מצב הרוח ומצב הלוח


פורסם ב- 17 בספטמבר 2009 – 19:57 | מאת אלכס לוין

 

מדוע מצפה ממני התורה לשמוח בסוכות ולהתאבל בתשעה באב? ואם יש לאדם מצב רוח מרומם דווקא בתשעה באב – האם עליו להכריח את עצמו להתאבל? והלא מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד!  חגי ישראל מסמלים תחנות פנימיות בליבו של האדם, בדרך לדבקות בבורא העולם

נכתב על ידי: שאול בן נתן

 

מעגל השנה היהודי מורכב מהרבה תחנות בין ראש שנה אחד למשנהו: חגים וימי צום, שבתות וימי חול. לכל חג ולכל מועד יש תאריך קבוע בלוח השנה, ובכל תאריך נותנת לנו התורה הוראות התנהגות מפורטות. ביום הכיפורים: "ועיניתם את נפשותיכם", ובסוכות: "ושמחת בחגך והיית אך שמח". משנכנס אדר מרבין בשמחה ומשנכנס אב ממעטין בשמחה.

 

לכאורה, לא ברור מדוע מצב הרוח שלנו אמור להשתנות לפי הלוח על הקיר? מדוע מצפה ממני התורה לשמוח בסוכות ולהתאבל בתשעה באב? מדוע עלי להשתכר בפורים ולרקוד בשמחת תורה?

אם יש לאדם מצב רוח מרומם דווקא בתשעה באב – האם עליו להכריח את עצמו להתאבל? והלא מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד!  ואם דווקא בפורים הוא חש צער עמוק על חורבן הבית וגלות השכינה – האם עליו להכריח עצמו לשמוח? והלא  כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה".

 

הדרך לדבקות

כדי להבין את התשובות לשאלות הנ"ל, דיינו אם נתבונן באגרת שכתב לתלמידיו הרב ברוך שלום אשלג זצ"ל, הרב"ש, בנו וממשיך דרכו של הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, מחבר פירוש הסולם לספר הזוהר.

באגרת, הרב"ש מעלה קושיה על מה שדרשו חז"ל "זכרונות - כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. ובמה? בשופר" (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה טח, ע"א.) הקשה הרב"ש: כיצד ניתן לומר שאם תוקעים בשופר אז הקב"ה זוכר אותנו? ואם לא נתקע הוא לא יזכור? בגשמיות, אפשר להעיר אדם ישן באמצעות רעש. אך כיצד אפשר להגיד את זה לגבי הבורא יתברך?

 

והשיב: "אלא כל אלה הפסוקים והמאמרי חז"ל, מלמדים אותנו עצות איך להדבק בו יתברך".

כל ספרי הקודש נותנים לנו עצות להגיע לדבקות בה', אבל הם כתובים בצורה מוצפנת.

חכמת הקבלה מאירה את המשמעות הפנימית שחבויה בכתבי הקודש, ומסבירה לנו איזו עצה לדבקות בה' טמונה בכל פסוק, בכל הלכה, ובכל מנהג.

 

ראש השנה הרוחני

חכמת הקבלה מסבירה, שחז"ל קבעו את חגי ישראל, כסימנים לשלבים הרוחניים בהם האדם פוסע בדרכו לדבקות בבורא העולם.

כלומר, לוח השנה העברי מציין שלבים בתהליך שעובר האדם בליבו פנימה. החגים חלים בסדר מסוים, המותאם לשלבים בהם מתקרב האדם אל הבורא. האדם פוסע כמו בשלבים של סולם, מדרגה אחר מדרגה, עד לדבקות בבוראו. ראש השנה מציין את השלב הראשון בתהליך פנימי זה.

המילה "ראש" היא מלשון ראשית, התחלה. "שנה" מלשון שינוי. כלומר, ראש השנה מציין את המצב שבו האדם בפעם הראשונה מבין שעליו להשתנות. שעליו להגיע לדבקות בבורא. בראש השנה הפנימי שבליבו, האדם מחליט להיות "אדם", מלשון "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיהו יד, יד).

מאחר והכרה זו היא פנימית ומתרחשת בליבו של האדם, הוא יכול להגיע אליה בכל יום מימות השנה, ולאו דווקא בראש השנה שביומן התאריכים.

את ראש השנה קבעו לנו חז"ל כסמל, כתזכורת לכך שעלינו להגיע למצב הפנימי הנקרא "ראש השנה".

 

כתבם על לוח לבך

חסידי קוצק היו נוהגים לומר שבקוצק אין שעון, יש נשמה. חגי ומועדי ישראל הם העתק מסדר השלבים אותם חווה האדם בפנימיותו, בליבו, בנשמתו, בכל יום ובכל שעה.

בכך נפתרת השאלה שבה פתחנו: מדוע מצפה מאיתנו התורה לשנות את מצב הרוח שלנו לפי הלוח שעל הקיר? והתשובה - בהתייחסותה לחגים ולמועדים מכוונת התורה למצבים הפנימיים שהאדם חווה בקשר שלו עם הבורא. חגי ומועדי ישראל מזכירים לנו כי עלינו להרגיש את הקשר הזה בליבנו.

יהי רצון שנזכה במהרה להרגיש את הקשר הנעלה, הדבקות המופלאה בבורא העולם, אותה נועד להזכיר לנו כל חג מחגי ישראל

תגיות: ,

60%: להפריד הדת מהמדינה


פורסם ב- 17 בספטמבר 2009 – 19:54 | מאת אלכס לוין

מסקר "מדד הדת והמדינה" שמפרסמת עמותת חדו"ש עולה עוד כי 72% מתנגדים למדיניות הגיור של הרבנות הראשית, 46% תומכים בהנהגת "כל סוגי הנישואים" . וכמה סבורים שצריך להפעיל תחבורה ציבורית בשבת?

  נכתב על ידי: מערכת :   ynet    

להלן הקישור לכתבה המלאה: 60%: להפריד הדת מהמדינה

נלקח מאתר:

תגיות: , ,

עיון ביורה דעה:מים לשניים


פורסם ב- 17 בספטמבר 2009 – 19:52 | מאת אלכס לוין

נכתב על ידי: ר' מתן גלידאי 

 

"שניים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: 'וחי אחיך עמך' - חייך קודמים לחיי חברך" (ב"מ סב ע"ב). שיטתו של בן פטורא נראית תמוהה מאוד, שהרי אין שום היגיון בכך ששניהם ימותו ואיש מהם לא יינצל. האחרונים הציעו הסברים שונים לדעתו, ולהלן נעמוד על שניים מהם ועל השלכותיהם.

החזו"א (חו"מ ליקוטים סי' כ') הבין בדעת בן פטורא, שחיי שעה (=חיים לזמן מוגבל) של שני אנשים עדיפים על חיי עולם של איש אחד (שאינם באמת 'חיי עולם', כי גם הוא ימות בסוף). אמנם חיי עולם עדיפים על חיי שעה, אולם יש יותר משקל למספר האנשים שיחיו, מאשר לאורך החיים הצפוי להם. למשך החיים אין משקל רב בהלכה, שהרי אין עדיפות לחייו של צעיר על אלו של זקן, וכך גם אין חיי העולם של בעל המים עדיפים על חיי השעה של חברו. לעומתו סובר רבי עקיבא שהפער בין חיי עולם לחיי שעה הוא כל כך משמעותי, שאדם רשאי לבחור בחיי עולם על חשבון חיי השעה של חברו.

שאלת הפער בין חיי עולם לחיי שעה מופיעה בהלכה גם בהקשרים אחרים. כך, למשל, דנו הפוסקים בחולה שהרופאים נתנו לו ימים ספורים לחיות, אלא אם כן יעשה ניתוח בדחיפות. דא עקא, שיש סיכוי לא קטן שהניתוח ייכשל, והחולה ימות מייד. השאלה היא, האם עבור הסיכוי לזכות בחיי עולם, מותר לחולה לסכן את חיי השעה (=אותם ימים ספורים) שיש לו. הפוסקים הכריעו שמותר, שכן ספק חיי עולם עדיפים על ודאי חיי שעה (ראה למשל פתחי תשובה יו"ד של"ט, א), והדבר עולה בקנה אחד עם מסקנת הגמרא הנ"ל כדעת ר' עקיבא.

הרבה אחרונים הבינו את שיטת בן פטורא אחרת. לדבריהם, בעל המים מחוייב עקרונית לתת את כל המים לחברו, מדין "לא תעמוד על דם רעך". אמנם כל האיסורים נדחים במקום פיקוח נפש, אולם כאן ממילא אחד מהם ימות, כך שאין משמעות לשיקול זה. מדוע אפוא בעל המים אינו נוהג כך? משום שגם על חברו מוטל האיסור באותה מידה, וגם הוא מחוייב לעשות הכל כדי שחברו לא ימות. אם באמת החבר אינו מחוייב בכך, כגון שהוא תינוק, צריך בעל המים לתת לו את כל המים! (מנחת חינוך רצ"ו, כג). ממילא, כאשר שניהם מחוייבים בדבר, אנו מגיעים למבוי סתום, וכדי שלא יראה אחד מהם במיתתו של חברו ויבטל את החובה להצילו, נאלצים אנו לראות במותם של שניהם. עד שבא ר' עקיבא וחידש שחיי האדם קודמים לחיי חברו, כך שחובת האדם להציל את חברו כלל אינה מוטלת עליו כאשר הדבר בא על חשבונו הוא (כשם שעני אינו חייב לתת צדקה אם לא יישאר לו כסף לקנות אוכל).

הנפקא-מינה בין שתי ההבנות תהיה למשל במקרה שלא עומדת על הפרק אפשרות של חיי שעה, כגון שמי שלא ישתה עכשיו את כל המים - ימות מייד (או לחלופין, שניים שעומדים תחת אש תופת ורק לאחד מהם יש שכפ"ץ). לפי החזו"א בן פטורא יודה כאן לר' עקיבא, ואילו להבנה השנייה ייתכן שהוא יחלוק גם כאן. נפקא-מינה נוספת תהיה כאמור במקרה שאחד מהאנשים הוא תינוק.

ר' מתן גלידאי

 

תגיות: ,

בבא בתרא דף כה – הרחקת אילן מבור


פורסם ב- 17 בספטמבר 2009 – 19:50 | מאת אלכס לוין

דף יוםיומי

 נכתב על ידי: הרב שמואל שמוני

"מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה… ר' יוסי אומר: אף על פי שהבור קודמת לאילן – לא יקוץ, שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו" (כה ע"ב).

 

הגמרא לעיל יח ע"ב ביארה שזוהי מחלוקת כללית בגדרי נזקי שכנים: האם המזיק הוא שצריך להרחיק עצמו (רבנן), או שמא הניזק (רבי יוסי); ראה עיוננו שם. ואולם, מן הירושלמי על משנתנו נראה שהמחלוקת מצומצמת הרבה יותר:

 

"טעמון דרבנין מפני שיישוב העולם בבורות. שמעון בר ווה אמר בשם רבי יוחנן: כך משיב רבי יוסי לחכמים: כמה דאית לכון יישוב העולם בבורות, אוף אנא אית לי יישוב העולם באילנות".

 

מדברי הירושלמי נראה שנקודת המוצא היא שאין חובת הרחקה. שיטת רבנן מבוססת על ההנחה שאנו מעוניינים לעודד חפירת בורות, ועל כן נטיעת אילן נתפסת כמעשה היזק. כלפי זה משיב רבי יוסי שאף נטיעת אילנות היא בגדר יישובו של עולם, ועל כן אין כאן גורם מובהק אחד שפוגע בחברו, אלא מדובר באיזון בין שתי פעילויות רצויות במידה שווה, ועל כן ידאג כל אחד מן השכנים לעצמו. [ועיין עוד ברשב"א על אתר, שהאריך בביאור דברי הירושלמי.]

לכאורה דברי הירושלמי הם שלא כבבלי. אבל הריצב"א (הובאו דבריו בהגהות מיימוניות הלכות שכנים פ"י אות ד) פסק בעקבות הירושלמי:

 

"אמר ריצב"א דלאו לכל מילי אמר רבי יוסי על הניזק להרחיק עצמו, אלא שהן עיקר יישוב או דירה או תשמיש, שאין לו למזיק להניח ישובו או דירתו או תשמישו, מדתניא בתוספתא: ר' יוסי מתיר, שלא ניתנו שדות אלא לנטיעה. וכן משמע נמי בירושלמי, דאמר טעמא דרבנן משום יישוב העולם בבורות, ור' יוסי משיב כמו דאית לכון יישוב בבורות אף אנא אית לי יישוב העולם באילנות. ומשרה וכרישים וחרדל כולן עיקר יישוב ותשמיש הן… אבל אם לא היה מעשה של מזיק עיקר יישוב, אפילו ר' יוסי מודה דעל המזיק להרחיק עצמו".

