא נחש שלקה על הוצאת דיבה ויפרע ממוציאי דיבה" [רש"י לפסוק ו'].

 

בכך לא תם הענין. עדיין היתה פעולה של הנצחת הנחש: "ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. ויעש משה נחש נחושת וישמהו על הנס, והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי" [במדבר כ"א, ח'-ט']. וכבר ידועה דעת חז"ל על כך: "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נימוקים" [משנה ר"ה סוף פרק ג']. מוסר השכל כאן: כל נשוך נחש – שהיה משעבד את ליבו לאביו שבשמים – היה מתרפא. אולם במכילתא דרבי ישמעאל [בשלח, מהדאת הורוויץ עמ' 180] קיימת למשנה זו גירסה אחרת: " וכי נחש ממית ומחיה? אלא כל זמן שהיה עושה כן – היו ישראל מסתכלין בו ומאמינים במי שפיקד את משה לעשות כן, והקב"ה שולח להם רפואות". גרסה זו תואמת את הנאמר לעיל: עונש הכשת הנחש יבוא על כפירה בה' ובמשה עבדו, לפיכך הועלה נחש הנחושת על נס, כדי להעמיק את האמונה בה' ובמשה נביאו מחר גיסא ולשמש אזהרה, שכל המדבר באלוקים ובמשה – יוכש על ידי הנחש מאידך גיסא. אדם שהוכש על ידי נחש בעטיו של חטא זה, עשוי להתרפא אם יסיק את המסקנות, יפיק את הלקחים ויחזור להאמין "במי שפיקד את משה לעשות כן".

                                                                                                                                               (שם)

*

 

   ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס (כ"א, ט')

 

שלשה נחשים הם:

ראשון – נחש בראשית. אין הוא נושך עדיין, ואף לא פולט ארס. נחש-בראשית מסוכן יותר, הוא מדבר, יש לו ארס דברים: הוא המפתה ומכיוון שאדם וחוה תמימים הם כילדים, פתאים הם ונפתים, הם ברשות היצר.

 

נחש שני – זה נחשו של מטה משה. הנה הופך המטה לנחש הנה אוחז משה בזנבו ושוב הוא מטה. בידיו של נביא, הנחש חסר-אונים. אין הוא אלא שליח לכשירצה הנביא: היצר ברשות האדם.

 

והשלישי – זה נחש המדברי, הנחשים-השרפים שנשכו בישראל. אדם וחוה חטאו בעטיו של נחש, הנחשים שבמדבר פגעו בבני ישראל בעטיו של חטאם. אדם וחוה נתאוו לאכול בעקבות פיתויו של נחש. בני ישראל נפגעו מנחשים בעקבות תאות האכילה.

 

הנחש ירד מגדולת בראשית שם היה היוזם. כאן הוא אינו עוד אלא שליח. בגן עדן הוא שולט באדם. אצל משה – האדם שולט בו. במדבר – העם – כוחו תלוי בחולשתו של אדם.

 

במי ילחם משה? בכוחו של נחש או בחולשתו של אדם?

 

הוא יעשה נחש וירימו לנס. הנחש-היצר פוגע באדם מלמטה, בעורמה ובעירום הוא בא מן המארב. ומשה ישימהו במקום נישא וגלוי. ומי אשר ישכהו הנחש יביט בנחש הנחושת וחי. הוקעתו של כוח אפל, ערמומי ועירומי זה, היא החלשתו. יראהו אדם בגילויו ויזכרהו, וידע את ארסו ופרי פיתוייו.

גלויו – הוא ריפוי נשיכתו!                                                   (קבלתי מידיד היקר ושכנינו, הרב שמחה רז, שליט"א)   

 

 

ויאמר אל משה עשה לך שרף…ויעש נחש נחושת….(כ"א ח ו-ט).

 המפרשים שאלו: ה' אמר למשה: "עשה לך שרף". ומשה עשה נחש?" ההסבר הוא כי חטאו בשתיים שדיברו בה' וגם במשה.  על שדיברו בה' צריך להיות נחש דוגמת נחש הקדמוני שהסית נגד ה'. ועל שדיברו במשה צריך להיות שרף כמאמרם ז"ל (אבות ב) "ולחישתן לחישת שרף!". אולם ה' מחל על כבודו והקפיד ביותר על כבוד משה, וציווה שיעשה שרף. ומשה מחל על כבודו עצמו ועל כבוד קונו לא מחל ועשה נחש!                                                                                                

                                                                                                                                                                                (כתב סופר)

…ויצא עוג..לקראתם..למלחמה ..(כ"א לג)

ויאמר ה' אל משה אל תירא אתו כי בידך נתתי אותו…(כ"א לד)

משה היה ירא להלחם שמא תעמוד לו זכותו של אברהם שנאמר "ויבא הפליט"-הוא עוג

(רש"י)

יש בזה לימוד גדול: אף-על-פי שכוונתו של עוג היתה לרעה – שאברהם ייהרג במלחמה והוא יקח את שרה (לפי רש"י בראשית י"ד יג). בכל זאת כיוון שיצאה מזה טובה לאברהם, נחשב הדבר לעוג לזכות גדולה, עד שמשה היה ירא ממנו, שגם לו יש זכותא דאברהם, והיה צורך שהקב"ה יאמר לו אל תירא אותו. מכאן רואים כמה גדול הוא מעשה חסד, אף כשאין הכוונה רצויה.