 

דברי הריצב"א מפתיעים: לא זו בלבד שהם נראים כמנוגדים לבבלי, הם גם מוקשים מהירושלמי, שצמצם את שיטת רבנן, ולא את שיטת רבי יוסי (אדרבה, רבי יוסי מגיב לדברי רבנן, ורבנן הם שצריכים להצדיק את עמדתם)!

על כן הציע בעל אבן האזל (הלכות שכנים פ"י ה"ה) הבנה שונה בדברי הירושלמי, המיישבת אותם עם הבבלי וגם פותרת את הקושיה מן הירושלמי גופו. לדבריו, בוודאי מודים גם חכמים שיישוב העולם אף באילנות. אלא שלדעתם, כשיש מתח בין שתי פעילויות רצויות, יש לבחון מיהו המזיק ומיהו הניזק, ולהעדיף את זכותו של הניזק, כדברי הבבלי יח ע"ב: "קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו". אם כן, מדוע נצרכו לומר שיישוב העולם בבורות? מפני שאלמלא כן היינו אומרים שאין נטיעת אילן בגדר היזק: החופר בור הוא שיוצר פעילות חריגה שמפריעה למהלך העניינים התקין, ואין הוא יכול לדרוש מאנשים אחרים לצמצם את פעילויותיהם. רבנן רואים את הנוטע כיוצר היזק רק מפני שיש יישוב עולם גם בבורות!

רבי יוסי, לעומתם, סבור שמכיוון שיש כאן מתח בין שתי פעילויות רצויות, אין אחד השכנים יכול להגביל את תשמישו של חברו: "על הניזק להרחיק את עצמו". אלא שכאן מתבקש הסייג של הריצב"א: מדובר רק בדברים "שהן עיקר יישוב או דירה או תשמיש, שאין לו למזיק להניח ישובו או דירתו או תשמישו"; אך מעשה שאינו עומד בתנאים אלו נחשב פעילות שאינה חיונית, המגבילה שלא כדין את זכויות התשמיש של השכן.

הרב שמואל שמעוני

 

תגיות: ,

האזינו: שלושה עניינים ב'ראש'


פורסם ב- 17 בספטמבר 2009 – 19:49 | מאת אלכס לוין

שם של דבר-מה המופיע בתורה אין פירושו שהחליטו באורח שרירותי לקרוא לדבר בשם זה, אלא השם מבטא את תוכנו ואת מהותו. כך גם השם 'ראש-השנה' מבטא את מהותו ואת תוכנו של יום זה, שהוא בבחינת 'ראש' של כל השנה כולה.

בראש רואים שלושה רבדים: ראשית, מעלותיו ותכונותיו הייחודיות של הראש מצד עצמו, שהוא למעלה מכל האיברים. שנית, העובדה שחיות כל האיברים כלולה בו. ושלישית, שהראש מנהיג את כל האיברים, גם לאחר שכל אחד ואחד מהם מקבל את חיותו הפרטית.

הכתרת המלך

גם בראש-השנה אנו רואים שלושה עניינים אלה: ראשית, ראש-השנה כיום בעל חשיבות מיוחדת ותפקיד מיוחד. עניינו של ראש-השנה– המלכת הקב"ה למלך ("תמליכוני עליכם"). ביום זה היהודי מקבל עליו את מלכותו של הקב"ה, והתבטלות פנימית זו מגיעה כביכול עד עצמותו יתברך.

העניין השני בראש-השנה הוא עבודת התשובה. עבודה זו כבר יש לה קשר עם המצוות והמעשים של כל ימות השנה, אבל היא למעלה מהם. בגלל מעלתה זו של התשובה יש בכוחה לתקן את הפגמים והחסרונות בקיום המצוות, שכן היא עומדת בדרגה גבוהה מקיום המצוות עצמן.

מנהיג השנה

העניין השלישי בראש-השנה – יום זה 'מנהיג' את כל ימות השנה, על-ידי ההחלטות הטובות שאנו מקבלים בו. יהודי מקבל עליו בראש-השנה החלטות טובות, ואחר-כך, בשאר ימות השנה, הוא פועל כפי שהחליט וקיבל עליו בראש-השנה. כך יום זה 'מנהיג' את חיי היום-יום במשך השנה, כשם שהראש מנהיג את כל האיברים.

בכך יובן דבר תמוה: על הפסוק "דרשו ה' בהימצאו", דרשו חז"ל: "אלו עשרה ימים שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים". והלוא בין ראש-השנה ליום-הכיפורים יש רק שבעה ימים ולא עשרה?!

מהות כפולה

אלא לשון זה של חז"ל רומז לתוכן הכפול שבימי ראש-השנה ויום-הכיפורים: יש עניין התשובה, שמבחינת היבט זה ראש-השנה ויום-הכיפורים הם חלק מ"עשרה ימים", עשרת ימי תשובה; ויש המהות הייחודית של ראש-השנה ויום-הכיפורים, כימים בעלי תוכן מיוחד ועצמאי, ומבחינה זו ימי התשובה הם "בין ראש-השנה ליום-הכיפורים", כי ימי ראש-השנה ויום-הכיפורים עצמם עומדים בדרגה עליונה יותר.

כאמור, עניינו העצמי של ראש-השנה הוא – "תמליכוני עליכם", קבלת הקב"ה למלך. עניין זה עומד למעלה מהתשובה, שכן כל עוד לא קיבל עליו היהודי את מלכותו של הקב"ה, אין לדבר על קיום מצוות או על פגמים בקיומן. רק לאחר 'קבלת המלכות' בא שלב התשובה ותיקון הפגמים. זה הכוח המיוחד של יום זה, ראש-השנה, שהוא מגיע עד הקב"ה עצמו, ובה-בשעה מתקן את ענייני השנה כולה וגם מנהיג את כל ימות השנה.

להלן הקישור לכתבה המקורית: שלושה עניינים ב'ראש'

נלקח מאתר:

תגיות: ,

בבא בתרא דף כו – רקתא


פורסם ב- 17 בספטמבר 2009 – 19:47 | מאת אלכס לוין

דף יוםיומי

 הרב שמואל שמעוני

"דבי בר מריון בריה דרבין כי הוה נפצי כיתנא, הוה אזלא רקתא ומזקא אינשי. אתו לקמיה דרבינא, אמר להו: כי אמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה – הני מילי דקא אזלא מכחו, הכא זיקא הוא דקא ממטי לה.
מתקיף לה מר בר רב אשי: מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו? אמרוה קמיה דמרימר, אמר להו: היינו זורה ורוח מסייעתו.
ולרבינא, מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש והזיק דחייב לשלם? התם ניחא ליה דליזל, הכא לא ניחא ליה דליזל" (כו ע"א).

 

מפירוש רש"י לסוגיה נראה שלדעת מרימר נזקי רקתא (נעורת הפשתן) אכן מחייבים תשלום, שכן הרוח נחשבת כוחו, כמו בזורה ורוח מסייעתו. חלוק עליו הרי"ף (יג ע"ב מדפיו), שסבור כי אף מרימר מודה לחילוק בין שבת לנזיקין שהביא רש"י בדעת רבינא: בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכיוון שנתקיימה מחשבתו, הריהו חייב, אף על פי שמדובר בגרמא; ואילו בנזיקין גרמא פטור [חילוק זה, מקורו בדברי רב אשי בבבא קמא דף ס ע"א, וראה הדף היומיומי שם]. אם כן, מה, לדעת הרי"ף, למד מרימר מדיני שבת? הרי"ף מבאר כי כל שלמדנו מדיני שבת הוא שעל אף שמעשה באמצעות הרוח נחשב מעשה עקיף, הוא מיוחס לאדם מספיק על מנת לאסרו לכתחילה בדיני נזיקין ולמנעו מכאן ולהבא. וכן פסק הרמב"ם (הלכות שכנים פי"א ה"א–ה"ב) שהלכה כמרימר, ורקתא פטור אבל אסור. נמצא שלשיטת רבינא ודאי אין חיוב תשלום, ולדעת הרי"ף והרמב"ם – גם לא לשיטת מרימר.

הגמרא ממשיכה ושואלת מדין גץ היוצא מתחת הפטיש. וכאן הקשו הראשונים: מדוע הקשתה הגמרא רק מדין גץ? הרי יש להקשות גם מהדין בבבא קמא דף ו ע"א, שמי שהניח אבנו, סכינו או משאו בראש הגג ועפו ברוח מצויה והזיקו, חייב משום תולדת אב הנזיקין אש, שכן הוא הותיר היזק בלא השגחה באופן שרוח מצויה יכולה להביאו להזיק. מדוע אין המקרה של רקתא דומה לאבנו, סכינו ומשאו?!

נעיין בניסוחו הבהיר של הריטב"א בחידושיו לסוגייתנו (ששותפים לו עוד ראשונים):

 

"הקשה ר"י: ומאי שנא מאשו ואבנו וסכינו שהניחן בראש הגג ונפלו והזיקו ברוח מצויה שחייב, ואף על גב דממטי להו זיקא?
ותירץ דהתם גוף האש והאבן ראויין להזיק מכחם וכובדם וטבעם מחמת עצמן, ואינם מחוסרין אלא קריבה בלבד אל הניזק; אבל הכא גוף הרקתא הזאת אין לה כח להזיק אפילו במקומה, ולא מחמת כח אדם, והרוח מוליכהו וגם נותן בה כח להזיק".

 

ר"י טוען שסכין, ואפילו אבן, הם חפץ מזיק מצד עצמו, שהרוח רק מקרבת אותו אל הניזוק – מה שאין כן ברקתא, שאינה חפץ מזיק מצד עצמו, והרוח היא שהופכת אותה להיזק; רוח יכולה לחייב בנזקי אש בהולכתם, אך לא ביצירתם.

מדברי הרמב"ן בסוף קונטרס דינא דגרמי (ד"ה ודקא קשיא לן) משתמע הסבר אחר, המבאר גם את חילוקה של הגמרא בעניין גץ ("התם ניחא ליה דליזל, הכא לא ניחא ליה דליזל"):

 

"דכי הוו נפצי אינהו כיתנא… היו חובטין הפשתן כדי שיפול הדקתא לארץ… הרי שלא הלכה מכחו כלום ולא סייע הוא בהולכת הרוח, אלא אדרבה אם הלכה מכחו היתה נופלת לארץ ולא היה הרוח מזיזה כלל… ולא דמי לאבנו וסכינו ומשאו… שהרי הרוח מוליכתו כפי כחו ואינה מוליכתו למקום אחר הפך מכחו".

 

נראה שהרמב"ן ור"י חלוקים בדבר תפקיד הרוח בנזקי אש. לפי ר"י, אש ותולדותיה הם מזיקים שיש לשמרם מרוח שעשויה להוליך אותם; על כן ניתן לחייב עליהם תמיד, אלא אם כן לא האדם הוא שיצר את המזיק. הרמב"ן, לעומתו, רואה את הרוח המצויה ככלי בידיו של האדם, שממשיכה את מעשהו ומוליכה אותו אל הנזק; על כן כאשר אדם מכוון את נזקו כנגד כיוון הרוח, שוב לא ניתן לראותה כממשיכה את מעשיו, והריהו פטור. [ניתוח זה של מחלוקת הראשונים מציב לפנינו אתגר: להבחין בינה ובין מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בבבא קמא כב ע"א ביסוד חיוב אש; ואכמ"ל.]

[להרחבה: א. ביד רמה על אתר (סימן ק"ז) יש ניתוח מעניין של השאלות הנ"ל ושל היבטים נוספים בסוגייתנו; ב. מומלץ לחזור ולעיין בנתיבות המשפט (סימן קנ"ה ס"ק יח) שהזכרנו בעיוננו לדף יח, ששם הוא משלב את סוגיית רקתא בביאורו לעיקרון המנחה בפרקנו.]