                                                                                                                              (הרב יעקב משה חרל"פ)

 

 

שבת שלום * חודש טוב

רפואה שלימה לכל חולי ופצועי ישראל

 

                                              

פרשת בהר -וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר [כ,ה, א']

יום שישי, מאי 15th, 2009

נכתב על ידי: צבי פנטון

 

חזק חזק ונתחזק

רפואה שלימה לכל חולי ופצועי עמנו

ירושלים הה"ק תו"ת, בב"א              

 

הכוונה דבהר סיני  שלמדין לכל התורה שנאמרו בסיני שודאי פירושו אף על המצוות שנצטוו מתחלה לפני מתן תורה. שמ"מ החיוב לקיימם הוא דווקא מצד שנצטווינו בסיני ע"י משה רבנו, וכמפורש ברמב,ם הלכות מלכים פ"ח הי"א שאף ב"נ [בני נח} צריכים לעשות משום שנאמרו למשה בתורה מסיני שב"נ נצטוו על ז' מצוות כבר, והחילוק בין הציווי למשה בניתנת התורה לציווי דאדם ודנח, נראה דמתחלה היה ציווי להסביר לקיים מצד הטעם השכלי שיש בזה, ולא שהוא אסור מחמת שכך צווה השי"ת, שלכן חזינן שמכל תלמידי שם ועבר שוודאי היו להם הרבה תלמידים, ואף מהנפש שעשו בהרן לא יצאו דורות טובים, ורק מהאבות יצאו עם ישראל משום שקיום מצד הטעמים אין הכל מבינים וחושבים שהם מבינים יותר טוב מאבותיהם ועלול להורות היתר ע,י תאוותם כידוע, ולהקיום מצד ציווי ה' בהר סיני בנתינת התורה ע,י משה אינו מצד טעמים אלא מצד ציווי ה' לעשות רצונו, שזה יעשה שיהיה קיום בשלמות. ובשביל זה נקט שמיטה שלא שייך לקיימו מצד טעמים, דאף שידעו ויבינו הטעם מ"מ הא א"א לקיימו שלא מצד צווי ה', שהרי א"א להתקיים בלא זריעה שנה שלימה, ועוד להפקיר מה שגדלו בלא זריעה, ובהכרח הקיום הוא מצד ציווי ה', שלכן יש לסמוך עליו שיתן ברכה, ובאופן כזה בלא טעמים צריך לקיים כל התורה.                                                                                      ("דרש משה" רב משה פיינשטיין)

 

שם….

הא דנאמר "בהר סיני, אצל מצות שמיטה, משום שהיא מצוה שבה א"א לטעות כלל כטעות הרשעים, כי הרי רק השי"ת שייך להבטיח שאף שלא יזרעו מ"מ עוד יוסיף ברכה בששית לשלש שנים, וכמו כן כל הברכות שבפ' בחקתי (עי רש"י מה שמטה נאמרה כללותיה וכו' נסיני אף כולן נאמר כללותיהן וכו' מסיני)……ובעוה"ר שאין לנו זה, צריך להתגבר ולהתחזק שלא יקשה לנו כלום, והוא להתחנך עצמנו ובנינו ובנותינו שנהיה במדרגת בני תורה קדושים וטהורים אשר יתאוו רק למצות השי"ת ותוה"ק…………….. (שם)

 

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר…שש שנים תזרע שדך…וששנה השביעית שבת….

 

איתא בתורת כהנים והובא כאן ברש"י מה ענין שמיטה להר סיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה בסיני אף כל המצוות כוךן נאמרו בסיני , והמפרשים, {ספורנו, אור החיים, כלי יקר ועוד} טרחו ליתן טעם מפני מה באמת לימדן דקדוקי שמיטה ושאר מצוות התלויה בארץ בסיני שהוא חוצה לארץ ולא שנאן במשנה תורה, והא מצוות התלויות בארץ הוה ליה ללמדם קודם כניסתם לארץ**

 

ונראה לפרש בדרך חידוד, דקיימא לן [סנהדרין פ"ו, א': סתם ספרא רבי יהודה וברש"י ספרא תורת כהנים] סתם תורת כהנים רבי יהודה היא. ואיתא במסכת גיטין [ז', ב'-ח', א'] עציץ נקוב מלא אפר חו"ל המנח על גבי יתדות בארץ ישראל, באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן: לרבנן בתר קרקע אזלינן {אנחנו הולכים אחר הקרקע} והוי ארץ ישראל, ולרבי יהודה חוצה לארץ הוי ובתר עפר דעציץ אזלינן, דכיון מפריד לא מקרי קרקע.