הרב שמואל שמעוני

 

תגיות: ,

פרשת ראש השנה: רמזי שופר וחצוצרות


פורסם ב- 17 בספטמבר 2009 – 19:45 | מאת אלכס לוין

נלמד את עצמנו ואת כל עמי הארץ כי הטכניקה האנושית נוצרה כדי לשמש את העולם

 נכתב על ידי: הרב ישראל רוזן, ראש מכון צומת

 

"בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' " (תהלים צח,ו)

 

"היום הרת עולם"; עת היא לדברים העומדים ברומו של עולם, ולא עת לשליפות-עט ולמאמר פובליציסטי הדן בתחתיתו של עולם המעשה. נעזוב איפוא את האקטואליה הרווחת במדורנו, ונעפיל מעט לשמי רום, לתרועת השופר והחצוצרות לפני המלך ה'.

 

חז"ל לימדונו כי שונה תקיעת שופר במקדש מבגבולין (=בשאר מושבות ישראל). כך סיכם הרמב"ם (הל' שופר א,ב) את דברי המשנה והגמרא: "במקדש היו תוקעין בראש השנה בשופר אחד ושתי חצוצרות מן הצדדין. השופר מאריך והחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר. ולמה תוקעין עמו בחצוצרות משום שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', אבל בשאר מקומות אין תוקעין בראש השנה אלא בשופר בלבד".

 

חצוצרות - מלכות

לפי דרכנו למדנו כי החצוצרות הן 'כלי מלכות' ("לפני המלך"), והן הולמות חצרות מלכים ומופעים ממלכתיים, עד היום הזה.

 

ה'ממלכתיות' הגלומה בחצוצרות מתקשרת גם למצות התרועה בחצוצרות בעת מלחמה, שבה מריעין בחצוצרות גם מחוץ למקדש: "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם (במדבר י,ט). מלחמות ישראל לעולם הן 'ממלכתיות' וכלל-ישראליות, והן מעין 'כלי נשק' כנגד "הצר הצורר אתכם". ועל דרך האסוציאציה אוסיף כי קולט אני מבעד למילים "הצר הצורר" את ה…חצוצרה.

 

יתר על כן, מצינו בחז"ל דעה כי תרועת חצוצרות המלחמה יעודה למלחמת גוג ומגוג בלבד, מלחמת הגאולה אשר בעקבותיה תתגשם תפילתנו בראש השנה "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". כך דרשו בספרי (במדבר עו): "על הצר הצורר אתכם - במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר. אתה אומר במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בכל המלחמות שבתורה? ת"ל 'ונושעתם מאויביכם'. צא וראה איזו היא מלחמה שישראל נושעים ממנה ואין אחריה שעבוד, אין אתה מוצא אלא מלחמת גוג ומגוג. וכן הוא אומר ויצא ה' ונלחם בגוים ההם (זכריה יד ג). ומהו אומר? 'והיה ה' למלך על כל הארץ'".

 

ובעמדנו בסוגיית אחרית הימים אוסיף כי אלמלי היתה נתונה רשות 'לדרוש מפי עצמו' הייתי קם ודורש לאמר: "ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים" (ישעיה כז,יג); 'איזהו שופר גדול? הוי אומר אלו החצוצרות'.

 

לכשתמצי, גם הרומאים מחריבי המקדש ידעו סוד זה. לפיכך הבליטו בקשת טיטוס ברומי את תבליט הגליית החצוצרות בצד מנורת המקדש…

 

מי מעולה - חצוצרות או שופר?

ועוד עמנו דברים בסוגית השופר מול החצוצרות.

 

בעולמה של החסידות נזקקו לשאלת ערכי השופר והחצוצרות תוך התבוננות במָטֶריה, בחומר ממנו הם קרוצים. זו לשונו של אחד מעמקני החסידות, בעל ה'שם משמואל' (ראש השנה תרעג): "ענין תקיעת שופר הוא להמשיך (=להשפיע) הארה אלקית ל(עולמות) תחתונים… ע"כ המצוה לתקוע בשופר מבעל חי, והוא להמשיך קדושה אף לנפש הבהמית. אבל במקדש, היתה המשכת קדושה עוד יותר (גדולה, גבוהה) אפי' לדוממים, צריכין גם חצוצרות הנעשות מדומם, להמשיך קדושה והארה אלקית אפי' לדוממים בכלל, ולנפש הדוממת שבאדם בפרט".

 

מבט מעמיק זה מרומם את מעלת החצוצרות על פני השופר, שכן הן עשויות מחומר ירוד יותר, מעולם הדומם, המתכתי, הקר - בניגוד לשופר שמקורו בבעל חי, נושם ובועט. בכוחו של המקדש לרומם, להאיר ולהעלות גם את החומר הגולמי, הדומם, הירוד.

 

ומתורתו של הכהן הגדול, הראי"ה קוק, למדנו היבט נוסף. בעיניו השופר מייצג את העולם הטבעי, הבראשיתי, מעשה אלקים. כנגדו החצוצרות הן 'טכניות', מעובדות, מעשה ידי אדם. כך כתב במאמרו (השופר והחצוצרות, מאמרי הראיה א'):

 

"משתוקקים אנחנו לשמוע עם השופר את קולן של החצוצרות… כשם שאנו מתהלכים עם חוקי הטבע בהתאמה לדבר ה' ואור תורתו, כן אנו מתהלכים עם חוקי הטכניקה… ונמצא שיש לנו יהדות טבעית ויהדות טכנית. היהדות הטבעית מובעת היא בתקיעת השופר הכלי הטבעי. אמנם היהדות הטכנית מובעת בתקיעת החצוצרות, כלי המעשה המתוקן במפעלו של האדם, באומנתו הטכנית".

 

"השאיפה האמיצה שלנו היא להרים קרן בשני חלקי היהדות הללו, הטבעית והטכנית… ובחצוצרות וקול שופר נריע לפני המלך ד', ונלמד את עצמנו ואת כל עמי הארץ כי הטכניקה האנושית נוצרה כדי לשמש את העולם… ונזכור כי (=במקדש) השופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר".

 

אנחנו, במכון 'צומת', משתדלים לתקוע בחצוצרות הטכניות, ולהוכיח כי ניתן לעבוד את ה' גם "עם חוקי הטכניקה". אעפי"כ, אנו משננים לעצמנו כי העיקר הוא השופר, העולם הטבעי כברייתו - "היום הרת עולם"! 

תגיות: ,

נאומו של הראי"ה קוק בפתיחת האוניברסיטה העברית תרפ"ה


פורסם ב- 17 בספטמבר 2009 – 19:43 | מאת אלכס לוין

ב"ה, ניסן, תשנ"ה (1995)                                                                                             תורה ומדע

מאמר בחוברת גיליון, נאמני תורה ועבודה[1]

 

הרב קוק נואם באוניברסיטה העברית בירושלים 

מסכת של צנזורה מתמשכת

 

פינחס אלפרט- יופיע בספר "גשם ורוח"- הוצאת ראובן מס,  שנת 2009

 

 

תקציר:

הדפסה מחודשת של נאום הראי"ה קוק בפתיחת האוניברסיטה העברית, שהגיעה לידי, הביאה אותי ל"מסע בילוש" במטרה לגלות מהו הנוסח המקורי של דברי הרב ומהו הנוסח המצונזר, וכן מדוע עברו דברי הרב צנזורה. הגילויים המעניינים נותנים מענה לחלק משאלות אלה.

 

 

הקדמה

נאומו של הראי"ה קוק ביום ז' בניסן התרפ"ה (1.4.1925) בטקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים נדון בכמה מקומות בהרחבה אצל צבי ירון[2] ויוסף ולק,[3] בעיקר מבחינת משמעות הדברים לגבי תפיסתו המיוחדת של הרב קוק את היחס שבין "תורה ומדע" (ראה להלן). במאמר זה ברצוני לדון דווקא באספקט שולי לכאורה בדבריו של הרב קוק- התייחסותו בנאום פתיחת האוניברסיטה לפסוק: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

לאחרונה הגיעה לידי הדפסה מחודשת של נאומו מתוך הספר 'מאמרי הראי"ה', חלק ב' בעריכת הרב אלישע אבינר,[4] וזו מסתיימת במילים אלו (עמ' 308 שם):

 

"ונזכה לראות בשמחת גויינו, ובבנין בית מקדשנו ותפארתנו, אשר אליו ינהרו כל הגויים לקחת  תורה מציון ודבר ה' מירושלים, אמן".

 

סיומת זו מפתיעה מאוד, מאחר שהיא עומדת בסתירה להתקפות חריפות ביותר על הרב קוק מצד הקנאים בירושלים. בכרוז שיטנה (פשקוויל) נגד הרב הראשי לישראל, שיצא בירושלים ופורסם על-ידי שמחה רז בספרו 'מלאכים כבני אדם',[5] נאמר על הרב קוק, המכונה "אותו האיש", כך: "בפתיחת האוניברסיטייט בירושלים עיה"ק, בשעה שרבני ירושלים זלעפה אחזתם, אותו האיש נאם עליו בחג פתיחתו 'כי מציון תצא תורה'". כרוזי שיטנה דומים הופיעו שוב ושוב, ואפילו שבע שנים לאחר מכן, בשנת תרצ"ב, מיד לאחר פטירתו של הרב יוסף זוננפלד (הערה 4 לעיל, עמ' 209), וכן צוטטו ב'דואר היום'. כמו כן, הדפיס 'דואר היום' (י' ניסן, תרפ"ה), גם את נוסח הכרזת האבל על פתיחת המכללה ובו נאמר: "כל איש ישראל… יתאבלו בג' ימי פתיחת האוניברסיטה על חורבן בית המקדש שלא נבנה בימינו…".[6]

התקפות אלו אינן מתיישבות כלל ועיקר עם נוסח הדברים כפי שהם מובאים ב'מאמרי הראי"ה', שם התייחסותו של הרב קוק הינה ישירות לבניין בית המקדש בקרוב. גם הפסוק עצמו איננו מצוטט שם אלא בנוסח עקיף, כאמור לעיל. ואמנם, כשעיינתי בנוסח הדברים המובאים על-ידי צבי ירון ז"ל (הערה 1 לעיל, עמ' 215-216) מצאתי כי הרב קוק חיבר תפילה מיוחדת לרגל המאורע, ובה הוא מביע שמחה על הקמת האוניברסיטה. הפסוק הנדון מצוטט בסוף והוא בעל משמעות כפולה:        

           

"ואהבת הדעת אשר מאז היא מקננת בעם זו קנית,

            היא סמכתם לבנות היכל לחכמה ותושיה,

            והיום הזה אלפים ורבבות נאספו יחד,

            לפתח בחדות לב לרווחה את שערי הדעת,

            הננו מפילים לפניך תחנון צור ישראל וגואלו,

            חזק נא ואמץ את לבב עמך אשר בחרת

            לאהבה את שם קודשך, ולשמר בכל לב את כל חוקיך,

            לרומם את קרן תורתך הקדושה,

            מקור חייהם לנצח להגדיל תורה ולהאדירה.

            ולמען יאמן דברך אשר אמרת על-יד נביאך:

            'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'".

 

סיומת דו-משמעית זו אכנה להלן "סיומת ירון", ואותה ברצוני להשוות לסיומת אחרת שאזכיר בהמשך: "סיומת אבינר".

נוסח תפילה זו אינו נמצא כלל בנאום אשר ב'מאמרי הראי"ה' של הרב אבינר, ונותר סימן שאלה לגבי מקורם של הנוסחים השונים. בשיחת טלפון אמר לי הרב אלישע אבינר, עורך 'מאמרי הראי"ה', כי איננו יודע להסביר את הסתירה, וכי נוסח הדברים בספרו זהה לגמרי למה שפורסם בחוברת דקיקה על-ידי בן הרב, הרב צבי יהודה קוק, במטרה להביא "דברים במלואם". מכיוון שתשובתו לא תרמה לפתרון התעלומה, החלטתי לפנות לנוסח המקורי ביותר על-פי הערכתי- כפי שפורסם ב'ספר האוניברסיטה' בנובמבר 1925 על-ידי האוניברסיטה העברית, אך העניינים רק הלכו והסתבכו.

נוסח הספר 'חגיגת הפתיחה' מטעם האוניברסיטה העברית:[7]

בנוסח המצוטט בספר האוניברסיטה (עמ' ט"ו-י"ח) מופיעה התפילה כמעט בסוף הנאום, והיא מתחילה במילים: "רבון כל העולמים אשר עמך מקור חיים ובאור חכמה ודעת כוננת תבל ומלואה…", אך איננה מסתיימת בפסוק "כי מציון תצא תורה…" כמו ב"סיומת ירון", אלא ב"סיומת אבינר", דהיינו:

 

            "ונזכה לראות בשמחת גויינו ובבנין בית מקדשנו ותפארתנו אשר אליו ינהרו כל הגויים לקחת

 תורה מציון ודבר ה' מירושלים, אמן.