 

ואיתא במדרש [תהלים שוחר טוב מזמור ס"ח] סיני מהיכן בא נתלש מהר המוריה! ואיתא במסכת שבת [פ"ח, א'] כפה עליהם הקב"ה את הר סיני כגיגית, וזו שנאמר "ויתיצבו בתחתית ההר", תחת ההר הוו, הרי דסיני עמד בגובה ובאויר שתחתיו עמדו העם.

 

נמצינו למדים שסיני עפר ארץ ישראל הוא ואויר יש בינו ונין הקרקע כעציץ על גבי יצדות, ובאנו למחלוקת בין רבי יהודה ורבנן: לרבנן בתר קרקע  אזלינן והוי סיני חו"ל, אבל לרבי יהודה שבתר עפר העציץ אזלינן, הר סיני ארץ ישראל הוא***, ולפיכך סבר בספר תורת כהנים ששנה להם כל מצוות התלויות בארץ שמה בסיני, דתורת כהנים רבי יהודה הוא והוא סבר דסיני הוי ארץ ישראל, ואין לך מקום ראוי ממנו לתורת מצוות התלויות בארץ!   

                                                                                     ("גנא דפלפלי", רב משולם ברנדוין, שליט"א)

 

** בספורנו כתב דבאותה שעה סבר משה שתיכף הוא מכניסם לארץ בטרם נגזרו ארבעים שנה. ובכלי יקר כתב דהר סיני יש בו בחינת ארץ ישראל ואוירו מחכים כארץ ישראל, יעויין שם: ולהעיר דבאמת פלוגתא היא בגמרא זבחים קט"ו, ב', ורבי ישמעאל סבר דלא נאמרו פרטי מצוות בסיני אלא כל מצוה ומצוה בזמנה.    

*** ובעיקר השוואה זו דעפר ארץ ישראל הבא לחוצה לארץ הוי ארץ ישראל  דומיא דעפר חוצה לארץ הבא לארץ ישראל  דהוי חו"ל, עיין ספר מקדש דוד, סימן נ"ה, אות א', שהביא מירושלמי חלה פ"ד, ה"ד, גבי עפר שמשך ירדן מארץ ישראל לחו"ל דחייב במעשר, כמו שפירש בפני משה. ועיין מעדני ארץ תרומות פ"א הכ"ג, אות א', ומתוך שאין דברינו אלא לפלפולא בפרשה לא נאריך בזה {מ.ב.}

 

מצאתי דברי ידידי, הרב ברנדוין, שליט"א, בפלפול ערוך על הפסוק "כי תבא ואל הארץ אשר אני נתן לכם וגו '" [כ"ה, ב'], כה מאלפים ונפלאים, שהבאתי אותם בסוף הגיליון, ובטוחני שתמצאו בהם נחת רב! ע"ש.

 

דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כו תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'

[כ"ה, ב']

 

ברש"י לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. בעשרת הדברות נאמר [כי, י'] "ויום השביעי שבת לה'".  בט"ז על התורה: לשם ה' ולא לשם קיום הארץ, ואומר: כשם שנאמר בשבת בראשית שהיה די לומר ושבתה הארץ לה' רק מרמז על שבת בראשית שהשנה השביעית תהיה כמו יום השביעי לקדושה, ע"ש. ואיתא שנוטריקון {ר"ת} של ושבתה הארץ שבת לה' הוא "שלוה", דאיתא ברש"י בראשית ב', ב', וישבות ביום השביעי,  מה היה העולם חסר? מנוחה! באת השבת באת מנוחה. הוא שמרומז לנו כי בקיום שביתת הארץ תהיה אף שלווה כמו בשבת בראשית.

 

ברמב"ם איתא טעם למצוות שמיטה שלא יטעון אדם חזקה בארץ אלא ידע כי לה' הארץ ומלואה, והארץ אינו אלא כאריס על אדמתו, ולאריס אין חזקה. ברם נשאת השאלה הלוא ישראל נקראים בנים למקום, וביודע שאין לבן חזקה בנכסי אביו. ומצוות שמיטה למה לי? לכך אמר שהעניין הוא כמו בשבת בראשית . שגם בשבת מעיד היהודי על הקב"ה שברא את העולם. וקשה, כלום בן מעיד לאביו. וברור שאין הקב"ה צריך לעדותנו על כוונתו היא שתהיה הידות והאמונה תקועה בלבנו כי ה' ברא הכל. הוא הדין כאן בשמיטה.

 

ב'כלי יקר' מביא טעם לשמיטה, שאמרו ברכות ל"ה, ב': אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומו ניסן וביומי תשרי לא תתחזרו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזוניכו כולי שתא {בבקשה מכם בימי ניסן ובימי תשרי – זמן עבודה החקלאית- אל תראו לפני אלא עסקו בעבודתכם כדי שלא תטרדו במזונותיכם כל השנה כולה}.  רש"י" יומן ניסן – ימי הקציר, תשרי -  דריכת הגתות והבדים. מכאן שבשש שנים בטלו מן התורה י"ב חודש, באה לאחר מכאן השנה השביעית האסורה בעבודת הקרקע וכל כולה מוקדשת לתורה בלבד. ומשום כך נאמר דין זה בהר סיני, כי אמרו [אבות ו', ב] אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב מכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. ומטעם זה כפל הלשון דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. משום שלשון דיבור הוא קשה, ואכן קשה לצוות עליהם שיפקירו שדותיהן למך שנה. לכך, "ואמרת אליהם" בלשון רכה, אל תדאגו על כך כי וציויתי את ברכתי.                 

                                                                                             ("בפקודך אשיחה": הרב אברהם קרול)

 

כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם [כ"ה, נ"ה]

 

כפל לשון העבדות. 'עבדים' 'עבדי', ולא כמו למעלה בפסוק מ"ב {כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד}כי עבדי הם, ולא נכפל.

ואפשר לומר משום כי בעת כשנמכרים לישראל משעבדים רק את הגוף לעבוד, אבל לא את הנפש, כי יכול לקיים עבודתו בהיתר, ואינו מוכרח לעבור על המצוות, כמו שביתת שבת וכדומה. והנה הנמכר לעכו"ם משעבד גם נשמתו כי הוא מוכרח למלא מצוות אדונו, אם בהיתר אם באיסור.

ומתבאר דבנמכר לישראל מדעבד עצמו לעבדות אחת, לעבדות הגוף,  ובנמכר לעכו"ם משעבד עצמו לעבדות כפולה, בדות הגוף ועבדות הנפש.

והנה למעלה בפסוק מ"ב, איירי בנמכר לישראל כמבואר שם כי ימוך אחיך ונמכר לך כתיב רק פעם אחת כי עבדי הם, ודי בזה. וכאן  וכאם איירי בנמכר לעכו"ם, כמבואר בעניין ונמכר לגר או לעקר כפל הלשון עבדות לרמז על שני מיני שעבודים, שעבוד הגוף ושעבוד הנפש…כמו שבארנו.

                                                                                                                      ("תוספת ברכה")

 

פרש"י שטרי קודם. זה קאי על לא ירדנו בפרך, מכיון שכל כוחם צריכים הם לעבודת השי,ת ששטרו קודם לכן א"א ךא לכלות כוחו לעבודת בשר ודם. ומזה ילמד האדם גם לעבודת עצמו לפרנסת ביתו שעיקר כוחו יהיה לעבודת השי"ת ורק המוכרח יעשה לעבודת עצמו, כי איך יעשה לעצמו בכוחות שהוא לעבודת ה'?                                                                        ("דרש משה")   

ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה [כ"ו, א']

 

לפי פשטות הלשון בארצכם אין איסור זה רק בארץ ולא בגולה. אך זה צריך באור כי הן זה ודאי שטעם איסור זה. אבן משכית הוא משום שכך היו נוהגים האומות בימי קדם. כעדות הכתוב בפרשה מסעי [ל"ג, נ"ב] והורשתם את כל יושבי הארץ ואבדתם את כל משכיותם: ופרש"י משכיותם כתרגומו, בעת סגדתהון {בית תפלתם}, על שם שדרך העכו"ם על שם שדרך העכו"ם לסכך את הקרקע באותם הבתים ברצפת אבנים של שיש להשתחוות עליהן:  עכ"ל,  ור"ל שאסור זה משום 'ובחוקותיהם לא תלכו', וא"כ למה ינהוג איסור זה רק בארץ ולא גם בחו"ל.    

ויותר מזה הסברא נותנת כי בחו"ל מכוון ביותר איסור זה, כי שם ההתערבות בגויים יותר מצויה ויותר קרוב להידבק בנימוסיהם. וכלשון הכתוב ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם [תהלים ק"ו]

 

ונראה, כי על יסוד דיוק  זה אמרו בגמרא [מגילה כ"ב, ב'] על פסוק זה לא תתנו בארצכם -  בארצכם אי אתה משתחוה על אבנים, אבל אתה משתחוה על אבנים שבבית המקדש, והלשון בארצכם יתבאר כמו בשטח הארץ.

 

ואפשר לומר בבאור הדבר כי באמת עיקר איסור השתחויה לפסל ומצבה ואבן משכית כלול בדין ובחוקתיהם.  שכולל כל מה שבחוקותיהם לע"ז, אך כאן כונת הלשון בארצכם להוציא מן האיסור את מקום המקדש, ששם מותר להשתחוות על אבני הרצפה.

 

וטעם דבר זה נראה משום דחוץ למקדש אסור מטעם חשד, שהולך בחוקותיהם לע,ז, וכמו שמצינו בתלמוד כמה דברים שאסורים מפני החשד אבל במקדש , הכל יודעים שתכונת כל עבודה שם, והשתחויה בכלל, הכל לשם ה', וכמש"כ אשתחוה אל היכל קדשך [תהלים, ה'], השתחוו להר קדשו [שם, צ"ט] – והוא כינוי לבית המקדש, על שם הר המוריה – ושם לא יחשדו אותו.