 

בנוסח זה יש שני שינויים משמעותיים ביחס לנוסחים הקודמים: ראשית, התפילה המיוחדת המופיעה אצל צבי ירון מצוטטת, אך הפסוק המותקף על-ידי הקנאים מושמט. הבדל נוסף- התפילה שולבה בתוך הנאום, ולאחריה מופיעה "סיומת אבינר".

כאשר כמעט נואשתי מפתרון חידת הנוסח המקורי, התבוננתי גם בנוסח האנגלי שהופיע באותו ספר, ואז התחילו הדברים להתיישב סוף-סוף על מקומם. מתברר, שהנוסח האנגלי והנוסח העברי, המצוטטים באותו מקור- ספר האוניברסיטה- לגמרי אינם זהים! בנוסח האנגלי מופיע הנאום במלואו ולאחריו התפילה במלואה, ואכן, כפי שציפיתי, התפילה אומנם מסתיימת בפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

עולה מכאן כי הנאום אכן מסתיים ב"סיומת אבינר", אבל התפילה שלאחריו הסתיימה ב"סיומת ירון".

הנוסח הקרוב ביותר למקור, לפי ממצאי, היה בשפה האנגלית. רציתי לדעת האם ניתן למצוא הדפסה מלאה של נאום הרב קוק הכוללת את התפילה גם בעברית. פניתי לפרופ' בני איש-שלום והוא העביר אלי עותק, כנראה בלתי מצונזר לחלוטין, של דברי הרב, כפי שהודפסו בניסן תרפ"ה, מיד לאחר טקס הפתיחה, ובאותו חודש. חוברת זו יצאה בדפוס 'ציון' בירושלים. צריכים היינו, ככל הנראה, לדפוס 'ציוני' שישמור לנו את הניסוח המקורי של דברי הראי"ה קוק בפתיחת האוניברסיטה.

 

"דברי הרב"- ניסיון לשחזור הנוסח המקורי- ניסן תרפ"ה[8]

ה"שיחזור" דלהלן מתבסס על ההדפסה של "דברי הרב" 'בדפוס ציון' ועל התרגום האנגלי ב'ספר האוניברסיטה'. הרב החל בנאום נפלא על הפסוק:

            "שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך… אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך כי יהפך עליך

 המון ים חיל גויים יבואו לך" (ישעיהו נ"ט, ד'-ה').

בהמשך דבריו עמד הרב על הקשר שבין רוחב הלב בהשכלה הכללית ובמדעים, אשר ברכה תהיה בו, אבל מחייב יחד עם זאת, כי הפחד ילווה את רוחב הלב וחדוות הרוח. באופן זה יצאו אל הפועל כוחות היצירה הנאמנים הפועלים בבניין הגדול של האומה.

את נאומו הוא סיכם במשפט:

 

            "ונזכה לראות בשמחת גויינו ובבנין בית מקדשנו ותפארתנו, אשר עליו ינהרו כל הגויים לקחת

 תורה מציון ודבר ה' מירושלים, אמן" ("סיומת אבינר").

 

לאחר מכן הוא סיים בתפילה חגיגית המתחילה ב"רבון כל העולמים אשר עמך מקור חיים ובאור חכמה ודעת כוננת תבל ומלואה".

וכך, 55 השורות של תפילה הכוללת ברכה למלך ג'ורג' החמישי, ללורד בלפור ולנציב העליון אליעזר בן מנחם, סֵיר הרברט סמואל. 11 השורות האחרונות הובאו לעיל והן מסתיימות ב"סיומת ירון". כאמור, הסיום כאן הוא 'נורא' בעיני הקנאים, כי הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" מובא בהמשך למילים "להגדיל תורה ולהאדירה" ויכול להשתמע כמתייחס גם להקמתה של האוניברסיטה העברית.

ב- 'מאמרי הראי"ה' הושמטה לחלוטין התפילה כולה (55 שורות) והובא הנאום בלבד. היות שסיומו של הנאום הוא התייחסות ישירה לבית המקדש הוא איננו יוצר בעיה. בתחילה לפלא היה בעיני הדבר, כי כבר הנוסח שהודפס על-ידי האוניברסיטה, בנובמבר 1925, כחצי שנה לאחר פתיחתה עבר צינזור, אולם הרב זאב גוטהולד ציין לפני שקטעים מסוימים נוספים מלבד הקטע הנדון עברו צינזור על-ידי בן הרב, כמו ה'מבוא לשיר השירים', מתוך הסידור 'עולת ראיה' בתפילת קבלת שבת. לא ברור לי מי צינזר את הנוסח ב'ספר האוניברסיטה', האם הרב עצמו עשה זאת בעקבות כרוזי השיטנה שפורסמו על-ידי הקנאים או שהדבר נעשה על-ידי בנו. בכל אופן, זכותו של הנוסח האנגלי בכך שהוא, ככל הנראה, לא צונזר ושמר על הנוסח המקורי השלם.

לעומת זאת, הצינזור בנוסח העברי אשר ב'ספר האוניברסיטה' התבטא בשני תיקונים משמעותיים: הראשון- השמטת הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" מסיום התפילה. השני- שילוב התפילה הקטועה לפני המשפט האחרון בנאום, אשר גם הוא מכיל ציטוט עקיף של הפסוק, אבל בהתייחסות חד-משמעית אל "בית מקדשנו ותפארתנו".

הוכחה לקיומו של הצינזור הזה נמצאת גם בנוסח האנגלי, שאותו ככל הנראה לא ראו צורך לצנזר עבור הקנאים, וגם כאשר מעיינים היטב בנוסח העברי המופיע ב'ספר האוניברסיטה'. המשפט לפני האחרון הוא "ולמען יאמן דברך אשר אמרת על-יד נביאך"; ניתן היה לצפות שכאן יבוא הפסוק המתאים כפי שמקובל בכל מקום בהמשך ל"על-יד נביאך". אולם לא כך הדבר ובכך מורגש הצינזור. ישנו גם תיקון שלישי והוא שילובו של פסוק נוסף לאחר המילים "להגדיל תורה ולהאדירה":

            "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, למען יפרחו כגפן ברוב הוד ותפארת על אדמת קדשך

 אשר נתת להם לנחלה".

יתכן שפסוק זה הוכנס כפיצוי לפסוק המותקף שהושמט.

 

 

אז ועתה- ירידת הדורות?

מעניין לציין כי הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", הופיע באותה תקופה בהקשרים רבים אחרים. הכותרת הראשית של 'דואר היום' ביום פתיחת האוניברסיטה היא: "פתיחת המכללה על הר הצופים- מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", בהמשך מובא פרק חזון העצמות היבשות מיחזקאל. ב'דואר היום' שלמחרת יום הפתיחה (ח' בניסן) נכתב: "אחר ניגון ההמנון האנגלי ושירת 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים' על-ידי מקהלת ה' קרצ'בסקי מת"א- שירה נפלאה ומקסימה, עלה הרב קוק על במת הנואמים". קשה להעלות על הדעת כי בימינו נזכה שאת עמודו הראשון של העיתון הנפוץ יפאר פרק בתנ"ך, וכותרתו הראשית תהיה הפסוק: "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

'דואר היום' הביא את "תפילתו היפה" של הרב כמעט במלואה, ללא הנאום עצמו.[9]  במאמרי הראי"ה, כ-60 שנה לאחר מכן, מובא רק הנאום ללא התפילה.

 

 

סוף דבר

הגאון ר' מאיר לייבוש (המלבי"ם) ז"ל ניבא את אחרית הימים בחשוון התרכ"ח (1868) בנוכחותו של הרב יעקב מזא"ה,[10] ואמר את הדברים המדהימים הבאים:

            "כי משנת תרע"ג (1913) עד שנת תרפ"א (1921) יהיו מלחמות גדולות ונוראות, ובשנת

תרפ"ה (1925) שלש שנים לפני תרפ"ח יתחילו בבניין המקדש אשר ימשך שלש שנים…

ובטוח אני כי בע"ה יקויימו דברי אשר כתבתי כי עוד בימי בניכם, ולא יאוחר מבני בניכם…    תהיה שיבת בנים לגבולם וכשתזכו לעלות לציון ברינה תזכירו שם את שמי ותהגו בספרי ויהיה זה נחת רוח לנשמתי".

 

אומנם, לצערי, בית המקדש לא נבנה בשנת תרפ"ה על הר הבית, אך נדמה לי כי חזונו של המלבי"ם התממש, לפחות באופן חלקי, בדברי הרב הראשי לישראל- הראי"ה קוק, בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית, שהתקיים בדיוק באותה שנה אשר לפי חשבונו של המלבי"ם היו אמורים להתחיל בה בבניית המקדש. תמהני אם הרב קוק היה ער לחזונו של המלבי"ם בעת שנשא את נאומו בהר הצופים; מכל מקום, אני מקיים בזאת מקצת מצוואתו בהזכרת שמו כשזכינו בע"ה לעלות לציון ברינה.

בז' בניסן תשנ"ה חלפו בדיוק שבעים שנה לנאומו של הרב קוק. לאחר שבעים ראוי שיצא 'סוד', בגימטריא שבעים. זהו סוד נאומו המלא שיוצא עתה לפרסום ובזכות "סוד ה' ליראיו" נזכה בע"ה בקרוב לגאולה השלמה.

 

 


[1]  פורסם מחדש בספר: "הציונות הדתית בראיה מחודשת" (עורך, מאיר רוט), הוצאת נאמני תו"ע, עין צורים, 1998. עמ'

   353 -358.

[2]  צבי ירון, 'משנתו של הרב קוק', המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה, ירושלים תשמ"ה, עמ' 213-216.

[3]  יוסף ולק, 'נאום שלא בעתו או נאום בטרם עת', האוניברסיטה, יוני 1972.

[4]  הרב אברהם יצחק הכהן קוק, 'מאמרי הראי"ה' (בעריכת הרב אלישע אבינר), ירושלים התשד"ם, הוצאת אבינר, בית אל,

    מהדורה מתוקנת התשמ"ח, עמ' 306-308.

[5]  שמחה רז, 'מלאכים כבני אדם', הוצאת קול מבשר בע"מ, ירושלים תשנ"ד, עמ' 201, 209.

[6]  'כתב פלסתר של הזוננפלדים-הכרזת צום ואבל לפתיחת המכללה', דואר היום, י' בניסן תרפ"ה.

[7]  ספר 'חגיגת הפתיחה', האוניברסיטה העברית, ירושלים, נובמבר 1925, דפוס עזריאל (עברית ואנגלית).

[8]  "דברי הרב רבנו אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א אשר דבר ואשר התפלל בפתיחת המכללה העברית בירושלים". 'דפוס ציון', ניסן תרפ"ה, עמ' א'-י"א.

[9]  המשפט- "וארץ הצבי נתת תחת חסות ממשלתו האדירה", והכוונה למלך ג'ורג' החמישי- הושמט כולו. כמו כן הוכנסו כמה תיקונים  קלים נוספים לדברי השבח לשלטון הממלכה הבריטית ושלוחיה בארץ ישראל.

[10]  הרב יעקב בן ישעיהו מזא"ה, זכרונות, הוצאת ילקוט, תרצ"ו, עמ' קכ"ב.

תגיות: , ,

תפילה לגלעד שליט


פורסם ב- 17 בספטמבר 2009 – 19:40 | מאת אלכס לוין

גלעד שליט  

אבינו שבשמים שמור על גלעד שליט החייל החטוף למען ילדיך האהובים שאתה אוהב.
שמור עליו מכל צרה ומכל פגע,

בבקשה אלוהים החזר אותו הביתה בריא ושלם.
אנחנו בניך מבקשים, שמור עליו…

תגיות: ,

תְּפִלָּה לְגִלְעָד שַׁלִּיט


פורסם ב- 17 בספטמבר 2009 – 19:38 | מאת אלכס לוין

לאומרה בבתי הכנסת בראש השנה

 

נכתב על ידי: יעל לוין

 

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, אֵל מִתְרַצֶּה בְּרַחֲמִים, פְּקֹד נָא לְטוֹבָה בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה אֶת גִּלְעָד בֶּן אֲבִיבָה וְנוֹעַם שַׁלִּיט, אֲשֶׁר הָלַךְ שְׁבִי לִפְנֵי צָר.

מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמָן, זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים. זָכְרֵהוּ לְחָיַיִם, מֶלֶךְ חֵפֶץ בַּחַיִּים, וּפְדֵהוּ וְהוֹצִיאוֹ מְהֵרָה מִמַּסְגֵּר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא ישְׁבֵי חֹשֶׁךְ".

אָנָּא מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם, הַחוֹתֵךְ חַיִּים לְכָל חַי, תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר, וִיקֻיַּם בּוֹ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ", וּמִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים".

חֲמוֹל עַל מַעֲשֶׂיךָ, וְהַט אֶל גִּלְעָד בֶּן אֲבִיבָה וְנוֹעַם שַׁלִּיט חֶסֶד בְּיוֹם הַדִּין הַזֶּה. זָכְרֵהוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ, וּפָקְדֵהוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים, בִּזְכוּת יוֹסֵף שֶׁיָּצָא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מִבֵּית הָאֲסוּרִים וּבִזְכוּת שָׂרָה, רָחֵל וְחַנָּה שֶׁנִּפְקְדוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּבַעֲבוּר שֶׁכָּל הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה מִתְפַּלֵּל עָלָיו שֶׁיָּשׁוּב מְהֵרָה בְּשָׁלוֹם. אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן.

 

מראי מקומות למקורות התפילה

 

אֵל מִתְרַצֶּה בְּרַחֲמִים – הביטוי "מִתְרַצֶּה בְּרַחֲמִים וּמִתְפַּיֵּס בְּתַחֲנוּנִים" מופיע בסדר סליחות וכן גם בסדר תחנון. אֲשֶׁר הָלַךְ שְׁבִי לִפְנֵי צָר – על משקל הנאמר באיכה א, ה: "עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר". מִי כָמוֹךָ… לְחַיִּים בְּרַחֲמִים – קטע ההוספה בעשרת ימי תשובה לברכת גבורות בתפילת העמידה בנוסח ספרד ובנוסח עדות המזרח. בנוסח אשכנז הגרסה היא: "מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמִים…". זָכְרֵהוּ…בַּחַיִּים – על משקל חלקה הראשון של ההוספה לברכת אבות בעשרת ימי תשובה: "זָכְרֵנוּ לְחַיִּים מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים". לְהוֹצִיא…חֹשֶׁךְ – ישעיה מב, ז. אָנָּא מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם – מתוך סדר תחנון לפי נוסח אשכנז ונוסח ספרד. נוסח עדות המזרח הוא: "אָנָּא מֶלֶךְ רַחוּם וְחַנּוּן". הַחוֹתֵךְ…חַי – מתוך הפיוט "הָאוֹחֵז בְּיַד מִדַּת מִשְׁפָּט" ("וְכֹל מַאֲמִינִים") הנאמר במוסף של ראש השנה ובמוסף של יום הכיפורים. תָּבוֹא…אָסִיר – תהלים עט, יא. וראו באורח דומה שם קב, כא: "לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר". לִקְרֹא…קוֹחַ – ישעיה סא, א. ה' מַתִּיר אֲסוּרִים – תהלים קמו, ז. חֲמוֹל עַל מַעֲשֶׂיךָ – מתוך תפילת מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים ותפילת נעילה. משמעות המילה "מַעֲשֶׂיךָ" היא ברואיך. באורח דומה, בפיוט "לְאֵ-ל עוֹרֵךְ דִּין" הנאמר בתפילת שחרית של ראש השנה ויום הכיפורים מצוי הנוסח: "לְחוֹמֵל מַעֲשָׂיו בְּיוֹם דִּין". וְהַט…חֶסֶד – על משקל הנאמר ביוסף בבראשית לט, כא: "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר". וראו עוד להלן בסמוך. בְּיוֹם הַדִּין הַזֶּה – על משקל הנוסח המסורתי של תפילת "מי שברך" לעולה לתורה בראש השנה: "… וְיִכְתְּבֵהוּ וְיַחְתְּמֵהוּ לְחַיִּים טוֹבִים בְּזֶה יוֹם הַדִּין עִם כָּל יִשְׂרָאֵל אֶחָיו". זָכְרֵהוּ…וְרַחֲמִים – על משקל הנאמר בברכת זיכרונות במוסף ראש השנה: "אֱלקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים". בִּזְכוּת יוֹסֵף…הָאֲסוּרִים – על יציאתו של יוסף מבית האסורים בראש השנה, עיינו בבלי ראש השנה י ע"ב-יא ע"א, יא ע"ב. וּבִזְכוּת שָׂרָה, רָחֵל וְחַנָּה…בראש השנה – ראו שם, י ע"ב-יא ע"א. וּבַעֲבוּר – מילה זו מופיעה בשמות כ, יז ובאיוב כ, ב.

 

על התפילה

 

מובא כאן נוסח תפילה למען שחרורו של גלעד שליט, תפילה המיועדת להיאמר בבתי הכנסת בראש השנה, כדי לעורר רחמי שמים בקהל עם בעיצומו של יום הדין. תפילה זו נתחברה על ידי לאחרונה. התפילה עושה שימוש מובהק במוטיבים רעיוניים ובהיגדים לשוניים מתוך תפילות ראש השנה. נוסח התפילה אינו מליצי והתפילה היא עתירה הכתובה בלשון השגור בפי כול, וכן לאור ריבוי תפילות היום – נוסחהּ באורח מודע אינו כה ארוך.

ישנם מקומות אחדים במהלך תפילות היום, אשר תפילה זו ראויה ויכולה להיות נאמרת בהם. על כן נראה שאין להתוות ולהעלות המלצה אחידה בעניין הזה, אלא כל קהילה אשר תבחר לשאת תפילה זו, תוכל לקבוע את המיקום המתאים לה. התפילה יכולה גם להיאמר ביחידות ולא בציבור, תוך התאמת המשפט החותם. 

התפילה נשענת על מקורות רבים, לרבות על קטעי תפילה, ונוסחהּ מותאם לנוסח ספרד, אולם בהערות צוינו הלשונות המקבילים בנוסח אשכנז ובנוסח עדות המזרח, ואפשר בנקל להסב את גרסת התפילה למנהגים הללו.

יומו הראשון של ראש השנה חל השנה בשבת. תפילה זו לשחרור גלעד שליט פותחת בכינוי "אבינו מלכנו", אולם בהקשר זה חשוב לציין כי למרות שאין אומרים בראש השנה שחל בשבת את תפילת "אבינו מלכנו", אין כל מניעה לומר צירוף זה עצמו. כינוי זה גופו מופיע במהלך הברכה הקודמת לקריאת שמע, ברכת "אהבה רבה" בנוסח אשכנז, וברכת "אהבת עולם" בנוסח ספרד ובנוסח עדות המזרח. צירוף זה אף פותח את קטע התפילה "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ זְכֹר רַחֲמֶיךָ וּכְבוֹשׁ כַּעַסְךָ", הנאמר בראש השנה לקראת סוף תפילת מוסף, אף בשעה שמועד זה חל בשבת.

תפילה זו לשחרורו של גלעד שליט מצטרפת לשורה של תפילות אחרות שחיברתי מכבר, מהן הנאמרות בבתי הכנסת, ומכללן "מי שברך להתרת עגונות ומסורבות גט", הנישא בבתי כנסת רבים בשבת הקודמת ליום העגונה הבין-לאומי החל בתענית אסתר.

יהי רצון שתפילה זו, ותפילות נוספות הנישאות בימים אלה לשחרורו של גלעד שליט, לא ישובו ריקם, אלא יבקעו שערי רקיע ויגיעו עד לפני כיסא הכבוד.

 

יעל לוין היא בעלת תואר דוקטור מן המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן, פרסמה מחקרים ועיונים הנסבים בעיקרם על היבטים שונים של האישה ביהדות.

 

תרגום אנגלי של התפילה

 

A Prayer of Behalf of Gilad Shalit

 

To be Recited in the Synagogue

On Rosh Ha-Shanah

 

                                                                             Yael Levine

 

Our Father, Our King, God who becomes appeased through compassion, consider favorably with Your Kindness on this Day of Rememberance, Gilad, son of Aviva and Noam Shalit, who has been taken into captivity by the enemy.

Who is like You, Merciful Father, Who recalls His creatures mercifully for life. Remember him for life, O King Who desires life, and redeem and release him soon from his confinement, as it is written: “To rescue prisoners from confinement, from the dungeon those who sit in darkness” (Isaiah 42, 7).

Please, O gracious and compassionate King, who apportions life for all the living, may the cry of the prisoner come before You, and may the biblical verse be fulfilled in him: To proclaim release to the captives, liberation to the imprisoned” (Isaiah. 61, 1), as well as the Scripture: “God releases the bound” (Psalms 146, 7).

Have compassion on Your handiwork, and extend kindness to Gilad, son of Aviva and Noam Shalit, on this Day of Judgment. Our God and the God of our forefathers, remember him with a favorable memory before You, and visit him with a recollection of salvation and mercy, by the merit of Joseph, who was discharged from prison on Rosh ha-Shanah and by the merits of Sarah, Rachel, and Hannah who were frequented on Rosh ha-Shanah; and because this entire holy congregation is praying on his behalf that he return safely soon. Amen, so may it be Your will.

 

תגיות: ,

ערב הימים הנוראים תשס"ט


פורסם ב- 17 בספטמבר 2009 – 19:36 | מאת אלכס לוין

 

לכל ידידינו שלום רב!

 

 נכתב על ידי: הרב שמואל בירנבוים

אנו ניצבים בפני הימים הנוראים. השם מעיד על פחד ויראה, ואכן אנו עומדים בפני משפט הקובע את גורלינו לכל השנה, ומי לא יפחד לפני משפט? גם בתפילות מוצאים אנו ביטויים רבים לאימת הדין, בעיקר בפיוטים השונים-למשל:  "לא-ל עורך דין…", "ונתנה תוקף…" ועוד. אך לא רק בפיוטים- גם שנוי הברכה: "המלך המשפט" מעורר בנו תחושה זו, גם בגדי הלבן יש בהם כדי לעורר את אימת הדין.

אך יש לזכור היטב שהימים הללו הם ימי שמחה עצומים , בהם אנו זוכים להתקרב לריבונו של עולם, ומי לא ישמח בכך שהרי נאמר : "קרבת אלקים לי טוב" (תהלים עג). מזמור זה נפתח בתחושה נוראה של "ואני כמעט נטיו רגלי…" –כמעט איבוד האמונה, והמרפא והמענה לכך זו קרבת ה'. גם עזרא ונחמיה קראו לעם: "אכלו משמנים ושתו ממתקים…כי קדוש היום לאדוננו, ואל תעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם" (נחמיה,ח,י). השמחה ביום הדין מבטאת את אמונתנו הגדולה, ובטחוננו בה' כי יבחר את הטוב לנו. זו חובת החג ולא רק היתר. כיצד אפשר להיות בעצב ובפחד ביום זה בו אנו ממליכים מחדש את הקב"ה עלינו ועל העולם כולו? "וגילו ברעדה"- ביטוי זה מבטא היטב את השילוב הנדרש מאיתנו, וכך גם קול השופר מרעיד הלבבות, אך גם ממליך מלכים.

זה עתה קראנו את הקללות הנוראות , אך ההסבר היחיד המופיע בתורה לחורבן הנורא הוא:

"תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב…"- לפי פשט הכתובים, הפורענות איננה באה על ביטול המצוות והחטאים אלא על קיום התורה, אך לא בשמחה!

 "יאשימנו הכתוב, בעבדו השי"ת, ולא היתה העבודה בשמחה" (רבינו בחיי).

תשעים ושמונה כבשים המוקרבים בחג הסוכות, מסלקים את תשעים ושמונה הקללות שבתוכחה. (רש"י, במדבר,כט,יח). חג הסוכות, זמן שמחתנו נועד לתקו חטא זה של חוסר שמחה במצוות. אף הרמב"ם מדגיש ענין זה בדבריו:

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו"  (הל' לולב,פ"ח הט"ו).