                                                                                                                                                (שם) 

מ"גינא דפלפלי:

 

כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבת הארץ שבת לה'

 

הנה בכתוב הזה נתקשו המפרשים מאי איצטריך למקרא זה, שהרי בפסוקים להלן הוא אומר בפרטות ,שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת שבתון", הרי הדברים אמורים דבר דבור על אופניו ומאי איצטריך לפסוק דנן. עוד יש להבין בפרשה הזו דבסמוך הוא אומר "ועשיתם את חקתי" ופירש הרמב"ן יזהיר בחוקים מפני השמיטה והיובל. ודרשו חכמנו [מדרש רבה פרשה ל"ה סימן ג' ועוד] בריש פרשת בחקותי בפסוק "אם בחקותי תלכו" -  בחקותי דייקא ולא בחקת תורתי, מכאן שהקב"ה נמי מקיימון! עי"ש שמקיים והדרת פני זקן ואם כן נמי דאומר הכתוב על שמיטה ויובל "חקתי" משמעו שהקב"ה מקיימו וצריך להבין היכן מצינו שמקיימון.

 

ונראה לפרש שהכתוב הזה יש בו רמז לדבר גדול: וכמו שכתב האבן עזרא כאן "וסוד ימי עולם רמוז במקום הזה", ויבואר דהנה באמת מצינו בכמה דוכתי [ברכות ו', שהקב"ה מניח תפילין ובמדרש רבה, י"א, ה' שהקב"ה שומר שבת, ובסוטה י"ד, א' בניחום אבלים ...ובביקור חולים ראינו רש"י בפסוק הראשון בפרשת וירא] שטרחו חכמנו ז"ל, לבאר היאך תעלה הנהגת הקב"ה בעולמו לפי  משפטי התורה ועל כן ודאי הבטחת הארץ והעברת קנינה מן הנכרים לישראל שהיא יסוד ושורש גדול בהנהגת העולם ודאי נמי צריך לומר שהיתה לפי משפטי התורה האמורות בקרקעות.

 

ואיתא בספרים [נחלת במימין, פרדס יוסף, דברי יהונתן] שהעולם נברא בשנת היובל ששמים וארץ נבראו בסוף אלול של שנת יובל ובראש השנה של השנה החדשה נברא האדם: וזהו שורש מצות יובל שבבריאת העולם היתה הארץ הפקר גמור כי אין אדם בארץ אשר יעשה בה קניין. וזכר לאותה שנה יעשה האדם יובל ויפקיר אדמתו אחת לחמישים שנה, ולפיכך מנו האבות שנות יובל לפי מניין שנים לבריאת העולם [ודלא כפי אשר אנו מונים יובלות בפועל. ולהלן נפשר ענין מנין היובלות דנן שגם בו יש סוד].

 

ואיתא במסכת ראש השנה, [ט', א'] פלוגתא בעניין שנת היובל, רבנן אמרי דסופרין משנת החמישים ואחד, ורבי יהודה אמר דשנת היובל עולה לכאן ולכאן, נמצא דלרבנן כל חמישים שנה הוא מחזור של יובלות, ורבי יהודה כל ארבעים ותשע שנה הוא מחזור יובלות. אמור מעתה כי מבריאת העולם אין לך שנה שהכל מודים בה שהיא שנת היובל  אלא שנת אלפיים וארבע מאות וחמישים, 2450. שלרבנן זהו היובל הארבעים ותשעה, שכאן מלאו ארבעים ותשעה מחזורים של חמישים שנה {49 x  50}, ורבי יהודה, כאן מלאו חמישים מחזורים של ארבעים ותשע שנה

{50 x 49}1 אך הכל מודו ששנה זו היא שנת היובל.

 

וקיימא לן דכל דברי התנאים אלו ואלו דברי אלקים חיים [גיטין, ו', ב' וחידושי הריטב"א,  עירובין דף י"ג, ב']  נמצא דבין שיטת רבי יהודה ובין שיטת רבנן תרוויהו מדבריו יתברך והוא אלקים חיים מקיים שניהם, לפיכך בעת שיעביר הגויים מנחלתם צריך הוא לשנה שהיא יובל בין לרבי יהודה ובין לחכמים, ומבריאת העולם אין לך שנה כזו אלא שנת 2450.

 

ואם חפץ הקב"ה לקיים התורה ולהעביר הקרקעות לישראל ע"פ הדין צריך הוא לעשות זה ביום הכיפורים של שנת ב' אלפים ארבע מאות וחמישים שבו הקרקעות נשמטות, ולכולי עלמא יאמר בו "יהיו לך שבע שבתות שנים והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכפורים ושבתם איש אל אחוזתו".

 

והנה אמרו במסכת עבודה זרה [ט' ועי' סדר הדורות שנת ב' אלפים תמ"ח] שיציאת מצרים היתה בשנת ב' אלפים ותמ"ח לבריאה וחטא המרגלים היה בשנה השנית ליציאתם ממצרים היינו שנת ב' אלפים תמ"ט. ויום שחזר המרגלים ערב תשעה באב היה, ובליל תשעה באב חטאו כל העדה ובכו ונגזרה גירתם [תענית כ"ט, א']. נמצא דאלולי חטאו היו יוצאים לנחול הארץ ביום תשיעי באב בבוקר.

 

ועתה נבוא ונחשב כמה זמן היו זקוקים ישראל עד שהיה אחרון שבהם בא על אדמתו, וכדי לחשב דבר זה יש לנו קודם להזכיר את אשר כתב רש"ר הירש בפירושו לתורה [ריש פרשת שלח]. כי מקום שנכנסו המרגלים הוא קרן דרומית מזרחית של הארץ, וצריכין היו לילך באלכסון כדי לבוא את הקרן הצפונית מערבית הרחוקה.

 

וכתב רש"י [במדבר, י"ג, כ"ה] דארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, ולילך אותה ממזרח למערב הוא ארבעים יום, כי עשרה פרסאות מהלך אדם ביום. וכיוון שאמרו במסכת סוכה [ח', א'] כל אמה בצד היא אמה ותרי חומשי באלכסון הרי כדי לילך מפינה לפינה, צריך שתי חמישיות יותר מאשר מצד לצד והוא חמישים וששה יום, נצא לכאורה שעד שינחל אחרון ישראל את נחלתו אשר בקרן צפונית מערבית צריך לחמישים וששה יום.

 

ברם חשבון זה אינו מדוקדק, חדא שהרי כבר כתבו התוספות בסוכה שם שאין החשבון מדויק והוא טפי קצת ובאמת הנותן אל לבו ימצא שאלכסון של רבוע של ארבעים על ארבעים יבוא לכדי קצת יותר מחמישים ושש וחצי: נמצא שצריך לעוד חצי יום.  

 

עוד יש להוסיף לחשבון הזה, דהנה השבט אשר צריך לנחול את קרן המערבית צפונית הוא שבט דן, כדאיתא ברש"י פרשת ברכה, [דברים ל"ג, כ"ב] ושבט דן הוא הרי המאסף לכל השבטים, כמבואר בקרא [במדבר י', כ"ה] נמצא שהוא מרוחק עוד כמלוא מקומם של ישראל שהוא עומד בסופם. ואמרו בגמרא [עירובין נ"ה, ב'] דמקום שהיו תופסים ישראל הוא תלת פרסא על תלת פרסא, נמצא שיש לנו להוסיף לדרך אשר צריך לילך, עוד כאלכסון של רבוא של שלש פרשאות על שלש פרסאות, כדי שיבוא אחרון שבשבט דן המצוי בקרן דרומית מזרחית של הדגלים אל נחלתו, והוא כארבע פרסאות ומשהו. הרי שצריך להוסיף עוד קרוב לחצי יום כדי לילך הדרך הזו, הרי סך הכל חמישים ושבעה יום דרך הליכתם.

 

ואיתא בריש ספר יהושע דהזמן אשר הוצרכו ישראל להכין עצמם לצאת לדרך אל הארץ הוא שלשה ימים כדכתיב שם,  א', י"א, "ויצאו יהושע וגו' הכינו לכם צידה כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן". נמצא סך כל הימים הדרושים ךדרך ולהכנה הוא ששים – 60 -  יום .

 

ולפי שאמרנו שבתשעה באב היו צריכים לצאת הרי היה להם עשרים ושנים יום לילך בחודש אב

[שאב לעולם מלא , עי' רמב"ם הלכות קידוש החודש, פ"ה הלכה ד/-ה'] ועוד עשרים ותשעה יום באלול ועוד תשעה ימים בתשרי, נמצא שהיו מגיעין לסוף הארץ בבין השמשות שבסוף תשיעי בתשרי: הוא ערב יום הכיפורים של שנת ב' אלפים ארבע מאות וחמישים.

 

וזהו אשר אמר הפסוק "כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ שבת לה' דייקא. היינו שיהיה הקב"ה מקיים באותה שנה את מצוות יובל שלו ואז יפכיע נחלת גוים וישיבכם לאחוזתם, ויהיה זה ביום הכיפורים של שנת היובל היחידי שכולי עלצ מודים בה. שכך היו ראוים לישראל לבוא אל הארץ לנוחלה ע"י אפקעתא דמלכא {הפקעת המלך=הקב"ה} על הקב"ה, שהקב"ה מקיים את התורה, וכדי להפקיע קניין קרקע צריך הוא לשנה שגם לרבנן וגם לרבי יהודה היא יובל והיא שנת והיא שנת ב' אלפיים ת"נ, ותהיה הקרקע נשמטת ביום הכיפורים של אותה שנה, וזהו יום מיוחד שלא היה כדוגמתו מיום בריאת העולם שכולי עלמא מודו שמשתמטת בו קרקע וכיון הקב"ה בהשגחתו שיכנסו לארץ ביום המיוחד הזה. אמנם לדאבון הלב סופו של דבר שחטאו ולא זכינו להכנס במועד המיוחד לזה ולא באקעתא דמלכא נחלו אלא בכבוש, אבל אלמלא חטאו הכין להם הקב"ה ברחמיו יום המיוחד הזה אשר אין כמותו מבריאת העולם, הוא יום הכיפורים של שנת ב' אלפים ארבע מאות וחמישים כדי שינחלו את הארץ.