הרב נבנצל (ב"שיחות לראש השנה" עמ' עב, וגם בדבריו לאורך השנים) מסביר זאת בשני אופנים:

א.      בלי שמחה אין המשכיות לקיום התורה לדורות הבאים. כשבן רואה את אביו מקיים מצוות ללא חשק ומתוך כפייה, ספק אם ימשיך בדרכו, וגם אם ימשיך, ספק אם הנכד ידבק באבותיו.

ב.       יהודי המקיים מצוות שלא מתוך שמחה, לא רק שאינו מעביר לבניו את ההרגשה שכדאי לקיים מצוות, אלא שהוא עצמו אינו מרגיש את התועלת בעבודת ה'. יש פה חסרון עצום באמונה, וזהו החטא הגדול. מצד אחד הוא מכריז: "כי הם חיינו ואורך ימינו" בתפילתו, וכיצד יתכן שלא ישמח בדבר המאריך את חייו?

 

כך בקיום המצוות וכך גם בלימוד התורה. יש הלומדים כדי להצליח במבחן ולהגיע להשגים נאים בבגרות, אך המאמין האמיתי נהנה מעצם לימוד התורה. מי שמרגיש שהתורה היא תכלית חייו, מחפש בכל דרך כיצד להרבות בלימוד.  המשנה בשבת (יא.) אומרת: "החזן רואה היכן התינוקות קוראין, אבל הוא לא יקרא" לאור הנר ,שמא לא יאיר הנר יפה, והוא יקרב את השמן לפתילה., וייכשל באיסור הבערה בשבת. הגמרא תמהה: ומדוע אין חשש שהתינוקות יטו את הנר? הגמ' עונה שאימת רבם עליהם, ואינם עושים דבר ללא רשות הרב ולכן החשש לא קיים.  ר"נ גאון מביא תרוץ המובא ב"ירושלמי" , והוא תרוץ חביב בעיניו- אין כל חשש שהתינוקות יטו את הנר כשיתחיל לדעוך, מפני שהם מעונינים שהנר יכבה כבר והם יוכלו ללכת לישון…- זהו ההבדל בין הרב לתלמידיו: הרב רוצה מאד ללמוד תורה, ויעשה כל מאמץ אפשרי לצורך לימודו, ולכן החשש שמא יטה קיים, בעוד שהתלמידים שמחים על כיבוי הנר, ואין סיכוי שיטו בכדי שיבער. וכל אחד מאיתנו צריך שיחשוב, היכן הוא בלימוד התורה- האם באמת מתאמץ ומשתדל ללמוד כל אחד כפי יכולתו, או שמא ח"ו נשאר כאותם נערים המחפשים תירוצים. אני נזכר בהרצאה שנתתי באחד המוצבים בגולן. לפתע נשמעה אזעקה , המתריעה על חדירה בגבול ומיד כל החיילים לפי הנוהל לבשו שכפצי"ם ורצו לעמדותיהם. אני שהייתי ללא ציוד נשלחתי למעמקי הבונקר הסמוך. לאחר כחצי שעה של בדיקות התברר כי הפירצה בגדר נבעה כנראה מחזיר בר, ונשמעה קריאה "חזל"ש" (חזרה לשיגרה). חשבתי לדלג למוצב הבא כיון שהזמן חלף, ועמדו לפני עוד סדרת הרצאות מתוכננות בשאר המוצבים באזור. אז ניגשה אלי קבוצת חיילים, בטענה כי זה לא הוגן שאני ממשיך הלאה , והם מפסידים  את המשך ההרצאה בגלל הכוננות. חשבתי לעצמי אז, האם גם בישיבתנו הקדושה, התלמידים היו מתרעמים על שעור תורה שהפסידו? כמובן, אפשר לסנגר ואולי בצדק שמדובר פה בהרצאה בודדת, אך בכל זאת שמחתי מאד לדעת שהחיילים לא באים להרצאה מתוך הכרח אלא באמת ישנו רצון אמיתי וכנה לשמוע את דבר ה'. ואני חש זאת לאורך כל השיחות, ב"ה.

 

נשתדל אף אנו לקבל ימים אלו מתוך יראה וכובד ראש, אך גם מתוך שמחה , על שזכינו לימי התשובה והסליחה. ובע"ה, שמחה זו תגדל ותתעצם לימי חג הסוכות "זמן שמחתנו" ועד ליום שמחת תורה .

 

אך בכל זאת אלו "ימים נוראים", ונסיים בשני תיאורים של תפילת מו"ר הרב נריה זצ"ל בליל ראש השנה: 

הרב נחום נריה שליט"א מתאר את תפילת היחיד שלו:

ליל ראש השנה היה אבא מנותק מאיתנו ומחובר למעלה…גופו כאן והוא לעילא ולעילא. זמן רב לאחר סיום התפילה של החזן והמתפללים- היה הוא עומד ומתפלל, בכיות פורצות מגרונו, וכל כולו רגש-רוטט, תפילה לא-ל חי, דבוק ורוגש מאימת חידוש המלכות…

גם הרב ח.פ. מתאר תאור דומה:

כולנו סיימנו זה מכבר את התפילה וסעדנו סעודת חג והוא נותר עדיין בהיכל הישיבה שעה ארוכה, שקוע בתפילה ומבקש בדמעות- מלוך על כל העולם בכבודך. בספרו מתאר הרב נריה את תפילתו של הרב קוק…פעם ארכה תפילתו של הרב שעה שלימה, ועל אותה שעה אמר בנו הרצ"י: תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך. ובאותה שעה שקראתי את הדברים, למדתי לדעת מהיכן נטל הרב נריה את סוד תפילתו הארוכה בליל ראש השנה.

לוותיקים שבחבורה- אני מניח שהתיאורים מוכרים היטב ונחרטו בזיכרונכם.

שנה טובה לכם ולבני משפחותיכם!! כתיבה וחתימה טובה!

הרב שמואל בירנבוים

תגיות: ,

לקראת שבת קודש וראש השנה תש"ע:ביטול התקיעה בראש השנה שחל בשבת


פורסם ב- 17 בספטמבר 2009 – 19:32 | מאת אלכס לוין

למרות שכבר כתבנו דברים לקראת הימים הנוראים, נתייחס בזאת למצב המיוחד בשנה זו של ראש השנה שחל בשבת, כשעיקר המצווה- תקיעת השופר מתבטלת בשל קדושת השבת:

 

ביטול התקיעה בראש השנה שחל בשבת:

 

השנה נפתחת בקדושה כפולה- קדושת שבת וקדושת יום הדין. אך דווקא עיקרו של יום הדין הנקרא "יום תרועה" בשל תקיעת השופר, מתבטל בשל השבת, והכל מטעם חשש הנראה רחוק- שמא יטלטל את השופר. הדבר נראה מתמיה מאד.

רבים עסקו בכך, אך אביא בפניכם שני קטעים המאירים ומסבירים תקנה זו- ראשית, מתוך דברים  ממו"ר הרב עמיטל שליט"א ,ראש ישיבת "הר עציון",  בשיחה שנתן בשנת תשס"א:

 

נפתח דווקא  בחשיבות התקיעות ובמשמעותן העצומה:

 

איתא בפסיקתא דרב כהנא (כג ג):

 

יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש פתח: 'עלה א-להים בתרועה' וגו' (תהילים מ"ז, ו): בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא הדין - בדין הוא עולה, דכתיב 'עלה א-להים בתרועה'. ובשעה שישראל נוטלין שופרות ותוקעין, הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, דכתיב 'ה' בקול שופר', ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך להם מידת הדין למידת רחמים. אימתי? 'בחדש השביעי' (ויקרא כ"ג, כד).

אמנם אין לנו מושגים ברורים בדברים אלו: מהי בדיוק מידת הדין ומהי מידת הרחמים וכיצד מהפכת תקיעת השופר את מידת הדין למידת הרחמים. מכל מקום, ברור שלפנינו מקרה חריג: האמוראים מדברים כאן מפורשות בתוצאותיהן של המצוות במערכות שמימיות, במידות הא-לוהיות - דברים שבדרך כלל אין הם עוסקים בהם, אלא משאירים אותם לחכמי הקבלה.

 

מאמר נוסף העוסק בחשיבות התקיעות ובהשפעתן מצאנו בגמרא : (ראש השנה, טז:) 

 

כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה - מריעין לה בסופה .

 

ומסביר הריטב"א: על ידי הצרות שבאות ומתענין ומתריעין בשופרות.

 

הט"ז מביא הסבר קצת שונה-  (או"ח,תקפ"ה,ז):

 

והך מריעים לה בסופה פי' ב"י שיבואו עליהם אויבים ויריעו בשופר… ורש"ל פי' שיבוא להם רע. ופעם א' בא לי בחלום פי' הפסוק בחצוצרו' וקול שופר הריעו לפני המלך ה' שפי' ע"ד הגמרא הזו שיהיו נזהרים לקיים התרועה ע"י שופר קודם שתהיה התרועה ח"ו בסוף השנה מאתו ית' ובזה אמר לפני המלך ה' כלומר קודם תרועת המלך ה' ב"ה ח"ו:

 

הב"י מפרש כריטב"א שמדובר בתרועת השופרות, אך של האויבים ולא של העם. לפרוש הרש"ל- "מריעין" מלשון :רע, ולא מלשון תרועה.

 

 וכותבים על כך התוספות:

שאין תוקעין בתחלתה - מפרש בהלכות גדולות: לאו דמיקלע בשבתא אלא דאתייליד אונסא.

כלומר: החוקיות הזאת היא חוקיות מטפיזית, ואפילו אם לא תקעו בגלל אונס - היא תפעל ותגרום רעה לעולם. אך מעניין  שביטול התקיעות בשבת איננו משפיע.

גם כאן קשה להבין כיצד התקיעות משפיעות על מצבנו הפיזי, ומדוע עלינו להיענש אף במצב של אונס. ואילו בשבת, חכמים ביטלו מלכתחילה ולא חששו לרעה זו.

 

ולאחר שראינו כמה חשובות הן התקיעות, קשה עוד יותר להבין את ביטולן בשבת:

 

השנה - בראש השנה שחל להיות בשבת - אנו מסתפקים בברכות מלכויות, זיכרונות ושופרות, ואיננו תוקעים בשופר. כך מסביר רבא דין זה בבבלי (ראש השנה כט ע"ב):

 

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת - במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה… מנא הני מילי… אמר רבא: מדאורייתא מישרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה כדרבה, דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר - גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה.

מן התורה מותר, אם כן, לתקוע בראש השנה שחל להיות בשבת, אולם חכמים אסרו זאת מחשש שאדם שאינו בקי בתקיעות ילך לחכם ללמוד ויטלטל את השופר.  (כך בתלמוד הבבלי, אך בירושלמי תולה זאת בפסוקים,  ולמדו זאת מלשון "זיכרון תרועה", ומשמע שבטול התקיעות מן התורה. זכר לדעתם מוצאים אנו בתפילה כשאנו משנים את הנוסח ).

 

מי היו אותם רבנים שהיה להם האומץ לאסור לתקוע בשופר בשבת בגלל חשש כה רחוק - שאדם לא יתכונן מראש ויבוא ללמוד סדר תקיעות בעיצומו של יום ראש השנה, ואגב כך יטלטל את השופר ברשות הרבים?

 במדרש שכל טוב (בראשית כ"ב, יח) איתא בשם רבי זירא:

 

 "גזירה הוא שגזרו אנשי כנסת הגדולה על השופר ועל הלולב ועל המגילה שלא לנהוג בשבת".

 אנשי כנסת הגדולה הם, אם כן, אלה שגזרו שלא לתקוע בשבת.

 

לא הייתה זו הגזרה היחידה שגזרו אנשי כנסת הגדולה מחשש שיעברו על מלאכת הוצאה. אנשי כנסת הגדולה גילו רגישות רבה לחשש זה, ובגללו גזרו על טלטול כלי מוקצה. כך מצינו בשבת דף קכג ע"ב:

תנו רבנן: בראשונה היו אומרים: שלשה כלים [בלבד!] ניטלין בשבת: מקצוע של דבילה וזוהמא ליסטרן וסכין קטנה שעל גבי שלחן…

אמר רבי חנינא: בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו, דכתיב (נחמיה י"ג, טו): 'בימים ההמה ראיתי ביהודה דֹרכים גתות בשבת ומביאים הערמות'.

אלא שהברייתא ממשיכה ומספרת שגזרתם עברה שינויים והקלות שלוש פעמים: "התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו". וכל כך למה? משום שראו שהעם היה זקוק לאותם הכלים לשימושו.