{ואע"ג שהיובלות אשר ספרו ישראל לאחר מכן לא היו מבריאת העולם אלא לפי המועד שנכנסו לארץ [עי' רמב"ם שמיטה ויובל פ"י ה"ב] אך נראה דהוא משום שחטאו ונשתבשו הזמנים ולא נכנסו בשנת היובל האמורה. עיין ספר דברי יהונתן לרבי יהונתן אייבשיץ, ז"ל, ריש פרשת ויצא שהביא מהזהר דשנה שילא יעקב חרנה שמיטה היתה ע"פ ספירת יובלות לבריאת העולם, וע"ע בסדר הדורות ב"א, ק"ח}.

והוא ביאור ורמז נפלא!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~  

 

ומתוך שזכינו לכולי האי נוסיף ונלך על פי הבאר ונשתה מים חיים, ונבאר עניינו של המועד אשר בסופו של דבר נכנסו ישראל לארץ. דהנה באמת כפי שאמרנו, בפועל לא זכו ישראל לזה ולא נכנסו באותו מועד המיוחד, והתחילו נכנסים לארץ רק ארבעים שנה אח"כ, וכתב ה'כסף משנה' [פ"י מהלכות שמיטה ויובל, ה"ב] ששנה שסיימו כיבוש ארץ ישראל מן הנכרים וחלוקתה ושבו איש איש לאחוזתו, היא ב' אלפים חמש מאות ושתים, 2502.

 

והנה הך חשבון אשר עשינו לעיל בספירת ימות עולם, נבוא ונעיין בו, הן אמת שאמרנו ששנת בריאת העולם היא אותם ששה ימים שקדמו לראש השנה שנברא האדם, ומקצץ שנה הזו חשיב שנת היובל אך כל זה יכולים אנו לומר בספירתו של שהקב"ה שהוא קדמון לכל דבר ואפשר שתהיה לו שנת הבריאה ליובל כאילו כבר עברו ארבעים ותשע שנים, אבל בספירת בני אדם הרי דבר זה מן הנמנע שהרי באותה שנה טרם היה אדם בארץ. באמת המפרש לרמב"ם בהלכות קידוש החודש [פ"ו מהלכות קידוש החודש] כתב שאדם הראשון הץחיל מנין שנותיו בשנה השנית למולדו, הינו ששנת בריאת הארץ לא היתה לו ליובל וגם לא מנה אותה כלל ואפילו שנת בריאת עצמו לא מנה, והתחיל מונה רק בשנת השנית. ואכן דבר של טעם הוא זה שהרי אמרו  במסכת עבודה זרה [ח', א'] ששנה הראשונה היה אדם רואה אחר תשרי היום שמתקצר, אמר 'אוי לי שחטאתי עולם חשך בעדי', וכיוון שבאו ימי טבת והתחיל היום מתארך , אמר 'מנהגו של עולם הוא, ולשנה הבאה עשאו יום טוב. חזינן דשנה ראשונה לא היה יודע אדם למנות הסמנים ורק אחר שחזרו תקופות השנה וראה אורך היום חוזר לכשהיה, הבין סוד הדבר, ועל כן הסברא עם המפרש שהתחיל אדם מונה השנים משנה שנית לבריאתו שהתחיל מֵבִין ויודע דרכי חילופי הזמנים והעונות.

 

וכתב הגר"א [בבאור לחושן משפט בהשמטות לסימן ס"ז] שלפי מה שאמרו בירושלמי [פסחים פ"א, ה"א וכן הוא בבראשית רבה פרשה כ"ה סימן ב'] שבשנת המבול לא שימשו המאורות יש לומר שצריכים אנו להפסיק המנין לשנות עולם אותה שנה ולעכבו שנה אחת. [ובזאת בעי לישב סתירות שמצינו בשנתבמנין השנים בהפרש של שנה אחת. ותירץ דכאן ספרו מרחק זמן שעבר וזה איכא שנה טפי וכאן ספרו שנים, ושנת המבול לאו שנה היא] [ראה הערה א', צ"פ]

 

ועתה נפקח עינינו ונחזה, אילו לא חטאו ישראל, הרי היו זוכים בארץ באפקעתא דמלכא ע"י הקב"ה, והיתה שנת היובל בשנת ב' אלפים ת"נ. ברם עתה שחטאו הרי לא זכו להכנס לארץ בדרך "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" והוצרכו ליתן מהשתדלותם, בבחינת מי שמוריד מעליו עול תורה  שנותנים עליו עול דרך ארץ, וכיון שכך צריכים הם ליטול הארץ מן הנכרים בשנת יובל על פי ספירת בני תמותה ולא על פי ספירתו יתברך, וכדאמרינן אדם הראשון התחיל ספירתו בשנה השנית לבריאתו ונמצא שהיובל הראשון היה בשנת חמישים וחד לבריאתו. שהשנה השנית היא הראשונה למניין יובלות ומנה אותה וכעבור חמישים שנה עשה יובל, הרי שנת החמישים ואחד היא היובל, וכאן תתחיל פלוגתא דרבנן ורבי יהודה: אמנם שנה זו היא יובל לכולי עלמא, אבל מכאן והלאה איכא פלוגתא לרבנן היובל השני יהיה בשנת המאה ואחד למולד אדם הראשון, שכל  חמישים שנה הם יובל ולרבי יהודה בשנת המאה יהיה יובל, כי כל ארבעים ותשע שנה יובל, ולאחר מכן בשנת מאה ארבעים ותשע, יעשה רבי יהודה יובל ורבנן רק בשנת מאה חמישים ואחד, כך יהיה ההפרש גדל כל חמישים שנה בשנה אחת.

 

ולפי החשבון הזה, בשנת אלפיים חמש מאות ואחת ליצירת אדם הראשון יהיה יובל בין לרבי יהודה ובין לרבנן, דלרבי יהודה עברו חמישים מחזורים של ארבעים ותשע שנה מהיובל הראשון, ולרבנן עברו ארבעים ותשעה מחזורים של חמישים שנה; אך כולי עלמא יודו שזו שנת יובל. איברא {האמת היא} לפי מה שכתב הגר"א צריך לדחות השנה הזו בשנה אחת כי שנת המבול אינה במניין ונמצא ששנת היובל שכולי עלמא מודים בה היא ב' אלפיים חמש מאות ושתים.

 

והשתא הכל דבר דבור על אופניו, דאילו זכו ישראל זכו ישראל להכנס באפקעתא דמלכא הרי החשבון הראשון שעשינו הוא הנכון כי לפי ספירת הקב"ה, שנת בריאת הארץ היא יובל ובשנת אלפיים ארבע מאות וחמישים כולי עלמא מודו שהוא יובל והיו זוכים בארץ בספירת הקב"ה, סופרים במניין השנים גם שנת בריאת העולם וגם שנתהמבול דמה בכך שאין המזלות משמשים את הארץ הרי הקב"ה מחליף את הזמנים ובספירת הקב"ה אין זקיקות להם.

 

ברם כיון שחטאו הוצרכו ליטול הארץ בידי אדם ובספירת אדם מניין היובלות מתחיל בשנה השנית לבריאת אדם ראשון. הרי נמצא שהיובל הראשון היה בשנת חמישים ואחת לבריאת האדם, ומאותו יובל צריך לספור אלפים ארבע מאות וחמישים שנה כדי שיהיו רבי יהודה וחכמים מסכימים על שנה שהיא יובל, כדי שיהיו זכאים ישראל להוריש הגויים באותה שנה בלי שום פקפוק, ונמצאת בא לשנת אלפיים חמש מאות ואחת וזהו סוד מה שאמרנו ובשנת אלפיים חמש מאות ושתיים באו איש איש לאחוזתו,, ובאו בשנה שעל פי ספירת בני אדם היא יובל בין לרבנן ובין לרבי יהודה. והדברים נפלאים עד למאוד, וירננו כל לב!         

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ 

הערה א': צ"פ

וקשה: למרות שפסקו המאורות באותה שנת המבול – הרי בלוח הזמנים עברו 12 חודש השמש לפי הזמן והרי מוזכרים החודשים והימים בתורה כאילו הכל עדיין טבעי והעולם מסתובב כמו שלפני המבול – כי הרי אחר-כך היינו לומדים על שינוי חוקי הטבע בעולם הצומחת החי והמדבר  ושהעולם  אחרי המבול הוא עולם אחר מלפני המבול. ויש לעיין גם ב,תפארת יונתן, שאמנם, כתב שהיה שינוי במהירותו בסיבובי כדור הארץ מלפני ואחרי המבול, וצ"ע.                                                                                            (צבי פ)

 

אמנם הדברים נפלאים עד למאוד, וירננו כל לב____________________

___________________________והמאמר מתאים מאד לשבתות הארוכות עתה!

 

 

וזכרתי את בריתי יעקוב [כ"ו, מ"ב]

וידו אוחזת בעקב עשו [בראשית כ"ה, כ"ו]. העקב שלו הוא הוא"ו שבסופו ובו הוא שולט ואין השם כו' שדכורא של ס"א שם נאחז ויעקב הוא וא"ו, ובעת הגאולה נתמלא וזכרתי את בריתי יעקוב, ועשו ישאר עש כבגד יאכל עש ושעשע יונק על חור פתן כו', והיונק הוא התינוק היונק משדי אמו הלוחם עם שרו, וזהו בעקבות משיחא.                                                            (לקוטי הגר"א)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עש"ק בחוקותי: מגילה ל"א, ב':

עזרא תיקן להן לישראל שיהיו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת  - שהוא זמן קציר ופירות האילן – כדי שתכלה שנה וקללותיה, ועצרת ר"ה היא דתנן דנידונים בעצרת כל פירות ואילן, ומלבד הסדר הרגיל של קריאת התורה יש כאן ג"כ קיום תקנת עזרא הנ"ל.