ומאליה עולה השאלה: מדוע התירו רק צרכים גשמיים הנחוצים למשק הבית? מדוע לא התירו גם שופר? וכי היפוך מידת הדין למידת הרחמים אינו צורך חשוב דיו?!

 

התשובה היא שלחכמים היה הביטחון שכשם שקיום המצווה מן התורה פועל בשמים, כך גם גזרתם להסתפק בברכות מלכויות זיכרונות ושופרות בלי תקיעות הופכת מידת הדין למידת הרחמים.

ומניין היה להם הביטחון הזה? תשובה לכך אנו מוצאים בירושלמי עבודה זרה (פ"ב ה"ז):

'כי טובים דודיך מיין' - רבי בא בר כהן בשם בר פזי: תדע לך שדברי סופרין חביבין יותר מדברי תורה, שהרי רבי טרפון, אילו לא קרא - לא היה עובר אלא בעשה, מפני שעבר על דברי בית הלל חייב מיתה, על שם 'ופֹרץ גדר ישכנו נחש' (קהלת י', ח).

תני רבי ישמעאל: דברי תורה - יש בהן איסור ויש בהן היתר ויש בהן קלין ויש בהן חמורין, אבל דברי סופרין - כולן חומר…

בשמים יש חוקיות , אליה עמדנו בראשית הדברים:

כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה - מריעין לה בסופה.

כלומר: החוקיות הזאת היא חוקיות מטפיזית, ואפילו אם לא תקעו בגלל אונס - היא תפעל ותגרום רעה לעולם. ואף על פי כן, כשנתקלת החוקיות הזאת בגזרת חכמים שלא לתקוע בשבת - גוברת עליה הגזרה!

דברי סופרים מסוגלים לפעול גם בלי חותמות!! כשמבטאת כנסת ישראל חביבות כלפי הקב"ה בקיום גזרות דברי סופרים, הופכת היא בדבר זה עצמו את מידת הדין למידת רחמים. ואכן, הגזרה שלא לתקוע בשבת נתקבלה, ופשט איסורה בכל ישראל. לא תמיד אנו מבינים את דעתם הרחבה של רבותינו, וזו בעייתנו, אך עלינו לקבל דעתם בלב חפץ. הן גם על הגזרות שקבעה התורה עצמה ניתן לערער, וכפי שעשה שלמה המלך, ונכשל:   (בתלמוד בבלי, סנהדרין כא):

" מפני מה לא נתגלו טעמי התורה ? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם. כתיב (דברים יז 16-17): לא ירבה לו סוסים - ולא ישיב את העם מצריימה . ולא ירבה לו נשים- ולא יסור לבבו אמר שלמה: "אני ארבה ולא אשוב, אני ארבה ולא אסור". וכתיב (מלכים א י 29) ותעלה ותצא מרכבה ממצרים וגו' - וכתיב (מלכים א יא 4) ויהי לעת זקנת שלמה המלך נשיו הטו את לבבו" .

    המשנה במסכת שבת קובעת: (פ"א מ"ג) "לא יקרא לאור הנר"  והגמרא (שם בדף יב ע"ב) אומרת:

"אמר ר' ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא ובקש להטות. אמר כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר. ר' נתן אומר קרא והטה וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה".

ואם מספרים לנו על גדולי עולם שנכשלו, מי אנו שנבוא לערער ולשאול?

בענין הציות לגזרות חכמים ישנו מאמר נפלא של מו"ר הרב נריה  זצ"ל: "הדור קבלוה בימי אחשורוש- קבלת גזרות דרבנן" ( שיחה בשנת תש"ן, מובאת בספר "מאורות נריה" עמ' 167. מומלץ מאד!)

בשבת שעברה קראנו:

העִדֹתי בכם היום את השמים ואת הארץ: החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים… לאהבה את ה' א-להיך                                                       (דברים ל', יט-כ).

המצוות הן כלים שבאמצעותם מביעים ישראל את אהבתם לקב"ה ואת דבקותם בו יתברך. קיום המצוות קשור קשר בל יינתק באהבת ה'; בקיום המצוות שלובות וממוזגות יחדיו אהבת ה' ויראת רוממותו יתברך. הוצאת מן המצוות את יסוד האהבה - את הרצון להתקשר לקב"ה, להידבק בו וללכת בדרכיו - הפכת אותן לדבר יבש, חסר רוח חיים. על המילים "העצמות היבשות שמעו דבר ה' " (יחזקאל ל"ז, ד) דורש רבי ירמיה בר אבא: "אלו בני אדם שאין בהם לחלוחית של מצוה" (סנהדרין צב ע"ב).

עיקרון זה, העומד ביסוד כל המצוות, הוא שהנחה את חז"ל בגזרותיהם. כל גזרות חכמים לא באו אלא מתוך רצון להתקרב אליו יתברך, מתוך דאגה אמתית שח"ו לא יהיה חשש קל שבקלים לעוונות המבדילים בינינו לבין הקב"ה. ומכאן גם בא להם הביטחון שזהו אכן רצונו של הקב"ה. בגזרותיה כביכול אומרת כנסת ישראל לקב"ה: 'העיקר הוא אהבתנו אליך יתברך!'.

 

מאי 'כי טובים דודיך מיין'? כי אתא רב דימי אמר: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע! ערבים עלי דברי דודיך [יחסי האהבה שבינינו] יותר מיינה של תורה (בבלי עבודה זרה לה)

 

הרוצה להרחיב בדבריו של הרב עמיטל בענין חשיבות הגזרות שגזרו חכמים, יעיין במאמר בשלמותו :

http://www.etzion.org.il/vbm/archive/7-sichot/36shabbatrh.rtf

 

לסיום אביא מדבריו של הרב וויצמן ראש ישיבת מעלות , שעסק בנושא זה (לקראת תשס"ג) ,והסביר עוצמתה של תקנת חכמים זו בשלשה מישורים:


א. המישור המוסרי: תקנה זו מלמדת אותנו עד כמה הקפידו חכמים על כל דקדוק של מצוה, עד כדי שחשש העברת ד' אמות ברשות הרבים גורר אחריו ביטול מצות תקיעת שופר. אף אם אמנם ישנו עומק לתקנה זו, הדרך שבה הנהיגו אותה חז"ל מלמדת אותנו על החשיבות הרבה שיש לתת לפרטי המצוות.
דוקא מצות תקיעת שופר, שמקפלת בתוכה רעיונות גדולים ונשגבים, מלמדת אותנו על הצורך בשמירת הפרטים הקטנים.
השלמות בנויה דוקא מן הפרטים הקטנים ולא רק מן הרעיונות הגדולים. כל שעה בנויה מרגעים, ובהם המבחן - "לרגעים תבחננו".
גם גדלותן של יצירות אומנות נשגבות היא בהרמוניה שבין הפרטים המרכיבים את הציור או היצירה המוזיקלית וכדומה.
אופיו של האדם גם הוא נבחן ביחסו אל הפרטים הקטנים ולאו דוקא בשעות גדולות וחריגות.
החשש של "שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים" מבטל את כל המצוה הנשגבת של תקיעת שופר, כדי ללמד אותנו את היחס הנכון לפרטי המצוות.


ב. המישור התורני: תקנה זו מבוססת על הכלל ש"יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה". התורה הפקידה בידי חכמים את היישום המעשי של התורה במציאות החיים.
התורה שבכתב היא אידיאלים עליונים, רעיונות נשגבים, שהדרך לחיות אותם, להפוך את המצוות לסדר יום, לדבר שנקבע בתוך המציאות, נתונה בידי חכמים.
ללא דברי חכמים אין שום אפשרות לחיות את דברי התורה. למשל בתקיעת שופר, התורה אומרת: "זכרון תרועה"
, "יום תרועה", ובזה מסתכמות הלכות תקיעת שופר בתורה שבכתב. כך אי אפשר לקיים את המצוה. חכמים הם אלה שלימדו אותנו מהו שופר, מהי תרועה, כיצד תוקעים, מתי תוקעים, מי מחויב בתקיעה ושאר הלכות תקיעת שופר. ללא דברי חכמים נשארים דברי התורה מנותקים מן המציאות ואין יכולת לחיות אותם.
התורה נתנה אמון בחכמים שיקבעו את הדרך ליישם את דברי התורה, על פי הבנת יסודותיה של תורה ועל פי הבנת נפש האדם, העם והדור, ויתנו דרך לחיות את דברי התורה כסדר יום המשתלב במציאות.
תקנה זו צריכה לחזק את האמון שלנו בדברי חכמים. פעמים שתוך לימוד שטחי אנו מביעים אי אמון בסברותיהם ובדבריהם של חכמים. האדם הפשוט, המגיע ללימוד עם עולם תרבותי ונפשי מקולקל, תמה מדוע דברי חכמים נראים לו רחוקים מן ההגיון שלו, והוא תולה את הבעיה בחכמים, במקום להבין שאנו קטנים והבנתנו מצומצמת וחסרה מול עומק דבריהם של חכמים.
לחכמים יש כח לעקור דבר מן התורה. זהו ביטוי חריף שיש להקשיב לו. התורה קבעה הלכה וחכמים עוקרים אותה.
עלינו ללמוד מכאן עד כמה חשוב ועקרוני הוא המפגש של דברי התורה עם המציאות, הנעשה על ידי חכמים. מפגש זה קובע את צורתה של התורה בחיי העם לדורות.


ג. המישור הרוחני: על עומקה של תקנת חכמים זאת כבר עמדו רבים, בספרות הפנימית ובספרות החסידות. בספרות החסידות הכיוון הוא שבשבת אין תוקעים בשופר כיון שיש בשבת עצמה את העוצמה הקיימת בשופר. ניתן לשאוב את התפקיד של השופר מן השבת, ולכן אין תוקעים בשופר.
ננסה לעיין בעניין זה מכיוון נוסף.
יש להבין לא רק את תקנת חכמים זו, אלא גם את הדרך בה נקבעה התקנה בהלכה. הסיבה שאמרו חז"ל היא שחוששים שמא יעביר אדם את השופר ד' אמות ברשות הרבים. נראה שלגזרה זו יש קשר לסיבה הפנימית שבגללה ביטלו חכמים את תקיעת השופר בשבת.
לא דבר ריק הוא שחששו שמא יטלטל את השופר ברשות הרבים שכן עניינו מיוחד של השופר שייך להתעסקות עם רשות הרבים. השופר מקבץ סביבו את הרחוקים. משתמשים בו במלחמות על מנת לכנס את הלוחמים בדומה לדגל (תקע בשופר… ושא נס…). השופר פונה אל הרבים ומכנסם סביבו עד להופעת השופר הגדול:

והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים.

בשבת התהליך הוא הפוך מן השופר. עוברים אנו מרשות הרבים, ההתעסקות בחוץ, אל רשות היחיד, ההתכנסות בפנים, כלשון המשנה בתחילת מסכת שבת "העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים", וביארנו שזה בדווקא כך שבעל הבית נשאר בביתו, ברשות היחיד.
בשבת איננו פונים אל רשות הרבים ואל העומדים בה ועל כן איננו מטלטלים ברשות הרבים.
על כן בשבת אין תוקעים בשופר ונשארים אנו מכונסים עם עצמנו. והסיבה כי השופר מקומו הטבעי הוא דווקא ברשות הרבים, על כן בא החשש שמא יטלטלנו ברשות הרבים. 

נראה שישנה כאן הבנה מחודשת בעניינו של ראש השנה שחל בשבת, וניתן לקבל מכאן הדרכה לדרך העבודה ביום זה.
ראש השנה שחל בשבת דורש מאיתנו התכנסות, ולא פניה כלפי חוץ.
ביום הראשון של ראש השנה, החל בשבת, עלינו לעמוד, כל אחד ואחד מול הבורא, באופן אישי ובהתבוננות פנימית וכך להמליכו על כל באי עולם. מתוך כך, נבוא ביום השני ונתקע בשופר, הפונה על הרבים ומגיע ל"תקע בשופר גדול לחרותנו".

 

שנה טובה לכולכם, ושנזכה לקבל שנה זו מתוך קדושה כפולה –קדושת היום וקדושת השבת!

 

שמואל

תגיות: , , ,

הלכות שבת מעשיות:הזזת בשר קפוא בשבת


פורסם ב- 17 בספטמבר 2009 – 19:29 | מאת אלכס לוין

נכתב על ידי: ר' אביעד ברטוב

האם מותר לטלטל בשר קפוא בשבת? בשו"ע (סי' ש"ח) נפסק : "בשר חי, אפילו תפל שאינו מלוח כלל, מותר לטלטלו משום דחזי לאומצא. וכן אם הוא תפוח (פירוש, מסריח) - מותר לטלטלו, משום דראוי לכלבים".

מעיקר הדין, בשר שאינו מבושל היה צריך להיחשב למוקצה מחמת גופו. "מוקצה מחמת גופו" הוא כל חפץ שאין לו שימוש כלל בשבת, ובשר חי - האדם מסיח דעתו ממנו בערב שבת, שהרי הוא אינו ראוי לאכילה. למרות זאת, הגמרא בשבת קמב ע"ב כותבת במפורש שמותר לטלטל בשבת בשר חי, כיוון שהוא "חזי לאומצא" - כלומר, אם יש אנשים המסוגלים לאוכלו כפי שהוא.

האם היתר "חזי לאומצא" נאמר רק בבשר רך, כגון עוף, או אפילו בבשר קשה - בשר צבי ופרה? ה"משנה ברורה" מביא מחלוקת בין ה"מגן אברהם" והט"ז בשאלה זו, ופוסק שבמקום הצורך ניתן לסמוך על המקלים. אמנם, האחרונים נחלקו האם ההיתר של "חזי לאומצא" שייך גם בדורנו, כאשר אף אחד אינו אוכל בשר חי שאינו מבושל. בעל ערוך השולחן (ש"ח, נח) והגרש"ז אוירבך סברו שהיתר זה אינו שייך בימינו, ולכן כל בשר שאינו מבושל הוא מוקצה ואסור לטלטלו.

ביחס לבשר קפוא, יש להוסיף לדיון אלמנט נוסף. הגמרא בשבת מה ע"ב קובעת כי אפילו רבי שמעון - המקל באופן כללי בענייני מוקצה בשבת - סבור שגרוגרות וצימוקים הם מוקצים בשבת. לדעתו, אדם המניח ענבים או תאנים על גגו כדי לייבשם ולהופכם לצימוקים או לגרוגרות - מנתק כל קשר עמם, ולמעשה מקצה אותם בפועל. שאר החפצים, גם אם האדם אינו מתכוון להשתמש בהם בשבת - הוא אינו מקצה אותם ומרחיק אותם בפועל, ולכן לדעת רבי שמעון הם אינם מוקצים. לכאורה, בשר קפוא דומה לגרוגרות וצימוקים: האדם הניח את הבשר בתוך המקפיא ובכך הקצה אותו בידיים ומנע כל אפשרות להשתמש בו בשבת.

אמנם, להלכה השוואה זו אינה נכונה. ה"משנה ברורה" (ש"י, יט) מבחין בין דבר ש"גמרו בידי שמיים" לבין דבר ש"גמרו בידי אדם". גרוגרות וצימוקים הם "גמרו בידי שמיים" - האדם מניח אותם על הגג, וממתין שכוחות הטבע יעשו את מלאכתם ויהפכו את הענבים והתאנים לגרוגרות וצימוקים. בשר קפוא הוא "גמרו בידי אדם" - סיום המלאכה (הפשרת הבשר) נותר בידיו של האדם, ולכן האדם אינו מנתק לחלוטין את הקשר בינו לבין הבשר הקפוא. ממילא, בשר קפוא אינו גרוע יותר מבשר רגיל, שלדעת חלק מהאחרונים מותר לטלטלו כיוון שהוא ראוי לאומצא.

ר' אביעד ברטוב

תגיות: , , ,

בבא בתרא דף כז – הבאת ביכורים מאילן הסמוך למצר


פורסם ב- 17 בספטמבר 2009 – 19:25 | מאת אלכס לוין

דף יוםיומי

 נכתב על ידי: הרב ברוך וינטרוב

"אמר עולא: אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה – גזלן הוא, ואין מביאין ממנו בכורים" (כו ע"ב).

 

ר"ח (הובאו דבריו בתוספות ד"ה גזלן) ביאר את דברי עולא כפשוטם: פירותיו של אילן זה הם תוצאה של גזל, שכן האילן יונק משדה חברו – וה' "שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה" (ישעיהו ס"א, ח).

התוספות הקשו על דבריו מכמה מקורות שמשתמע מהם כי אילן היונק משדה חברו אינו נחשב כגוזל, ועל כן ביארו את דברי עולא על פי הסברו של רש"י, שהבעיה אינה גזל, כי אם השימוש ברכושו של אדם אחר – שהוא אמנם מותר במקרה זה, אך מכל מקום, לא ניתן להביא ממנו ביכורים, שאין אנו קוראים בפירות אלו "אשר תביא מארצך" (דברים כ"ו, ב).

הבנת הדעה החולקת – דעת רבי יוחנן בדף כז ע"ב כי "אחד אילן הסמוך למיצר ואחד אילן הנוטה מביא וקורא, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ" – תלויה בהבנת דעת עולא. לפי פירוש ר"ח, שיניקת האילן מקרקע השכן אסורה משום גזל, די לתקנת יהושע במתן רשות לכל אדם לינוק משדה שכנו; ייתכן שיניקה זו עדיין תוגדר לקיחה מהשכן, אך מאחר שהיא בהיתר, שוב אין בהבאת ביכורים מפירות אלו משום "גזל בעולה". אבל לפי פירוש רש"י, אין די בנתינת רשות: כדי שהביכורים ייחשבו "מארצך" צריכה תקנת יהושע להקנות את היניקה מן השכן לבעל האילן. [שאלה זו, אם תנאיו של יהושע הם הקנאה ממונית או רק נתינת רשות, נידונה כבר בעיוננו למסכת בבא קמא דף פא.]

הרב ברוך וינטרוב

 

תגיות: ,

דרשה לראש השנה – שנת תש"ע


פורסם ב- 17 בספטמבר 2009 – 19:23 | מאת אלכס לוין

 

 

 

 

 

 

 

 

 ראש השנה מופיע בתורה בשני מקומות : בספר ויקרא כ"ג, כ"ד : " בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון, זיכרון תרועה, מקרא קדש " ובבמדבר כ"ט א : " יום תרועה יהיה לכם " . ואני מתקשה, מדוע נקרא בפי חז"ל היום בשם ראש השנה בעוד, שהתורה עצמה מדגישה במיוחד, שאין כאן תחילת שנה אלא " אחד לחודש השביעי " ? ובכלל מה משמעותו של יום תרועה זה ? והרי התרועה אינה ייחודית דווקא לראש השנה אלא לכל ראש חודש ? כך למשל, נהגו בתקופת המקרא לתקוע בחצוצרות במקדש בכול ראש חודש . ומה משמעות הזיכרון בראש חודש ? ומכל החומר הדל, שהוזכר בתורה קשה להבין כיצד הפך יום זה ע"י חז"ל ליום הדין, יום בו : " מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ", יום, שאין אומרים בו הלל מפני אימת הדין ?

 

 ועוד מתמיה וכבר עמדו על פליאה זו ר' חנינא ו – ר' יהושוע ז"ל במסכת ראש השנה :

" אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואינו חותך ציפורניו …אבל ישראל אין כן, לובשים לבנים ומחתכים ציפורניהם ואוכלים ושותים בראש השנה לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס ", ומה פירוש, אם ידיעה על נס יש כאן, באם גזר דין מכור מראש אזי, היכן כאן הדין והמשפט ? בשביל מה כול תפילות היום ולשם מה כול ההכנות הגדולות והקדושות בסליחות שלפני כן ? האם, לא למדונו חז"ל :

" כי אין לסמוך על הנס ? ", האם, הכול רק תפאורה להצגה, שסופה ידוע מראש ?

 

ובכן , הבה וננסה בעזרת השם להשיב על הקושיות ולחבר בין הדברים : 

 

נראה כי ייחודו של היום נובע מייחודו של החודש . בחודש השביעי ישנה קדושה מיוחדת : " כל השביעין חביבין " אומר מדרש תהילים ט י"א . בחודש זה נמצא יום הכיפורים וכן חג הסוכות . בחודש זה בולטת במיוחד השגחתו של הקב"ה על עם ישראל . לפיכך, גם ראש החודש בולט בכך ומצוין כזיכרון תרועה, ביטוי המשקף את כל מהותו של היום . הזכרת דבר איננה רק ההיפוך משיכחה אלא שימת לב מיוחדת לדבר .

 

חידושה של התורה הוא שהזכירה מתבצעת ע"י התרועה אל ה', כסמל לזעקת העם אל ה' . התקיעה היא חלק משמחת החג , חלק מעובדת השגחתו המיוחדת של הקב"ה על עם ישראל .

                                                 

 

 

 

 

 

 

 

 

חז"ל למדו בקבלה, שהתקיעה היא בשופר בלימוד גזירה שווה ממצוות " יובל " :

" והעברת שופר תרועה בחודש השביעי … וקדשתם את שנת החמישים שנה "

( ויקרא כ"ה ט – י ).

התקיעה בשופר מהווה פתיחה סמלית לשנת היובל וייתכן, שאף התקיעה בשופר מהווה פתיחה סמלית לחדש השביעי .

 

מעצם הצורך לקבוע את חודש ניסן " כראש חדשים " ניתן להניח כי קודם לכן חודש אחר שימש לכך ועפ"י עדות יוסף בן מתתיהו ז"ל היווה חודש תשרי את תחילת השנה, מתוך מסורת, שבו נברא העולם .

 

במדרש פסיקתא דרב כהנא, ממדרשי האגדה הקדומים שנערכו בא"י, בפרשת " בחדש השביעי " הקב"ה מצטייר כבורא, מחוקק ושופט . הקשר הזה של מימד הדין ובריאת העולם בראש השנה מצוי כבר כאן . הקב"ה בורא את היש ( המציאות ) וגם שופטה, יש לה ערך . התורה יוצאת כאן כנגד השקפת העולם היוונית כי העולם הוא קדמון וממילא אין לנו כל יכולת השפעה ולכן אין טעם בניסיון לשפוט את המציאות . ברמה העקרונית מבקשת התורה ממושא הקיום ( האדם ) להצדיק את עצמו .

 

לאחר, שהאדם מכיר בריבונות האל ובמלכות שמיים או אז, אפשר לעשות מהלכים של וידוי, חרטה ותשובה . לא רק האני הפרטי, האישי עומד לדין ולמשפט בראש השנה הזה, האומה כולה נידונה עכשיו . בכול שנה נבחנת מחדש בחירתם של ישראל, הברית עם ישראל ובכול שנה מקבלות הברית והבחירה  הזו גושפנקא אלוהית מחודשת . גם באם נקבעת לאדם הפרטי עגמת נפש מכל סוג שהוא בשל מעשיו הרי הוא חלק מכלל ישראל, מנצח ישראל ומה לכם אושר גדול מזה ?

 

 

 

 

סיכומו של דבר ,

 

ראש השנה כפי שמוכר לנו כיום אינו מצוי בתורה . חכמנו זכרם לברכה עצבו במהלך הדורות את התוכן העשיר של החג מתוך ספקטרום רחב של מסורות ותכנים מתוך המקרא ויתר נכסי ארון הספרים היהודי .

ראש השנה מציב בפנינו אתגר עצום . מצד אחד, חז"ל יצקו לחג מוקד דתי מאוד מובהק, שהרי אינך יכול לגשת למשפט באם אינך מכיר בריבונות השופט דהינו, ריבונות האל ומלכותו בעולם .

מצד שני, חלקנו אינו מכיר במלכות שמיים ואינו מעוניין לחיות את חייו בסוג של תודעת דין וחשבון כלפי שמיא . האם אפשר לתת לזה תרגום של מה שמכונה " חיים חילוניים " ? האם אפשר לתרגם זאת ליום של דין וחשבון מוסרי גרידא ?

 

קצרה היריעה מלעסוק כאן בפתרונות אך נדמה לי כי זו אחת מהמשימות העיקריות הניצבות בפני החברה הישראלית ככלל ובפני חברי קהילת יחד בפרט.

ברצוני לסיים במטבע של ברכה אותו קבעו חז"ל בהקשר למסר זה :

 

" מלוך על כל העולם כולו בכבודך והינשא על כל הארץ ביקרך והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו – ה' אלוהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה "

 

חג שמח לכולכם וגמר חתימה טובה,

 

 

 

תגיות: ,